שו"ת הב"ח (הישנות)/נא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בענין שכר הדיינים בכמה פנים ועניינים שונים:
תשובה יראה דדין זה נחלק לארבעה חלקים האחד אסור מתורת שוחד ואי' בסוף כתובות דאפילו נוטל משניהם בשוה ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב אי שקיל לי' בתורת שוחדא דהיינו שאומר לא תתחייבני אם זכאי אני ע"ז נמי אמרה תורה ושוחד לא תקח דכיון דמזכיר בדבריו להשתדל לדונו יפה אין דעתו מתקרב לצד החובה ולכך נקרא שוחד שנעשים לב אחד וכדאי' התם במימרא דרבא:
השני דאם אינו אומר לא תתחייבני וכו' אף עפ"י שאומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אין זה אסור מתורת שוחד ולא עליו קאי הלאו לא תקח שוחד אבל הוא בכלל הנוטל שכר לדון דתנן בפ' עד כמה דדיניו בטילין ואיסוריה מדאמר ר' יודא אמר רב אמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם כדאי' התם בגמר' ואע"ג דמקרא לא שמעינין דדיניו בטלין דיעבד מכל מקום רבנן קנסוהו בכך על שעבר על ד"ת וכדכתבו התו' בסוף האיש מקדש ולאו דווקא באומר לו לחייב את החייב וכו' אלא ה"ה כשנותנין לו סתם שכר טרחא כדי שידון ביניהם נמי דיניו בטילין מה"ט דקנס הוא שקנסוהו חכמים על שעבר על מה אני בחנם וכו' וכ"כ הר"ר ירוחם ב"ס משרים נתיב ב' חלק שביעי ונראה וודאי דכ"ש אם מקבל בתורת שוחד דדיניו בטילין אלא דאם קבלו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין אבל בתורת שוחד כיון שאמר' תור' לא תקח אי לקח הוי גזל בידו וצריך להחזירו כשיתבענו הנותן כדכתב הרמב"ם ר"פ ג' מה"ס אבל היכא דליכא מתורת שוחד אלא אגר דינא ולא עבר אלא על מה אני בחנם אינו חייב להחזיר תדע מדתני' בפ' עד כמה ומניין שאם לא ימצא בחנם שילמד בשכר ת"ל אמת קנה ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא וכל זה באגר דינא כגון שקיצב שכר כך וכך והוא יותר משכר בטילתו אפי' בטילה דמוכח:
ה"ג אם אינו נוטל אלא שכר בטלה ולא יותר אעפ"י שאין לו מלאכה ידועה לאותה שעה אלא שאפשר שיזדמן לו אז מלאכה שהיה רגיל להשתכר בה כך וכך זהו אגר בטלה דלא מוכח וע"ז תניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדיניו דין ונראה דאפי' באגר דינא דדיניו בטלין היינו דווקא כשמכריח לבעלי דינים שיתנו לו כך וכך יותר משכר בטלתו אין זה בכלל אגר דינא אלא דיניו דין אלא דמכוער הדיין דכיון שכבר א"ל הדין והם נותנים לו אח"כ יותר מכדי בטילתו מתנה בעלמא הוא דיהבו:
הרביעי אגר בטילה דמוכח כהאי דקרנא דהוי תהי באמברא כו' שרי אפילו לכתחילה אלא דהתו' הקשו ע"ז מהא דאמר רב אחי גוזרי גזירות שבירושלי' היו נוטלין שכרן צ"ט מנה מתרומת הלשכה ותירצו בפ' עד כמה דהתם בלא טעמא דאגר בטילה דמוכח שרי דכיון דכל עסקם היה ע"ז ולא היו עסוקין בשום מלאכה שע"כ צריכין להתפרנס וכה"ג כתבו בפרק שני דייני גזירות בשינויי' קמא ע"ש ר"י וכתבו עוד בשם ר"ת דלא אסר אלא מבעלי דינין אבל הם היו נוטלין משל ציבור והשתא נחזי אנן דמשמע דלתירץ השני אם אינו עוסקין בשום מלאכה ומניחן כל עסקיהם אפילו מבעלי דינים נמי שרי דהוי כמו בטילה דמוכח וכ"כ תוס' בפ' עד כמה ז"ל ומה שנוהגי' עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתבר דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהו חמרא ושקיל זוזי וכו' וכיון דחשיב להא בטילה דמוכח פשיטא דשרי ואפי' מבעלי דינים עצמם ולפי זה יש סמך לדיינים בקהלות גדולות אם מניחים כל עסקיהם והמנהיגים קוצבין להם שכר מכל פסק כך וכך דמשערינין דזהו שכר בטילה דמוכח ובפרט בירידים שהשכר מצוי לכל בעסק משא ומתן והדיינים מניחים כל עסקיהם ומשא ומתן מסתברא דמוכח יותר מקרנא כדכתבו תו' אבל בלאו הכי משמע דאיסור גמור הוא מיהו הדיינים שממהרין לפסוק הדין להרבות שכרם בכל פסק ופסק לא די שאינם מתונים בדין אלא אף גזל גמור הוא במה שנוטלין שכר מעסק אחד ב' וג' פעמים וכדאיתא בפרק עד כמה א"ה תם נמי אמרינין בעל מום הוא והאי דלא קא שרי' לי' סבר כי היכא דלישקול אגרי' זימנא אחריתא ומשני חד זמנא תקינו ליה רבנן תרי זימנא לא תקינו ליה רבנן אלמא דאפילו לאילא ביבנה שהיה חסיד ולו לבדו התירו לו חכמים להיות נוטל שכרו מבכור בין תם בין בעל מום אעפ"כ כי אמר תם הוא הוה דשקיל אגרי' וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא תקינו ליה למשקל מידי כי היכא דלא לחשדיא כל שכן בדורות שהדיינים רובן מקולקלים דצריכים ליזהר דלא ליתו לידי חשדא דעושין מתביעה אחת ב' וג' תביעות כדי להרבות שכרם והא דתנן אא"כ היה מומחא כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים ביבנה להיות נוטל ד' איסרים לבהמה דקה וששה לבהמה גסה ומפרש בגמרא מ"ט וקאמר האי דנפיש טירחיה והאי דלא נפיש טרחיה ליכא למילף מיניה דבכל דין דנפיש טירחיה דאית ביה כמה תביעות ליטול שכר מכל תביעה ותביעה כפי הטורח דאפשר לומר דהתם שאני דטרחה דדקה ודגסה ידוע הוא וליכא חשדא אבל במספר התביעות ודאי איכא חשדא וכיון דהמנהיגים עשו קצבה השוו מדותיהם ליקח כך וכך מכל פסק ופסק דין ואף על פי דדין אחד נפיש טירחיה מדחברי' לפי חומר הטענות ועומק הענין:
מיהו צריך לי עיון על קולא זו שנהגו בו ליקח מבעלי דינין דהלא לרבינו תם בשינוייא קמא אין היתר אלא משל ציבור ולשינוייא בתרא בשם ר"י איכא למימר דס"ל נמי דמבעלי דינין פשיטא דאסור אלא דהוסיף להחמיר אדר"ת דאפילו בשל ציבור לא שרי אא"כ אין לו במה להתפרנס לאפוקי מר"ת דמתיר משל ציבור אפילו הוא עשיר וקרנא אע"ג שהיה לו במה להתפרנס כדמסיק דתהי באמברא א"ה היה יכול ליטול שכר כיון דלא לקח אלא אגר בטיל' דמוכח וקצת משמע הכי בסוגיא דסוף כתובות דפריך מעיקרא אקרנא והיכי עביד הכי ומאי קושיא דלמא קרנא לא ה"ל במה להתפרנס דאכתי לא ידע דקרנא אגר בטילה הוה שקיל דהוה תהי באמברא וכו' דדוחק לומר דתלמודא הוה ידע המסקנא אלא דלא סליק אדעתיה לחלק בין בתורת שוחדא לתורת אגרא ובין אגרא בטילה דמוכח ללא מוכח דמדקא משני תלמודא במסקנא קרנא בטילא דמוכח הוי שקיל כו' משמע דמעיקרא לא אסיק אדעתיה כל עיקר דקרנא הוי ליה במה להתפרנס וכיון דפשטא של סוגי' דאין חילוק בין יש לו להתפרנס בין אין לו להתפרנס לעולם אסור כל שאינו משל ציבור אם כן יש לנו לפרש דגם דעת התוספות כך היא בין לר"ת בין לר"י ואעפ"י דהתוספות בפרק עד כמה כתבו דמה שנוהגים עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו כו' אפשר דהיינו דווקא ללמוד תורה בשכר דליכא חשדא אבל בדיינים דאיכא חשדא אפילו אין לו להתפרנס לא שרי אלא משל צבור ואין ליישב המנהג דיש כח לראשי הקהל לתקן שיתן כ"א כך וכך שכר בעד הפסק מתורת הפקר ב"ד הפקר לצורך שעה כדי שיהיו דיינים בקהל מזומנים לדון בין איש ובין רעהו דהלא אין כח בשום תקנה להתיר האיסור וכמ"ש הריב"ש במה שתקנו בחרם המנדה לכבודו שאין נידיו נידוי שאין להם כח על זה להתיר האיסור:
ותדע דבפ"ק דכתובות קאמרינין ומי איכא מידי דמדאוריית' לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא ומשני אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיענהו רבנן לקידושין מיניה אמר ליה רבינא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומשני שווייה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכתבו התוספות תינח דקדיש בכספא דהוי הפקר ב"ד הפקר והוי מעות מתנה כו' ויש לדקדק א"כ למה לן לממר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש תיפק ליה דרבנן מצי למיעקרא משום דהפקר ב"ד הפקר אלא וודאי היכא דאיכא עבירה דמקודשת היא בכספא לא מצי רבנן למיעקרא משום הפקר ב"ד אם לא דאמר' כל המקדש אדעת' כו' דהשתא ליכא עבירה מאחר שמתחלה תלה בדעתם במאי דקאמר כדת משה וישראל וכך מבואר לשם בתו' וא"כ מכ"ש דאין לתקן בתחלה לעשות עבירה ולסמוך אהפקר ב"ד הפקר ותו דווקא התם הוצרכו הקהל לתקן משום צניעות ומשום פריצות אבל כאן מי מצריכנו ליקח שכר מבעלי דינים ולמה לא יתנו להם שכרם משל צבור והא דכתב תו' בספ"ק דמציעא בד"ה שובר בזמנו דף כ' וז"ל נראה דתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה וכו' ולענין איסור נראה דאם עבד בא על בת ישראל קודם בא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אע"ג דלא שייך טעם דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח בידם חכמים לעקור דבר מן התורה עכ"ל נראה דהיינו דוקא כשהתקנה לא ניתקנה על דבר זה בלבד לעבור עבירה אלא תקנוהו בכולל על כל עניינים שעדים חתמי עליו עדיו בחתומיו זכין לו התם הוא דאמרינן דה"ה לגבי איסור נמי עדים בשעת חתימה זכין לו משום לא פלוג כיון דלא היתה תחלת כוונתם בשעת תקנה לעבור עבירה בלבד וכדאיתא באלפסי סוף פסחים דהנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דה"ל נשבע לבטל את המצוה דלא חלה ובכולל שנשבע שלא לאכול מצה סתם חיילה ואסור לאכול בליל פסח וה"נ חיילה התקנה בכולל דכל התקנת חכמים הוה כשבועה ונדר משא"כ הכא דתחלת התקנה ליקח מפסק כך וכך היא לעבור עבירה וכן הך תקנה שאין בנידוי החכם כלום וכל כיוצא בזה דהתקנה הוא לעבור עבירה אין כח בתקנה לעבור עבירה מיהו כל זה בנוטל שכר לדון דין אבל נוטל שכר בעד הפשרה אין בזה איסור וכן קבלתי וכן נוהגים כל החכמים ובלבד שיקח מזה ומזה בשוה דכשם שמוזהר שלא להטות בדין כך מוזהר שלא להטות בפשרה וגם עוד יש היתר לפי דעת הרשב"א שכתב מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה כמ"ש ב"י בשמו בסוף סי' כ"ח בח"מ דיש ללמוד מכאן דמי שהולך בדרך לעיר לדון בניהם שיכול ליטול שכר הליכה הכל לפי מה שהוא אדם חשוב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |