שו"ת בנין עולם/יורה דעה/מב
|
< הקודם · הבא > |
בשל טעות הדפוס, בשו"ת בנין עולם שתי תשובות מ"ב. לעריכת התשובות, ראו את דפי התשובות המקוריים:
- תשובה מב
לידידי הרב הגדול החריף ומפורסם ירא ה' כבוד מוהר"ר יעקב משה נ"י מסלאנימא נכד הגאון האמיתי רשכבה"ג מוהר"א מווילנא זצוק"ל:
בדבר השאלה שהציע מעכ"ת לפני בדין אשה שבדקה עצמה פע"א בתוך הז"נ אחר שכבר טבלה ופקפק מעכ"ת להחמיר ממה שפסק המחבר (סי' קצו סעיף ד) דאין להקל לסמוך על בדיק' אחת תוך ז"נ ומעכ"ת צידד בדבר להקל מצד שהאשה הי' לה ספק שמא בדקה ג"כ בתחיל' כדין וגם ע"ז פקפק כ"ת שמא מתוך ריבוי החקירות והדרישות הוליד לה ספק ואין זה ספק גמור לענ"ד יפה דן מעכ"ת דאין להחמיר בדבר מכמה טעמים והוא דבאמת נראה עיקר לדינא כדיעה ראשונ' דפסק כרב דדי בתחילתם או בסופם לבד כדעת רוב הפוסקים והם הרמב"ם והרא"ש דגם הסמ"ג וסה"ת והג"מ שכתבו להחמיר לא כתבו בהחלט רק שכתבו שכיון דלא אתבריר הלכה אי כרב אי כר' חנינא לכך ראוי להחמיר והב"י כתב שכיון שכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת עכ"ל ודברי ב"י אלו צריכים ביאור דנראה מלשונו דס"ל דהבדיק' של ז"נ צריך מדאורייתא וכ"כ בס' סדרי טהר' דלשיטה זו הוא מן התורה שאין ספירה בלא בדיקה ולענ"ד הדבר צ"ע היכא רמיזא מן התור' שצריכ' בדיק' ומנין לנו דאין ספירה בלא בדיק' ועוד דאם נאמר כן ליבעי בדיק' מן התורה בכל יום כמו שצריך ספיר' ז' ימים ולא סגי אם כיונה ביום א' לספירת ז"נ וביום ז' דהא בעינן סיפורים לפנינו וכוונה שכל הז' יעלו לה לנקיים וכמ"ש הפוסקים ועוד יותר תימא דהא מדאוריית' אין האשה טמא' אא"כ הרגיש' וכל שלא הרגיש' אפי' רואה בודאי טהור' היא מגזירת הכ' א"כ בדיק' זו מה טיבה מן התורה דכל שלא הרגיש' בכל הז' ימים היא בחזקת טהרה ואפי' ראתה בודאי דאין לומר אולי ארגשה ולא אדעת' א"כ בדיק' מאי אהני לה וע"כ כל שהפסיק' בטהר' קודם התחלת ז"נ כבר היא בחזקת מסולקת דמים ואף שמצינו שכתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל אין למ' סיפורים לפנינו כו' אלא שתספור ז' מוחזקים בטהר' כו' ואם בדק' בראשון לבד אין כאן בדיקת ז' סיפורים אלא מדין חזקת טהרה וכן כשבדקה בשביעי ושאר הימים הראשונים לא בדק' אין הראשונים סיפורים אלא מדין חזקה כו' הרי שכ' בפי' דלדידן דלא קיי"ל כר"ע ור"י דס"ל דבעינן סיפורים לפנינו אלא כר"א דס"ל דסגי בתחיל' או בסופם הטעם משום דבעינן שיהא לה חזקת טהר' והיינו שכיון שכבר הפסיק' בטהר' קודם התחלת ז"נ הוחזק' בטהר' ושוב מהני בדיק' קמייתא או בתרייתא או אמצעית שבז"נ משום חזקה דמעיקרא או דהשתא דבכ"מ אזלינן בתרייהו כל שאין חזקה אחרת סותרת אותה ועוד תמיה לי דברי הגאון הנ"ל שכתב דבעינן בדיק' מדאוריית' מצד דבלא בדיק' לא מקרי ספיר' דבש"ס לא משמע כן בפ' תינוקות (סח ב) דקאמר שם תניא אמר לו ר"א לר"י כו' א"ל ר"י ואתה אי אתה מודה בזב שרא' קרי כו' ור"א בשלמא התם לטמאה בה קאמר כו' אבל הכא אי חיישינן דילמא חזאי בספק אתא לחלופי בודאי הרי מבואר דאפי' ר"י דס"ל דבעינן בדיק' בכל הז' ימים אין הטעם משום דבלא"ה לא הוי ספיר' אלא הטעם הוא משום ספק דילמא חזאי וכיון שכן היאך אפשר לומר דהוא מן התור' כיון דבלא הרגש' אפי' ראתה טהור' וטעמא דר"י מבואר התם דגם הוא ס"ל דהטעם משום דילמא חזאי כמ"ש רש"י שם ד"ה נראין דברי ר"א כו' וז"ל וכיון דחייש ר"י לשמא ראת' בינתיים כו' וא"כ כ"ש לדידן דקיי"ל כר"א דעיקר הבדיק' הוא רק משום דילמא חזאי והיינו מטעם דבעינן שתתחזק בטהר' ומן התור' כיון דיודעת שלא הרגיש' ודאי דטהור' היא וא"ל דבאמת הבדיק' היא מן התור' שמא תראה חדא כיון דבכתוב לא נזכר חיוב הבדיק' כלל מנלן לומר כן מעצמינו והיכא רמיז' ועוד דאי חיישת לשמא חזאי א"כ יש לחוש שמא ראתה באמצע היום וכי ידיה בין עיני' בכל עת והלא לכ"ע אין חיוב הבדיק' אלא פעם אחת ביום:
ולכן נלפענ"ד דגם למ"ד דבעינן בדיקה בכל יום אלא מדרבנן לבד והיינו דמאן דס"ל דבעינן בכל יום ס"ל דהשוו חכמים תקנתם בבדיקה כמו בספירה שצריכה בכל יום כוונה לספירה בפ"ע כמו כן צריך בדיקה בכל יום שתתחזק בו בטהרה כמו דתקנו חכמים בדיקה לטהרות בכל יום כדאי' בפ"ק כמו כן תקנו לבעל' בז"נ ומ"ד תחי' וסופם צריכה שתהא מוחזקת בטהר' ע"י בדיק' בתחילת המספר ובסופו ומ"ד פע"א די בבדיק' אחת כיון שכבר הפסיק' בטהר' וא"כ בדרבנן ודאי דהולכים אחר המיקל ועוד דלא שבקינן פשיטותי' דהרמב"ם וראב"ד ורא"ש נגד ספיקו של סה"ת והסמ"ג דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף שהב"י כתב דאין להקל היינו לכתחי' כיון שהוא ענין כרת ר"ל שבחומר איסור כרת יש להחמיר בדרבנן ג"כ כמאן דמחמיר לכתחי' אבל בדיעבד ושעת הדחק שכבר טבל' לענ"ד גם הב"י יודה שאין להחמיר וכן נראה דעתו בש"ע שכ' דיעה ראשונ' בסתם ודעת הסמ"ג בשם י"א וכידוע דרכו של הב"י שכ"מ שסתם כדיעה ראשונ' וכ' אח"כ דיעה שני' בשם י"א דעתו להלכ' כדיעה ראשונ' עיין ש"ך (סי' רמב) בכללי הורא' וכ"ש בנ"ד שכבר טבלה ולנת' עם בעלה ודאי דאין להחמיר וכעין זה כ' בתשו' מור"מ מלובלין בדין אשה ששכחה לחתוך ציפורן דהדבר מכוער להחמיר אם לנתה עם בעל' אף שלא נזקקה לו ואף שהש"ך (סי' קצד ס"ק כה) פקפק בדברי מור"מ לובלין היינו משום דחשש לדעת הראב"ד דסובר שהציפורן עצמו חוצץ ולכן אין להקל נגדו אפי' בכה"ג ולסמוך על דברי הש"ד אבל בנ"ד שרוב הפוסקים הראשונים מקילים והמחמירים הוא מצד ספק ואפשר בכה"ג גם המחמירים מודים וכ"ש לפמ"ש שאין זה אלא מדרבנן ומ"ש הב"י דיש להחמיר בחומר איסור כרת לא דווקא הוא אלא משום דשורש האיסור הוא כרת לכן יש להחמיר לכתחי' אפי' במה שהוא מדרבנן וכ"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל שכל הספיקות הם מדבריה' היאך אפשר לומר דמן התור' צריכה בדיקה בתחי' ובסופו דהא מבואר בש"ס דהטעם משום ספק דילמא חזאי הוא וכל ספק לקולא הוא מן התורה[*] אם לא לפי הגירסא הנמצא במקצת נוסחאות בדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה שבאיסור כרת כל ספק אסור מן התורה ואכ"מ:
[הג"ה מבן המחבר ולענ"ד אי משום הא לא איריא דהא כאן הוי אתחזק איסור נדה תחילה והיכא דאתחזק איסורא מודה הרמב"ם דספיקו אסור מן התור' כמ"ש הפוסקים ועוד דכיון דעומד להתברר ע"י בדיק' והיכא דעומד להתברר ג"כ מודה הרמב"ם דאסור מה"ת ועמ"ש בזה אאמ"ו הגאון נ"י בספרו בית יצחק בפתיחה לשער הספיקות:]
עוד יש כאן צד להקל ע"פ מ"ש הרז"ה בהשגות על ס' בעה"נ להראב"ד דהוא ס"ל דלדידן אפי' לכתחי' א"צ בדיקה בכל יום הובא דבריו בסד"ט (שם ס"ק י"ט) ונהי דכ' שם דבטלה דעתו נגד כל הני רבוותא מ"מ יש כאן סניף להקל וכ' שם עוד דהא דפסקינן כרב נגד משום דהאידנא נשי דידן נדות הם ומשום חומרא דר"ז משווינן להו ספק זבות מש"ה יש לפסוק כרב דסגי בתחילתן או בסופן ואע"פ שכ' בסד"ט שם דמדברי הב"י לא משמע הכי מד"כ ואין להקל משמע דגם בנשי דידן אין להקל כיון דבזבה גמורה יש להחמיר משום איסור כרת יעו"ש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והרי כאן כמה ספיקות ספק שמא הלכה כרב וכשיטת הרמב"ם וראב"ד ורא"ש והרבה פוסקים ואת"ל דהלכה כר"ח מ"מ שמא לאו זבה היא וא"כ יש כאן ס"ס בדאורייתא וחד ספק בדרבנן דנהגו להחמיר לדידן גם בנדה ובכה"ג הוי ס"ס גמורה כמ"ש הש"ך (סי' קי בכללי ס"ס) בדין דגים שספק אם נמלחו עם דגים טמאים וכמ"ש בחיבורי באריכות ועי' בתשובות האחרונים בכ"מ שהקילו בס"ס אפי' באיסור ערוה החמורה ומכ"ש לפי דברי מעכ"ת שאמרה האשה שהיה לה ספק שמא בדקה ב' פעמים ויש לזה סניף ג"כ דמסתמא עשתה כהוגן לבדוק כדין ויש לדמות זה למ"ש הט"ז (סי' סט) בדין אשה ששכחה אם מלחה בשר דחזקה שעשתה כהוגן ומה שחשש מעכ"ת שמא הוא הוליד לה הספק שמתוך דבריו למדה כן אין בזה חשש לענ"ד וראי' לזה ממה דאיתא בפ' הרואה כתם (נח ב) מעשה באשה אחת כו' אמר לה שמא מכה הייתה ביך כו' יעו"ש הרי דהוא עצמו העיר לה מקום הספק וסמך ע"ז ואף דשם מיירי בכתמים שהוא מדרבנן מ"מ שפיר יש לסמוך על דבריה שאמרה שספק לה שהתורה נתנה נאמנות לאשה אף באיסורים החמורים כמ"ש וספרה לה לעצמ' כו' עיין תוס' ר"פ האשה רבה (פח א) ועי' בס' נקוה"כ בסי' סט שהשיג על הט"ז בדין אשה ששכחה אם מלחה בשר דהתיר מטעם סירכי' נקט וגם דרוב מולחין כהוגן וכ' דיש להחמיר משום דהוי ספק במקום חזקת איסור יעו"ש וזה לא שייך בנ"ד דכבר הוחזקה בטהרה ובדקה ביום שקודם הז"נ ומכ"ש לפמ"ש שהוא רק איסור דרבנן ויש ג"כ כמה ספיקות ולכן לענ"ד יש מקום להקל אפי' לא טבלה עדיין וכ"ש בנידון שכ' מעכ"ת בודאי כתורה וכשורה הורה בלי שום פקפוק כלל הנלעד"כ ידידו עוז דו"ש באהבה רבה יצחק אייזיק חופהק"ק ראזינאי:
- תשובה מב
לכבוד ידידי בני הרב הגדול חו"ב המפורסם מוה' יוסף נ"י רב דק"ק ליסקאווא:
נידון מה שנסתפקת באשה נדה שלא לבשה חלוק לבן אחר שהפסיקה בטהרה והלכה בה עד אחר ג' ימים ממספר ז"נ ואח"כ מצאה בו כתם אם יש לחוש לדברי הרמ"א (סי' קצא וסי' קצו) דבג' ימים הראשונים אין תולין בכתמים אם מה שמצאה אחר ג ימים הוי כמו מצאה תוך ג ימים כיון שלא בדקה הכתונת תוך ג ימים או שיש לתלות שהכתם נמצא אחר ג"י הנה דין זה מבואר בסדרי טהרה (סי' קץ ס"ק עד) באריכות במה שהשיג על הפמ"א (וכמו שהערות במכתבך והבאת דבריו שם) ודעתו במסקנא דאם בדקה עצמה אחר ג ימים ומצא' עצמה טהורה אז אף שמצאה כתם בחלוקה אחר ג"י תולין דהכתם נעשה אחר ג"י ותלינן במאי דאיכא למתלי משום שכבר הוחזקה בחזקת טהרה אמנם אם לא בדקה א"ע אחר ג ימים נסתפק שם וכתב דיש פנים לכאן ולכאן די"ל כיון דזה עצמו חומרת האחרונים אין להחמיר אא"כ בודאי הי' מציאת הכתם בתוך ג"י אבל לא בספק ע"ש:
ולפענ"ד דיש מקום להקל בזה דבאמת יש כאן עיון גדול בש"ס דבאמת השגות הג' בעל ס"ט נכונה היא על הגאון פמ"א שכ' דהא דתנן הרואה כתם מקולקלת למפרע דשמא הי' הכתם בתחי' וא"כ ה"ה בנ"ד מספקינן לי' דילמא הי' בג' ימים הראשונים של ז"נ והנה לכאורה יש לתמוה ע"ז למה באמת מקולקלת למניינה הא קיי"ל בכ"מ דיש חזקה דלמפרע וחזקה דהשתא אזלינן בתר חזק' קמייתא ואמרי' השתא הוא דאתרעי כדמוכח ברפ"ק דנדה ובפ"י יוחסין אם לא היכא דשייך חסר ואתאי ואפי' באיסור דאורייתא הדין כן כדמוכח בגבינות מבהמה שנמצאת טריפה כמ"ש הפוסקים והא דתנן כל הטומאות כשעת מציאתן היינו רק לתרומה וקדשים משום חומרא כמ"ש התוס' ברפ"ק דנדה ובכ"מ וסבור הייתי לומר דש"ה כיון דמטמאינן לה למפרע לטהרות דחולין ע"כ צריכים אנו ג"כ להחמיר גם לבעלה דכיון דלטהרות כבר אמרנו שראת' מקודם שוב א"א לומר אח"כ לבעל' דהשתא הוא דחזאי דכבר החזקת אותה בלמפרע והוה תרתי דסתרי ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה לכאור' דהא כתמים דרבנן וספיקא לקולא וא"כ אם מצאה כתם בימי זוב לחכמים דס"ל דאין בכתמים משום זוב למה מספקינן למפרע עד שעת כיבוס שאז הי' בימי נדותה וצריכ' ז ימים דהא ספיקא דרבנן לקולא ונאמר השתא הוא דחזאי וא"צ אלא לספור יום כנגד יום אבל לפמ"ש א"ש כיון דלטהרות הוה ספיקא דאורייתא דטמאה אף בלא הרגש' וס"ד לחומרא והרי החזקנו לה למפרע וע"כ צריך אתה להחמיר ג"כ לבעל' אבל עדיין אינו מיושב דבאמת תקשי למה מחמרינן לטהרות ולא אמרינן השתא הוא דחזאי וניזל בתר חזקה דמעיקרא דהא לגבי טומאת מעל"ע מחלקינן בין תרומה וקדשים לטהרות דחולין ולא אמרינן הך סברא כיון שהחמירו לקדשים נחמיר גם לחולין וא"כ גם לבעל' ניקל מהך טעמא:
ולכאורה הי' נלע"ד להביא מכאן ראי' לסברת הרשב"א בתה"א הובא בט"ז (סי' פא ס"ק ה) בדין הגבינות שכל שיצאה מחזקת' זמן מה דא"א לומר השתא ממש אתרעי ברגע שקודם שחיטה שוב לא אמרינן השתא הוא דאתרע ואמרינן למפרע וא"כ י"ל ה"ה בהא דמצא' כתם יבש דע"כ א"א לומר עכשיו נתלכלך או שעכשיו ראת' מגופה דא"כ ברגע קלה כזו לא הי' מתייבש וע"כ יצתה מחזקת' לכן שוב אמרינן ג"כ דמקולקלת למפרע גם לבעל' אבל באמת עדיין אינו מיושב דהא אנן קיי"ל בזה דלא כהרשב"א ומתירין הגבינות אפי' נטרפה מחמת סירכא אף שאין סירכא פחות מג' ימים מתירין קודם ג' ימים אף דהוי איסור דאוריי' וכמ"ש בנ"ד בכתמים לענין חשבון ימי נדותה וזיבת' לבעל' דהוא רק מדרבנן ועוד דהרמב"ם (פ"ט מה' טומאת משכב ומושב ה"ז) כתב בפי' דאפי' בכתם לח דינא הכי יעו"ש[*] וצ"ל לחלק באופן אחר והיינו דלא אמרינן דחזק' דמעיקרא עדיפא מחזק' דהשתא כי אם היכא דחזק' דמעיקרא חזק' אלימתא היא משא"כ באשה דחזקת טהר' דידה לאו אלימתא היא כולי האי דכל אשה דרכ' לראו' דם והוי חזק' העשוי' להשתנות כמ"ש התוס' בכ"מ ועיין בתוס' ר"פ הא"ר (פ"ח א) והא דאיתא ברפ"ק דנדה דלכך מודה הלל לשמאי לענין טהרות דדי' שעתה משום דיש עוד טעם דאש' מרגשת בעצמ' והא דפריך שם ממקוה וחביות והוצרך לחלק משום דשם שייך לומר חסר ואתאי משא"כ באשה היינו משום דשם חזקה דמעיקרא אלימתא הוא דרוב מקואות אין מימיהם מתחסרים וגם בחביות רוב יינות אין מחמיצים והוה חזקה דאתא מחמת רובא וכן באשה רוב נשים אין רואות בלא הרגשה ויותר מסתבר לתלות דהשתא חזאי בהרגש' ולכן שפיר מדמה להא דחביות ומקוה משא"כ במצא' כתם דלא שייך שם הרגש' דהא אפי' תאמר דהשתא חזאי מ"מ הרי לא הרגיש' וע"כ צריך אתה לומר דחיישינן שראת' בלא הרגש' וא"כ לא שייך כאן לומר חזק' קמייתא אלימתא היא וע"כ צ"ל דחזקה דהשתא עדיפא מחזקה קמייתא משום דחזקה קמייתא עשוי' להשתנות ולכן מחמרינן אפי' בכתמים דרבנן וגם מחמרינן לבעל' ולטהרות דחולין ודוק:
[הג"ה מבן המחבר בעניית דעתי א"י להבין כוונת אאמ"ו הגאון נ"י מה שסתר דבריו מהא דכתם לח להרמב"ם דהא ע"כ אפי' בלח נעשה רגע אחת קודם שמצא' אותו דאלו ברגע זו ממש נעשה הייתה רואה אימת נעש' וממה נעשה וא"כ ע"כ יצא' רגע קודם רגע שעת המציא' מחזקת' ול"ד להא דגבינות היכא דנוכל לומר שלא יצא מחזקת' שעה אחת שהרי י"ל שברגע שעת השחיטה ממש נטרפה משא"כ הכא בכתם אפי' הוא לח ונעשה עתה מזמן היותר קרוב ע"כ הי' זמן מה קודם שראתה:]
עוד נלע"ד ישוב אחר לזה דלכך מחמרינן לבעל' משום דע"כ לבעל' צריך אתה להחמיר בספיקו ולא שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא דהא יש בכל צד קולא וחומרא דאם מצא' הכתם בימי זוב ותאמר ספיקו לקולא דהשתא חזאי וא"צ אלא לשמור יום כנגד יום הרי אם תראה עוד ב ראיות יהי' עי"ז חומרא דצריכ' ז' נקיים וכן להיפוך אם מצאתו תוך ימי נדותה א"ת השתא חזאי יהי' ג"כ חומרא דצריכ' ז' ימים עם יום מציאת הכתם וכל ספק שיש בו צד לחומרא ולקולא אין אומרים בו ספק דרבנן להקל כמו בס"ס בשל תורה דאין הולכים להקל באם עי"ז יהי' סותר לס"ס אחר כמ"ש התוס' פ' המפלת וכתבתי מזה באריכות בחיבורי בית יצחק בשער הספיקות ואע"ג דיש לאשה חזקת טהר' כבר כתבנו דחזקה זו לאו אלימתא היא כולי האי משום דכל אשה דרכה לראות ולפ"ז נראה דצדקו דברי הגאון פמ"א מדינא ולאו מטעמי' דאע"ג דיפה השיג עליו הגאון סד"ט מדברי הש"ס מ"מ ש"ה דרואה כתם דמיירי דאינ' יכול' לתלות בד"א משא"כ בנ"ד דמיירי בכתם שיכול' לתלות בד"א רק שמחמירים בג"י הראשונים שלא לתלות א"כ במצא' אחר ג ימים ודאי די"ל ספיקא דרבנן לקולא ונאמר שעכשיו נמצא ותולין במה שיכול' לתלות דכאן לא שייך הך סברא דהספיקות סותרים כמ"ש ועוד נראה דבנ"ד בלא"ה יש להקל בממנ"פ אי אזלת בתר חזקה דמעיקרא דכבר הפסיק' בטהר' דחזק' טובה היא כדמוכח בפ' תינוקות (סח ב) בהא דתנן התם בבדק' פע"א תוך ז"נ וכמ"ש מזה במ"א בתשו' א"כ ע"כ צריך אתה לומר דהשתא מצא' הכתם ותולה בד"א וא"ת חזק' דהשתא עדיפא משום דחזק' ראשונ' עשוי' להשתנות כמ"ש א"כ ע"כ אתה צריך להחזיק למפרע ולתלות הכתם בתוך זמן נדותה כגון בהך דינא שכ' הפמ"א באש' שהמשרתת פירסה לה סדין שהי' בימי נדותה וביום ז מצאה כתם דיותר ראוי לתלות בכתם בימי נדותה שאז הוחזק' בדמים וכן סדין השני שכתב שם בלבשה חלוק שפשט בעל' ולבש בשבת שהחלוק הי' מונח במקום הפקר שראוי לתלות יותר הכתם שנתלכלך אז כדין עד שאינו בדוק וכן כאן כיון דחזק' דהשתא עדיפא ומנין לנו להחמיר ולתלות דווקא שהכתם הי' בתוך ג ימים הראשונים של נקיים ולא ניזל בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר חזק' דהשתא וא"כ דברי הפמ"א נכונים לדינא וכן בנידון שכתבת שלא לבשה חלוק לבן אחר שהפסיקה בטהרה ג"כ יותר יש לתלות שהכתם הי' בה מזמן נדותה וקצת סמך לזה ממאי דקיי"ל כר"ח רוב וקרוב הולכים אחר הרוב הרי אע"ג דיותר מסתבר לומר שממקום הקרוב אליו הוא אעפ"כ הולכים בו אחר הרוב ותולין שהכתם הי' מזמן נדותה שאז רוב דמים מצויים בה משנאמר דהי' בזמן הנקיים שכבר היא מוחזקת במסולקת דמים וכאן עדיף טפי דאם נתלה בקרוב יותר מסתבר לומר שהוא עתה אחר ג ימים הראשונים וא"כ אז תולין בד"א ועיין בא"ח (סי' תמז) בדברי האחרונים בדין גרעין חטה שנמצא בתבשיל דקיי"ל דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ואעפ"כ כתבו דתולין במצוי וכל מקום שי"ל יותר שבא ממקום אחר אזלינן לחומרא דאין זה בגדר ספק דנוטה יותר לחומרא א"כ ה"ה בנ"ד יותר מסתבר לומר שהי' מזמן נדותה ועוד דזה עצמו דאין תולין בג"י הראשונים בד"א הוא רק חומרת האחרונים אין לך אלא מה שחידשו דווקא במצא' הכתם בג' ימים הראשונים בודאי אבל לא בנמצא אח"כ וכעין זה מצינו בכ"מ דכל מקום שאינו אלא חומרת הגאונים אמרינן הבו דלא לוסיף עלה כמ"ש הש"ך (סי' לז) בדין בועא בשיפולי וכ"כ הט"ז (סי' סט) בדין בשר ששהה ג ימים בלא מליחה דמתירין בספק ועש"ך (שם ס"ק נז) ועוד דבכתמים שומעים להקל כמ"ש בש"ס דכתמים דרבנן וכ"ש אם המתינה לאחר שימושה ה ימים ואפי' ראתה בשעת וסתה יש מקום להקל אם ביום ג לראייתה בדקה עצמה והמתינה אח"כ ה ימים קודם התחלת ספירת ז"נ כמ"ש בסד"ט שם בשם המנ"י והסכים עמו בזה ובודאי אין להחמיר כ"כ וכ"ש אם בדקה עצמה ביום ראשון של ז"נ דכבר היא מוחזקת בטהרה כמ"ש הרשב"א בתה"א הבאתי דבריו בתשובה אחרת:
עוד הי' נלע"ד לולי דמסתפינא לומר דבר חדש דהא דכתבו הפוסקים להחמיר שלא לתלות בכתם בג"י הראשונים היינו דוקא שאין לתלות כתמה בזמן וסתה כגון שלא הי' לה וסת או שידוע לה שאח"ז לבשה חלוק לבן אחר שהפסיק' בטהר' אבל אשה שיש לה וסת וראתה בדין וסתה ופסקה בטהר' ואח"ז הציעו תחתי' סדין שהייתה לבושה או שוכבת עליו בזמן וסתה דודאי תולין הכתם בזמן וסתה דהא אפי' לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן היינו דוקא בשלא ידענו שראתה בזמן וסתה אבל בראתה כיון דהוחזק' לראות בזמן הזה ואז הרבה דמים מצויים בה תולין ברוב ומצוי כמ"ש בפ' לא יחפור (כד א) א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת כו' הרי מוכח התם דאפי' למ"ד רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ברוב ומצוי מודה ועי' פירש"י שם ודומה ג"כ דין זה למ"ש הרב בהג"ה (סי' קצו סעיף י) דאם הי' מכה בגופה ויודעת שמוציא' דם דתולה בה ואין לך מכה מוציא' דם כמו זמן וסתה ואף שהש"ך שם פקפק ע"ד הרמ"א בזה וכן דעת הט"ז נוטה שם להחמיר מ"מ הכרו"פ הסכים לרמ"א וכן דעת המנ"י ותשו' פמ"א ועיין בסד"ט (שם ס"ק לד) שהאריך שם ומ"ש שם ליישב דעת הגאונים שחידשו חומרא זו שיש לו מקור בש"ס דז"נ בעינן סיפורים לפנינו ולא מהני סיפורים מוחזקים יעו"ש לענ"ד אין בזה כדי חיזוק דכיון דמן התורה בלא הרגש' היא טהור' הרי מן התורה הוי סיפורים גמורים וברורים ולא מוחזקים ואע"ג דרבנן החמירו בכתמים מ"מ הם אמרו והם אמרו דבכ"מ שיכולים לתלות בכתמים תולין וא"כ מנין לנו לומר דאין כאן סיפורים ידועים ועוד דלדבר לאחר ג"י לא הי' לנו לתלות ואף שדחק שם ליישב זה מ"מ המעיין ישפוט בצדק שדבריו שם רחוקים ודחוקים מאוד וכיון שכמה אחרונים הקילו לתלות בג' ימים הראשונים בחלוק שלבש' בימי נדות' כ"ש שיכולה לתלות בוסתה כנ"ל ברור הנלע"ד כתבתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |