שב שמעתתא/ז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שב שמעתתא TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png ב

פרק ב

מיהו נראה לענ"ד בשיטות הסוברין דע"א במיתה אינו אלא מדרבנן, דאי משום מילתא דעבידי לגלויי נראה כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון, וגבי ממון לא מהימן ע"א אפילו במילתא דעבידי לגלויי, וכמו שהוכיח הריב"ש בסימן קנ"ה ובסימן קפ"א, וכן פסק הרמ"א בחו"מ סימן ל' דבממון לא מהימן ע"א במילתא דעבידי לגלויי ע"ש, א"כ הוא הדין בדבר שבערוה לא מהימן במילתא דעבידי לגלויי. ולפי זה אפשר לומר במה שכתב הבית שמואל סימן קנ"ח בזמן הזה חרם רבינו גרשום שלא ישא איש על אשתו, דאין ע"א נאמן שמתה אשתו דהוי דבר שמוחזק באיסור ואין ע"א נאמן שמתה אשתו ע"ש, ולפמ"ש י"ל דע"א נאמן בזה ומשום מילתא דעבידי לגלויי ונאמן ע"א מן התורה אפי' היכא דאתחזק, דזה לא הוי דבר שבערוה, והא דאין ע"א נאמן לומר מת יבמי שתנשא לשוק שם בסימן קנ"ח, התם נמי דבר שבערוה מיקרי וכמ"ש המרדכי ע"ש. ובתוס' פרק האשה שלום (יבמות) דף קי"ח שאין האחין יורדין לנחלה על פיו וז"ל, והא דאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא) דף ל"ח בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מצי לאוקמי בשמעו בו בשני עדים, דאי בע"א מיירי הא אשה דהכא כעד אחד דמיא ואפילו הכי אין האחין יורדין לנחלה על פיה, וא"ת מ"מ תיקשי אדמסיק התם כי פליגי בשלא שמעו בו שמת פי' בשני עדים אלא בע"א, דאי לא שמעו כלל פשיטא דאין מורידין, וי"ל דהכא מיירי לירד ולמכור, והתם מיירי לאכול כדמשמע התם עכ"ל:

וראיתי במוהרח"ש שהקשה בהא דפריך התם מהא דתניא והיו בניכם יתומים ונשותיכם אלמנות כו', בניכם דומיא דנשותיכם כו' ע"ש פרק המפקיד (בבא מציעא) דף ל"ח, וכיון דמיירי בע"א הרי הותרו הנשים עפ"י ע"א, וע"ש שכתב שכבר הקשה קושיא זו מוהריב"ל והניח בקושיא ע"ש ולפי שיטת תוס' בעדות אשה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אין ע"א נאמן אם כן שפיר מידרש קרא בניכם דומיא דנשותיכם דאין להם היתר עפ"י ע"א. ובתוס' פרק האשה שלום שם בהא דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, וכתבו תוס' עלה וז"ל, מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומנסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממה נפשך ובכהאי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל, ומדברי הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות שסתם משמע דאוכלת גם בתרומה דאורייתא, ואיכא למידק בזה דהא בירושלמי שם מקשה על עצמה לא תהא נאמנת, ומסיק מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת, והקשו שם בירושלמי מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנת, ותירצו א"כ חזרה לקלקולה הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה, ועיין בדברי הרב המגיד פי"ב מהל' גירושין הובא שם, וא"כ השתא דאינה נאמנת על חברתה ויודעת שלא יעשו דבריה רושם ואומרת מת בעלי א"כ ודאי האמת אומרת, כיון שצרתה לא תנשא, וא"כ אמאי תאכל בתרומה כיון שודאי אמת שמת בעלה וליכא למימר שמקלקלת עצמה בשנאתה לצרתה שלא תאכל חברתה בתרומה ולהפסידה מאכילת תרומה דא"כ לר' עקיבא דס"ל שם במשנה אין זו דרך מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה ע"ש, וא"כ גם היא לא תנשא דנימא דאומרת כן כדי שלא תאכל חברתה בתרומה אע"כ דלא חיישינן אלא לקלקול צרתה בקלקול בעלמא אבל בקלקול בתרומה משום זה לא תקלקל עצמה:

ועוד דהא לפמ"ש תוס' לומר דלא תאכל בתרומה דאורייתא משום דחדא עבדה איסורא, וא"כ היאך תנשא היא עצמה נימא דאמרה כן כדי לקלקל צרתה מתרומה דאורייתא, ע"כ לא אמרינן הכי שמתכוונת לקלקול צרתה אלא כדי שתנשא ולקלקל על בעלה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה היאך תאכל בתרומה דאורייתא כיון דהשתא דלא תנשא צרתה ויודעת שלא יעשה דבריה רושם ואומרת אמת והיאך תאכל צרתה תרומה דאורייתא, ואפשר משום חזקה דדייקא ומנסבא לא אסרי לצרתה לאכול בתרומה כיון דאינו מוכח בבירור, דאע"ג דמתירין לינשא ע"י חזקה זו אבל אינו ברור בודאי דהא אין האחין יורדין לנחלה על פי', ומשום הכי לא אסרינן לה לצרתה לאכילת תרומה מחמת חזקה דייקא ומנסבא, דהיא גופה אינו אלא להקל משום עגונה ודוק, ובתוס' שם שכתבו ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש, מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממה נפשך ובכהאי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל ודבריהם סתומים בלי ביאור, דהא גבי שני שבילין נמי איכא חד דעביד איסורא, דהא אחד הלך בודאי בשביל (טעמא) [טמא] ואפילו הכי שניהם טהורין וכל חד וחד מותר לאכול בטהרות וגם מאי ענין סוטה לכאן:

ונראה ביאור דבריהם דבריש נדה בד"ה והלל וז"ל, ודוקא ספק נגע ספק לא נגע הוי ודאי טמא, אבל טמא שנגע באחד מן החביות ואינו יודע באיזו מהן נגע הוי שניהם טמאים מספק ואין טמאין שניהם בודאי דלא גמרי מסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא האחד טהור בודאי, וכן משמע מריש נזירים דקתני אמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזו מכם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ולא מייתי כל אחד קרבן טומאה משום דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות, והא דפריך התם אמאי מייתי קרבן טומאה לייתי קרבן טהרה תרווייהו דהו"ל שלשה והוי רשות הרבים וספק טהור אע"ג דאינו יכול להיות שיהיו שניהם טהורים דהאחד ודאי טמא וכן גבי שני שבילים פ"ק דפסחים מטהרינן שניהם בבאו לשאול בזה אחר זה אע"ג שבודאי נטמא האחד, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה עכ"ל, וה"נ רצו תוס' לומר דצרתה מותרת אפי' בתרומה דאורייתא והיא תנשא מידי דהוי אשני שבילין דכל חד וחד טהור אף על גב דסתרי אהדדי דאי אפשר להיות שניהם טהורים, וחזרו וכתבו מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממה נפשך, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה, וביאור הדברים דכל היכא דאנו מורין הוראה ודאי אי אפשר להורות הוראה ודאית בדבר דסתרי אהדדי, ומה"ט בשני נזירים אי אפשר להורות הוראה ודאית שיהיו שניהם טמאים מכללא דספק טומאה ברה"י ודאי טמא כיון דאי אפשר להיות שיהיו שניהם טומאה ודאית, אבל בשני שבילין הא דטהורין שניהם לאו הוראה ודאית מיקרי, אלא דאנן לא מטמאין אותו מספיקא כיון דלכל אחד חזקת טהרה וכל היכא דאיכא חזקת טהרה אין אתה יכול לטמאו עד שנדע שיצא מחזקתו:

וזה נמי כוונת תוס' ריש נדה גבי שני שבילין מטהרין שניהם, אע"ג שבודאי נטמא, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה, ואע"ג דחזקה דילפינן בש"ס הוא מדכתיב ויצא הכהן מן הבית דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא ע"ש פ"ק דחולין דף י', וא"כ בחזקה נמי נימא דוקא היכא שיכול להיות כן, ולא כן בשני שבילין דאי אפשר שיהיו טהורין שניהם, אלא דחזקה אינו הוראה ודאית אלא דאנן הוא דלא מפקי מחזקתו, ולכל אחד ואחד אין אנו יכולין להוציא מחזקתו, וענין חזקה עיין בפירוש המשניות להרמב"ם סוף פרק בתרא דנזיר וז"ל, שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, והטעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא ופי' רגלים לדבר, שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל, הרי דחזקה אינו הוראה ודאית אלא שאנו מניחין אותו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה אבל כל היכא דאיכא הוראה ודאית אין אנו מורין אלא בדבר שיכול להיות, ומש"ה כתבו התוס' מיהו איכא הכא דעבד איסורא ממה נפשך, ובכהאי גוונא לא ילפינן מסוטה, וה"נ כיון דאיכא הוראה ודאית שתנשא, וא"כ ודאי מת וזו תאכל בתרומה, וא"כ ודאי חי, וכל כה"ג לא ילפינן מסוטה לענין טומאה ברה"י, משום דאי אפשר הוראה ודאית בדבר שאי אפשר להיות אלא דוקא בשני שבילין דהוא מחמת חזקה, וזו אינה הוראה ודאית ומטעמא שכתבנו, דחזקה אינו ודאי אלא שאנו מניחין הדבר בחזקתו, ואין מטמאין אותו מספיקא, ולפי שאין אנו הולכין אחר האפשריות וכמ"ש, וא"כ אין לחזקה הוראה ודאית, ודוק היטב. ולפי שיטת רש"י והרשב"א שהובא במוהרי"ק דהא דע"א נאמן בעדות אשה היינו משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, ניחא דתאכל בתרומה דאורייתא וליכא חדא דעבדה איסורא, דזו שתנשא עקרוה רבנן לקידושין מיניה ולא עבדה איסורא וזו שתאכל בתרומה דאורייתא ולא תנשא לא עקרוה רבנן לקידושין מיניה ומש"ה סתם הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות דתאכל בתרומה, ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא וליכא איסור כלל לא זו ולא לזו ודוק ועמ"ש פ"א:




שולי הגליון



< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף