מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שאלות חזרה
פסחים פרק שישי
<דף זה מרכז את שאלות החזרה על כל דפי פרק שישי במסכת פסחים. לעריכת השאלות והתשובות יש ללחוץ על הקישור "עריכה" שעל ידי שמו של כל דף >
פרק שישי
שאלות חזרה/פסחים/סה
לדעת רבי עקיבא אלו דברים מהדברים הבאים דוחים את השבת: זריקת דם הפסח, הבאתו מחוץ לתחום, הזאה על טמא לצורך הקרבת הפסח, ומדוע?
רק זריקת דם הפסח - שאי אפשר לעשותה מבעוד יום ונאמר בה במועדו, משא"כ הבאה מחוץ לתחום שיכול לעשותה מבעוד יום. והזאה - אף שאי אפשר לעשותה מבעוד יום מכל מקום לאו מגופיה דפסח היא.
מנין שפסח דוחה שבת (3)?
1. במועדו. דחיה: הלל אמר שלומדים בג"ש מתמיד. 2. ג"ש מתמיד במועדו במועדו, ובתמיד כתיב בשבת על עולת התמיד. 3. ק"ו מתמיד שאין חייבים עליו כרת. דחייה: מה לתמיד שכן תדיר וכליל.
מה עשה מי ששכח להביא סכין מבעוד יום, ובאיזה מקרה לא היה שייך לבצע פתרון זה?
הניחו בצמרו של הטלה או בין קרניו של הגדי, וכך היה רק שבות כלאחר יד במקום מצוה. ובמקרה שהיו מקדישים מערב שבת לא יכלו לעשות זאת כיון שאסור לעשות עבודה בקדשים כדילפינן מבכור.
כיצד הלל מנע אפשרות של מעילה בקרבנותיו, והאם פתרון זה אפשרי בשבת?
הקדישם רק בעזרה סמוך לשחיטתם. בשבת אי אפשר להקדיש אך אם מדובר בחובות שקבוע להן זמן ועומדים להקרבה ביום זה - מותר.
על אלו דברים נאמר שאם חכם הוא חכמתו מסתקלת ואם נביא הוא נבואותו מסתלקת, ומנין?
גאווה וכעס. גאווה בחכם - הלל, בנביא - דבורה. כעס בחכם - משה, בנביא - אלישע.
מנין לתמיד ופסח שדוחים טומאה?
תמיד נלמד מפסח בגזירה שוה, במועדו - במועדו.
פסח: א. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שאף שצרוע וזב נלמדים מטמא מת בק"ו, נכתבו ללמדנו שיש זמן שטמא מת אינו משתלח והם משתלחים. דחיה: אם כך נלמד גם מכך שכתבה התורה גם מצורע אף שנלמד בק"ו מזב, שיש זמן שזב אינו משתלח ומצורע משתלח והרי בפסח גם זב משתלח. ב. איש איש כי יהיה טמא לנפש, שיחיד נדחה לפסח שני אך לא ציבור. ואין לפרש שציבור כלל לא עושים פסח בכה"ג, שהרי כתוב לנפש ובא למעט שאר טומאות ולענין דחיה לפסח שני הרי איש איש מרבה שכל סוגי הטמאים נדחים, וע"כ קאי אציבור שאף שהם נדחים היינו רק בטומאת נפש ולא בשאר טומאות.
מה לומדים מהפסוק כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, הלא צרוע וזב נלמדים בק"ו מטמא לנפש (3)?
א. בהו"א - מקור לכך שפסח דוחה טומאת מת, ויש זמן שרק זב ומצורע משתלחים ולא טמא לנפש. ב. רבי שמעון - ליתן לזב מחנה שניה ולמצורע מחנה שלישית. לרבי יהודה - לפטור זב ומצורע הנכנסים למקדש בזמן הקרבת הפסח מכרת, בשעה שטמאי מת משתלחין זבין ומצורעין משתלחין.
מה דין מצורע וזב שנכנסו למחנה האסור עליהם?
זב חייב מלקות, מצורע - מחלוקת תנאים האם לומדים מהפסוק בדד ישב שהוא לאו הניתק לעשה ואין לוקים עליו (שע"כ בא לנתקו שהרי כתוב עשה נוסף, או שהפסוק מתחיל בכל ימי אשר הנגע בו ומשמע שכל ימיו בבדד ישב קאי), או שהפסוק בא ללמד דין שילוח מחוץ ל3 מחנות.
ציין חומרה של מצורע על פני זב ולהפך, ושל זב על פני טמא מת ולהפך?
מצורע מזב - פריעה, פרימה ותשמיש המטה. זב ממצורע - משכב ומושב להיות אב הטומאה (ולא רק ראשון) והיסט. זב מטמא שרץ - שטומאה יוצאת מגופו. טמא מת משרץ - טעון הזאה שלישי ושביעי.
"בעל קרי כמגע שרץ", לענין מה (ציין 3 אפשרויות)?
א. לענין מחנות. דחייה: בעל קרי מתרבה מוכל זב שצריך לצאת משתי מחנות משא"כ מגע שרץ מתרבה מוכל טמא לנפש שיוצא חוץ למחנה אחד.
ב. לענין טומאה שטמא טומאת ערב. דחיה: דבר זה מפורש בפסוק ואין צריך לציינו. ג. לענין טומאה שמטמא באונס.
מעבר לתחילת הדף
מנין לבעל קרי שיוצא חוץ לשני מחנות (2)?
א. וכל זב לרבות בעל קרי. ב. ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה (מכך שכתוב מחנה פעמיים ע"כ לא בא רק ליתן עשה ולא תעשה).
מהו מיחוי הקרביים ומלשון מה נקרא מיחוי?
א. ניקוב המעיים ומיצויים - ונקרא מיחוי מלשון ניקוב וחיבול או מלשון שמוציא פרש רכה הנמחית מתוכה. ב. דחיקת הליחה האדוקה במעיים באמצעות סכין, ומיחוי לשון דבר בזוי.
ורעו כבשים כדברם, איזו נבואה רמוזה בפסוק זה (2)?
א. המשך הפסוק וחרבות מחים גרים יאכלו. ב. שעתידים צדיקים להחיות מתים.
מחד גיסא "וחפרה הלבנה ובושה החמה" ומאידך "והיה אור הלבנה כאור החמה" וגו', כיצד מתיישבת הסתירה(2)?
א. כאן לימות המשיח כאן לעתיד לבא. ב. כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה.
"אני אמתי ואחיה מחצתי ואני ארפא", אם מחיה מרפא לא כל שכן (2)?
א. מחיה באותו אדם דומיא דמרפא. ב. תחילה מחיה ואחר כך מרפא.
מדוע מקטיר את החלבים הרי אפשר להקריבם בלילה?
חביבה מצוה בשעתה.
איזו יבלת מותר לחתוך במקדש?
לדעת רבי אליעזר - כל יבלת. לדעת רבנן - יבלת יבשה ביד לכו"ע מותר, ונחלקו ביבלת יבשה בכלי וביבלת לחה ביד.
באלו זמנים יש מצוה לאכול (4)?
א. שבת משום עונג שבת. ב. שבועות כדי להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל. ג. ערב יום כיפור ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש. ד. פורים - יום משתה ושמחה.
מה ביאור טענת רבי יהושע משבות ביום טוב, הלא שם הוא שבות דרשות וכאן שבות דמצוה (2)?
א. דעת רבי יהושע שבכל חג יש לחלקו חציו לה' וחציו לכם ודלא כרבי אליעזר הסובר או כולו לכם או כולו לה'. ב. לומדים בק"ו אם ביום טוב שהתירו אפילו מלאכת רשות לא התירו שבות דעמה כ"ש בשבת שהתירו רק מלאכת מצוה שלא יתירו שבות דעמה (ורבי אליעזר - יש מקום להתיר דווקא שבות דמצוה שלא גזרו חכמים שבות לדחות את המצוה.
מעבר לתחילת הדף
רבי אליעזר מוכיח את דבריו מדחיית שבת לאחר שחיטה בהקטר החלבים, מה משיב רבי עקיבא על טענה זו (2)?
א. שמא ימצא זבח פסול. דחיה: אם כך אף לא נשחוט שמא ימצא זבח פסול. ב. הקטר חלבים - כבר נדחתה השבת אצל שחיטה משא"כ קודם השחיטה.
מאיזו הזאה הוכיח רבי עקיבא דלא כרבי אליעזר?
הגמרא מציעה שהוכיח לו מהזאה של תרומה, אך למסקנא מביאה ברייתא ששם מפורש שהקשה לו מהזאת טמא מת שחלה בערב פסח.
האם הזאה דוחה את השבת לדעת רבי אליעזר ומדוע?
אינה דוחה את השבת. א. שמא יטלנה ויעבירה ד' אמות ברה"ר, ולא רמי חיובא עליה כיון דגברא לא חזי. ב. כיון שאפשר לשחוט ולזרוק עליו אף שהוא טמא, ואם כן כל ההזאה נצרכת רק לאכילת הפסח ואכילת הפסח אינה מעכבת
האם מותר לחמם מים עבור קטן בריא בשבת?
לחכמים - אסור. לרבי אליעזר - י"א שאסור - כיון שאף קטן בריא חולה אצל מילה ולא חזי למילה ובכה"ג אין מכשירי מילה דוחים את השבת. וי"א שמותר - או כיון שקטן בריא נחשב ראוי למילה, או כי רבי אליעזר סובר שמכשירי מצוה דוחים אף כשאינו ראוי.
מדוע הוצרך רב להשמיענו שהלכה כרבי עקיבא שדבר שאי אפשר לעשותו קודם שבת דוחה את השבת גם בפסח וגם במילה?
בפסח יש רבותא - שיש בו כרת, ובמילה יש רבותא - שנכרתו עליה י"ג בריתות, ואם היה כתוב באחד לא היינו יודעים לחברו.
מתי אין חגיגה באה עם הפסח (3)?
כשבא בשבת - שאינה דוחה את השבת. בטומאה - שאינה דוחה את הטומאה. במרובה - כשיש מקרבן הפסח כמות רבה לכל אחד ובלאו החגיגה נאכל על השובע.
מעבר לתחילת הדף
מה המקור להבאת חגיגת י"ד והאם היא חובה או רשות?
לרבנן - שיהיה הפסח נאכל על השובע, והיא רשות ולכן לא באה בשבת במרובה ובטומאה, לבן תימא - חובה, ולמד מהפסוק ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, זבח חג - חגיגה. (בגמרא בעמוד ב' מופיע שלדעת יהודה בן דורתאי יש אזכור של חגיגת י"ד גם בפסוק וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, בקר זו חגיגה.
לדעת בן תימא מה הדין והסברא לחלק בדין חגיגת י"ד בין זמן אכילתה, צורת אכילתה, הבהמה ממנה באה ואיסור שבירת עצם?
זמן אכילתה ליום ולילה, ככתוב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וזבח חג היינו חגיגה ומפורש שלא ילין.
צורת אכילתה - צלי, אף שהיה מקום לומר שלא הוקשה לפסח אלא לענין לינה.
הבהמה ממנה באה - רק מצאן זכר, אף שהיה מקום לומר שהוקשו רק למידי דאכילה.
איסור שבירת עצם - ספק בגמרא כי יתכן ויש לדרוש "בו" האמור בפסח בו ולא בחגיגה.
קופיץ שנמצא בי"ד חוזר ומטבילו, מדוע (2)?
א. כדעת בן תימא וננקוט שאף בחגיגה יש איסור שבירת עצם וממילא אין לו צורך בקופיץ.
ב. כדעת רבנן ומדובר באופן שיודע שלא יביא חגיגה: במרובה בטומאה, באופן שגוסס הנשיא בי"ג, ולכן מטביל רק את הסכין שיש רק ספר אחד שמא לא ימות הנשיא אך לא את הקופיץ שיש שני ספיקות, שמא לא ימות ושמא יתרבו המנויים (2 אופנים נוספים שנדחו בגמרא, באופנים שיודע שלא יביא חגיגה: 1. בחל י"ד בשבת. דחייה: בברייתא מפורש בהמשך מה הדין בשבת וע"כ שתחילת הברייתא בחול. 2. במרובה. דחייה: מנין יודע הרי יתכן שימנו עליו עוד אנשים.)
מה לומדים מהפסוק וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר (3)?
1. דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין - מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין.
2. יהודה בן דורתאי - חגיגת י"ד דוחה את השבת - צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח.
3. מותר הפסח קרב שלמים - מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר.
האם חגיגת י"ד וט"ו דוחות את השבת?
י"ד - מחלוקת רבנן (אוסרים) ויהודה בן דורתאי (מתיר. וכן כתבו התוס' בדעת בן תימא). ט"ו - אינה דוחה, ככתוב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, ותשלומי חגיגה בסוכות אף בשמיני עצרת ובא הפסוק למעט שבת שבתוך המועד.
מעבר לתחילת הדף
שאלות חזרה/פסחים/עא
שאלות חזרה/פסחים/עב
אשם שמתו בעליו מה דינו?
מחלוקת: 1. ימות. 2. ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לעולת ציבור. 3. יביא בדמיו עולה.
כיצד אפשר ליישב את דעתו של רב שאשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה עם המבואר בברייתא ששחטו ונודע שמתו הבעלים ישרף מיד (5)?
א. רב אמר שחטו במפורש לעולה ולא שחטו סתם. דחייה: יש מ"ד שלא צריך עקירה אלא בנדחו בעליו לפסח שני.
ב. בברייתא נדחה הפסח משלמים כיון שהופרש קודם חצות ונדחה בחצות. דחייה: דעת רב שבעלי חיים אינן נדחים.
ג. דעת רבי אליעזר שקרבן שקרב לשם פסח פסול. דחייה: רבי אליעזר סובר שטעה בדבר מצוה חייב, ואם כן מדוע במשנה נפטר שלא ידע שמתו הבעלים.
ד. דעת יוסף בן חונאי שקרבן הנשחט לשם פסח או חטאת נפסל ודעתו תהיה כדעת רבי יהושע לגבי טעה בדבר מצוה.
ה. דעת ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאכן תעובר צורתו ולא ישרף מיד וכן דעת רב. דחייה: דעת ר' ישמעאל שלומדים עון עון מנותר שצריך עיבור צורה אף בפסול גמור ולא בגלל שלא צריך עקירה. והראיה מכך שדיבר אף באופן שנטמאו הבעלים ונדחו לפסח שני שאז לכו"ע צריך עקירה.
מעבר לתחילת הדף
מעבר לתחילת הדף
