רשב"א/שבת/מז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png מז TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מפני שמקרב את כיבויו. פירוש: אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת, ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן.

ואם תאמר ומאי שנא ממצודות חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרקין קמא (לעיל יז:) דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דילמא אתי למיעבד בשבת. יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמיבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כיבויו. ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפאדיש, דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דהא מיזהר זהירי בהו אינשי.

ויש מפרשים מקרב את כיבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי פרקין ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ:) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה. וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות, אבל התם שאין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כיבוי. ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות. ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי, אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור.


פרק במה טומנין

במה טומנין ובמה אין טומנין. פירשו בשם רבנו שמואל ז"ל[1]: דכולה פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל, אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי, דהא אמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל יח:) דבקדרה חייתא אי נמי בבשיל לא גזרינן שמא יחתה בגחלים, ואיסור הטמנה אינו אלא משום גזירת חתוי כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל לד:).

אבל ר"ת ז"ל[2] ורבנו יצחק הזקן ז"ל[3] לא הודו לו, משום דסתם קדרות בין השמשות הם מבושלות ובסתם קדרות איכא לאוקומי מתניתין. ועוד נראה לי דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהיה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך כמו שפירשו בפרק כירה (לעיל לז:) והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו או מצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל.

ונתן ר"ת ז"ל טעם לדבר, לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה משתמר עד שעת אכילה, ועוד כיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך ואין החום נתפש בה והלכך אף הוא אינו בא לידי חתוי, אבל הטמנה שהוא מניחו למחר אע"פ שהוא טמון אם לא יחתה בו מתקרר והולך ובמעט חתוי חומו נתפש ומועיל והלכך אתי לחתויי, ולפיכך גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי[4].


גמרא: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. מסתברא מדקאמר קופה שטמן בה אסור להניחה ולא קאמר קדרה שטמנה בקופה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה שאף על פי ששולי הקדרה טמונין בתוך הקופה אפילו הכי אסור להניח הקופה על גבי דבר המוסיף הבל ואע"פ שמפסיק הקופה בינו ובין הקדרה[5], ושמע מינה שאין קטימה מועיל להטמנה וכל שכן הוא.

ואפשר שאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים אלא שהיא תלויה עליו אסור, דכיון שטמנה גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר ומקפיד עליה שישתמר חומה ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חתוי הוא מה לי נוגעת בדבר המוסיף מה לי אינה נוגעת כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה[6]. ועוד נראה לי דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה וכמו שכתבנו בריש פרק כירה (לעיל לו: ד"ה עד) משמן של גאונים ז"ל[7] שהטמנה במקצת הטמנה היא ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה[8], ותדע לך מדקתני במתניתין (לקמן נ.) כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא כסוי הקדרה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין[9]. אלא נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה היינו אפילו בשאין שולי הקדרה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו מפני שהוא מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו וכל זמן שהוא טומן מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה כבר גילה בדעתו שהוא מתיאש ממנו ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם ולא אתי לחתויי.

ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה שזו היא הטמנה, אבל אם הוא רחוק ממנו ויש ריוח ביניהם אין זו הטמנה, אלא כאותה שהתירו בפרקין קמא (לעיל יח:) קדרא חייתא ובשיל לתוך התנור, שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה כגון רמץ וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו כגון כלי חרס רחבים שאין דופניהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר. וכן אמרו בתוס'[10].

ויש מפרשים[11]: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ודוקא בששולי הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף. ואם כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן דאפילו טמן בקופה שדפני הקופה מבדילין בין הקדרה והגפת אסור. ואינו נראה כן, אלא דוקא בשטמן קאמר וכמו שכתבתי. כך נראה לי.


לעולם אימא לך דשומשמין נמי אסור וכו'. וכן הלכה[12]. וכתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל[13] דכיון דלא איפשיטא בעיין מוקמינן מתניתין על סתם משמעותיה, דקתני ולא בגפת סתמא דמשמע אפילו דשומשמין. ועוד מדנקט ר' זירא לענין אסוקי הבלא גפת של זיתים ולא גפת סתם כמתניתין, שמע מינה דמתניתין דקתני גפת סתם אפילו דשומשמין קאמר[14]. וליכא למימר דאשמועינן ר' זירא דגפת דקתני במתניתין גפת של זיתים תנן, דהא ודאי לא שמעינן דינא דהטמנה מדינא דאסוקי הבלא. עד כאן[15]. ואף על גב דאתינן למיפשט מינה איפכא, מדנקט גפת של זיתים שמע מינה דשומשמין לא, הכין ודאי הוה סלקא דעתין מעיקרא, אבל השתא דדחינן הני מילי לענין אסוקי הבלא מסתבר ודאי הכין, מדנקיט לה ר' זירא באסוקי הבלא ואיצטריך לפרושי בהדיא גפת של זיתים לומר דלענין אסוקי דוקא גפת של זיתים אבל לענין הטמנה אפילו דשומשמין.




שולי הגליון


  1. הו' בתוד"ה במה, וכ"ד הר' יוסף שהו' בריטב"א ד"ה במה אין טומנין, וכ"ה בריטב"א לעיל ל"ד. ד"ה גירסת, בשם ה"ר משה בר יוסף, וכ"כ בפרי"ד ד"ה במה. וע"ע ריטב"א ל"ו: ד"ה וטעמא. וכמו"כ זהו שיטת רש"י לעיל ל"ו: ד"ה עד, דאוסר שיהוי בכירה שאינה גרו"ק משום דמוספת הבל, משווה שהייה להטמנה, וכ"נ בדעת רש"י, הריטב"א לעיל שם ד"ה כירה, וכ"כ השלט"ג שם אות א', ועו"ר, וע"ע בביאור ד' רש"י שם כן, גם בבעה"מ שם ד"ה כירה ובחי' הר"ן שם ד"ה עד ועהרי"ף ד"ה לא. ועיי"ש בתוד"ה לא ועו"ר להק' דודאי גם כירה גרו"ק מוספת הבל, ועיי"ש משנת"ב. ובעיקר שי' רש"י, כ"ה בדבריו בכמה דוכתי, וצויינו לעיל שם. ויעוי' עוד בפנ"י ומרומי שדה לק' מ"ז: דרש"י זהו מקו"ד הרשב"ם.
  2. הו' בתוס' שם, והוא בס' הישר סי' רל"ה.
  3. הו' גם בר"ן ד"ה ופירשו.
  4. רבינו ביאר בטעם החילוק בין שהייה להטמנה ב' אופנים, ובאופן א' מבו' הטעם דמשהה סתמו צריך לו לערב ואי"צ לשמור לחתות לשמור חומו, משא"כ מטמין לצורך מחר, וחיישי' שיחתה לשמור חומו, וכ"ה הר"ן ד"ה ופירשו, ועהרי"ף ד"ה וכתבו, והרא"ש סי' א'. והריטב"א פי' בשם ר"ת דהטעם משום דבהטמנה מגלה דעתו דמקפיד על חומו וחשו לחיתוי טפי מבשהייה, וכ"ה הריטב"א לעיל ל"ד. ד"ה גירסת, ול"ו: ד"ה וטעמא, וכ"פ בס' התרומה הל' שבת סי' רל"א ורבינו יונה ב"ב י"ט. ד"ה תנן, אמנם בס' הישר ובתוס' שם, כ' כביאור הב' דרבינו, ובעיקר חילוק ר"ת, כ"נ גם הר"י הזקן הו' גם בר"ן עהרי"ף שם ד"ה וכתבו, ובסה"ת שם, וכ"נ המרדכי רמז ש"כ והרא"ש סי' א' והנימו"י ד"ה מוכין. וע"ע רע"א ל"ט: ד"ה מדברי, דרבינו יונה שהו' בתוס' ל"ט: ד"ה ממעשה, דמפרש רב חסדא שם, דבאותה שעה בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, היינו גם בדבר חי, מוכח כר"ת, דהא בחייתא מותר שהייה.
  5. וכ"נ הרמב"ן ועו"ר דלהלן.
  6. וכ"נ הרבינו יונה ב"ב י"ט. ד"ה דתנן. וע"ע ריטב"א מ"ז: ד"ה קופה, בשם יש מחמירים.
  7. כ"ה בר"ח ל"ז. ד"ה ושיהוי, והו' גם בר"ן על הרי"ף ל"ו: ד"ה כירה, בשם רה"ג ורבינו אפרים גאון, ובעו"ר לעיל ל"ו: [עי' בד' רבינו שם], וזה דלא כרש"י ל"ו: ד"ה עד, ועיי"ש בר"ח דההיתר שיהוי דחנניה בכמאב"ד, הוא דוקא בקדירה המונחת ע"ג רגלים, אבל ע"ג גחלים עצמם אסור, דהוי הטמנה בדבר המוסיף הבל, ובב"י סי' רנ"ג ס"א ד"ה ומ"ש רבינו לחלק, שביאר שיטתם דאם נוגעים שולי הקדירה בגחלים הוי הטמנה, וכ"מ בד' רבינו הכא.
    אמנם עי' ב"ח שם ס"י שכ' דהטמנה היינו רק כשכל הקדירה מכוסה, והר"ח מיירי בכה"ג שמכוסה מכל צדדיה, וכ"כ הקרב"נ סי' א' אות ח' וכ"פ הדרכ"מ סי' רנ"ג אות ג', דאפי' עומדת על האש מותר, כיון שמגולה מלמעלה. וע"ע הגהות הראמ"ה ל"ז. בתוד"ה אא"ב.
    ויעוי' או"ז ח"ב הל' ע"ש ס"ח, דמלש' רש"י (לק' ל"ז: ד"ה ורב) "ואנן דמשהי' קדרה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה", מבו' כהר"ח, דמותר ע"ג גחלים ממש, ועי' חזו"א סי' ל"ז סקי"ט ד"ה ומיהו, לתמוה איך דקדק האו"ז מרש"י כן, ויל"ע עוד בדקדוק זה, משי' הב"ח הנ"ל, דיתכן דרש"י מיירי באינה מכוסה לגמרי, ועיי"ש באו"ז דכמו"כ מוכח ממתני' (לעיל י"ט:) "אין צולין בשר בצל וכו' שיצולו מבעוד יום", והיינו כמאב"ד (עי' לעיל כ.), ולעיל י"ח: מבו' דמתני' מיירי בבשר ע"ג גחלים, וכמו"כ מוכח מלש' המשנה (שם י"ט:) "ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו" וכו'. אמנם עי' רמב"ן במלחמות ל"ו: ד"ה ומה, דיש לדחות עפי"ד שם, דבבשר וביצה ל"ח לחיתוי, כיון שאם יחתה יחרך הבשר. [אמנם בד' רה"ג ל"ש לומר כן, שהרי הוכיח ממתני' דאין צולין, דהלכה כחנניה]. ובעיקר סברת הרמב"ן, כן חילקו בין צלייה לתבשיל, גם ההשלמה ל"ו: ד"ה ומיהו, בתי' ה', ובר"ן על הרי"ף שם ד"ה תו כתב. ובפמ"ג סי' רנ"ד א"א סקי"ב, בד' הב"י, מבו' לדחות דרק בקדירה אסור ע"ג גחלים עצמם, כיון שדפנות הקדירה מתחממים ע"י האש שתחתיה, והוי הטמנה בקדירה.
    והנה האחרונים הק' לשי' רה"ג, שלפי"ז הטמנה במקצת הוי הטמנה, דהא הוא עצמו (הו' בר"ן לק' ל"ז: ד"ה ומכאן) פ' כחנניא, והוכיח מלעיל י"ט: "דאין צולין בשר" וכו', והתם הא הניח ע"ג גחלים ממש, וי"ל דרה"ג מחלק בין שהייה להטמנה, דלשהייה חיישי' שמא יחתה למהר בישולו, וזה שייך גם בבשר וביצה, וע"כ הוכיח כחנניה, אבל בהטמנה דהחשש שיחתה לשמור החום, ס"ל דל"ח כשמניח הבשר והביצה ע"ג גחלים עצמם, שמא יחרך, ורק בקדירה חיישי'.
  8. אמנם עי' ר"ן מ"ז: ד"ה קופה, לדחות ראיית רבינו, משום דהטמנה במקצ' ל"ח הטמנה, ובעיקר נידון בדין הטמנה במקצת. עי' שו"ע סי' רנ"ג ס"א, דאסורה, אמנם הרמ"א שם פליג. ועי' שו"ע הרב או"ח מהדו"ב סי' רנ"ט, דבאין מוסיף הבל, מודה השו"ע לרמ"א. ועי' חזו"א סי' ל"ז סקל"ב בשם אחרונים דפליגי על הרמ"א. ובחלקת בנימין מ"ז: ד"ה קופה, כ' דלהרמב"ן צ"ל דהגאונים דס"ל הטמנה במקצת, דהיינו רק בגחלים ממש דיש בהם חשש חיתוי, ולא בשארדבר המוסיפים הבל, דבזה רק הטמנה גמורה חשיב הטמנה. ובחזו"א שבת סל"ז סקי"ט ד"ה ודעת, כ' לת' לרמב"ן דאה"נ הנחה על גפת בלי הפסק אויר חשיבא הנחה, אלא דאין רגילות להניח קדירה מגולה על גפת כיון שאין בכח הגפת לשמור חומה כיון שמגולה מכל צדדיה, וע"כ נ' ר' ינאי בכה"ג דשכיח דמכניסה לקופה, עוי"ל דאין איסור להטמין בלי שמכסה בקופה, כיון שאין בכח הגפת לשמור חומה בכה"ג.
  9. אמנם הר"ן שם דחה ראי' זו.
  10. ד"ה דזיתים, וכ"ה בחי' הר"ן מ"ז: ד"ה קופה, ועהרי"ף ד"ה ויש. וברא"ש ס"ב חילק באופ"א קצ' דבהטמנה בדבר המוסיף הבל, דכיון דהוא אטו הטמנה ברמץ, י"ל דהאיסור רק כעין הטמנה ברמץ, כלו' שהקדירה דבוקה לדבר שמטמין בה, ובמרדכי רמז ש"כ, ביאר עפ"י סברת רבינו ברוך שהו' בתוס' שם, עוד יעו"ש במרדכי, לבאר דהטמנה אסורה רק בדומה לרמץ, כגון גפת וסיד שהם מטלטלים, אבל הטמנה בקרקע מותרת, וכ"ב הריטב"א ד"ה אין ובסה"ת הל' שבת סי' רל"א.
  11. כ"ה הרמב"ן מ"ז: ד"ה הא, בפי' הב', דכששולי הקופה מונחים על הגפת חשיב כאילו הקדירה מונחת על הגפת, אך אם יש הפסק אויר בין קופה לגפת, חשיב רק שהייה על גבה, ומותר שהייה במוסיף הבל, וכ"ה ברא"ה הו' במיוחס לר"ן ד"ה קופה ובמאירי ד"ה והמשנה הראשונה, וכ"מ בנימו"י ד"ה ואסוקי. ועי' ר"ן מ"ז: ד"ה קופה, ועהרי"ף ד"ה ומנהגנו, דכ"ה המנהג כשי' זו, עוד ר"ל שם הרמב"ן בפי' א', דהאיסור רק בקופה בלי שוליים או שהפכה והניחה על הגפת ועי"ז שולי הקדירה מונח ממש על הגפת, אך כשהקופה מבדלת בין קדירה לגפת אי"ז נחשב מוסיף הבל, והוי שהייה דאסורה רק בכירה שאינה גרו"ק.
  12. וכן יעוי' בר"ח ד"ה במה, דמש' שכך הוא הכרעת הגמ', וכ"ה בר"ן עהרי"ף לק' מ"ח. ד"ה אסוקי, וכ"ה בחי' הר"ן ד"ה לעולם בשם הרי"ף. וע"ע שפ"א ד"ה ת"ש.
  13. הו' גם בר"ן ד"ה לעולם.
  14. וברמב"ם פ"ד ה"א סתם דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל כגון גפת וזבל, ועיי"ש כס"מ ולח"מ דמסתימתו, מבו' דכל גפת אסור גם שומשמין, וכ"ה בפיהמ"ש מ"א, והק' דהא ספק דרבנן לקולא, ותי' דלש' הגמ' לעולם אימא וכו', מש' דזהו העיקר, ובכס"מ שם תי' עוד, דכיון דהטמנה הוא אטו איסור תורה, יש להחמיר בספיקו, ובלח"מ תי' עוד דסתימת המשנה מש' כל גפת. וע"ע או"ש שם עפישמ"כ שם דלהרמב"ם הטמנה בדבר המוסיף הבל חשיב כדבר שיל"מ. [ועייש"ע בכס"מ שהביא מהר"ן עהרי"ף ל"ח: ד"ה לא וכ"ה בחי' הר"ן שם ד"ה עודן, דמחמיר בספק הגמ' שם לגבי החזרת קדירה שהניחה עג"ק ועודה בידו ודעתו שלא להחזירה, משום דקרוב לידי איסור תורה, וכ"ה בד' רבינו שם ד"ה מכלל, אמנם עיי"ש במגילת ספר להק' דהר"מ פ"ג ה"י לא פ' שם כהר"ן].
  15. אמנם בסמ"ג לאוין ס"ה כ' דגפת היינו פסולת זיתים, ועי' מגילת ספר שם ד"ה וגפת, לבארו דמכריע הספק לקולא, והטעם משום דהטמנה מדרבנן.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.