רשב"א/עבודה זרה/עג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות רי"ד - מהדורה קמא
רמב"ן
רשב"א
ריטב"א
חידושי הר"ן
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
בית מאיר
חתם סופר
רש"ש

ילקוט אוצר הספרים
שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png עג TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


איכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין. קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא. וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן.

מתני': יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו'. פירש רבנו תם בספר הישר (ס"ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב"ג (שם) אלא בסתם יינן. ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ"ח סה"ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור. ורבותינו הצרפתים ז"ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם.

יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן.

גמרא: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום פירוש

כלו ראשון ראשון בטל. והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון. ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה. וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי. ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת. והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור.

תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא. פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שםן משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה. והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין. ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל.

ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא. וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל. ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן. ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (הל' מאכלות אסורות פט"ז הל' כח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (פ"ב מ"ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם.

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר. וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר. ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין. ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר,, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף.

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו'. נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל, דכל הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן, דמר אמר הכי ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמר אלא הכי אמר, ורב יצחק אסר מאי דשרא רב דימי, ורבין אסר מאי דשרא רב יצחק בר יוסף. וזה לשון רש"י ז"ל שכתב: ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. וכן כתב הראב"ד ז"ל: והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו וכו', ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות, ויין של איסור הנופל בו מעט הוא, דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמא דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אסר את כל הבור. וכן עיקר, דליכא למימר דרבין לא פליג אדרב דימי ורבין טעמא אחרינא קאמר, דלא אתא לאשמועינן אלא דינא דסלק את מינו, וכגון שנפל יין נסך תחלה לבור רק ואח"כ נפל שם יין מזוג במים, והיינו תחלה דהא לא נאסר היין הכשר קודם נפילת המים, דלישנא דיין נסך שנפל לבור, מלא יין כשר משמע, דאם לאו כן הוה ליה למימר יין כשר מזוג שנפל לתוך יין נסך, דמה ענין בור לכאן כיון שהבור ריק, אלא ודאי כן נראה עיקר דרבין אתרווייהו פליג. ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיהו מפרש מילתיה דרבין דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ומשום הכי בעי קיתון של מים אפילו לרבין, ורבין ור' יצחק לא פליגי כלל, אלא דרבין אשמעינן אנפא דהיתירא למאי דאסר רב יצחק בר יוסף, ולפיכך פסק הרב ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ח) כר' יצחק בר יוסף. ומיהו לישנא לא משמע הכין דהא רבין יין נסך שנפל לבור סתמא קאמר, לא שנא חבית ולא שנא צלצול. דאם איתא דדוקא חבית קאמר הוה ליה לפרושי למילתיה, רב דימי דאמר המערה יין נסך מחבית לבור, וכרב יצחק דפריש צלצול קטן אבל חבית לא, אלא ודאי לכאורה משמע מדלא פריש איהו מילתיה כדפירשו הני אמוראי אחריני, כל יין נסך קאמר, בין שנפל מצלצול בין שנפל מחבית לעולם אסור, אלא אם כן נפל שם קיתון של מים תחלה, כן נראה לי.

נמצא פסק של הלכה לדעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל: דיין נסך אוסר בכל שהוא, דיין ביין דקתני במתניתין לא מפקינן ליה מפשטיה, דבין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור, ואפילו היה האיסור כל שהוא, בין הצלצול קטן בין החבית גדולה לעולם אסור, דלית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר יוסף אלא כרבין דאחמיר, דמתניתין דעכבת יין (עב, א) (ומתניתין) [ומתניתא] דאגר דמים (פ"ח סה"ב) לכאורה אתיאן דלא כדרב דימי ודלא כרב יצחק בר יוסף, הילכך לא קיימא לן כוותייהו אלא כרבין דאסור בכל ענין.

וקיימא לן כרבין בדינא דרואין. דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרין את מינם במשהו לרבנן, ואי נמי בכל האיסורין לר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל. ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בשנפל שם שאינו מינו תחלה כמאן דמתני לה להא דרב שמואל בר יהודה אדרבין, ומסתייעא הדין סברא ממה שאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות, שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה רבא התם במין ומינו ודבר אחר, דאלו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה שנפלה עליה לא אסרה את הכל, לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קופה ורוטב, וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, דהא אית לן רואין כרבין אמר ר' יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכה ונתערבה עמה בפני עצמה, של היתר נעשית נבלה ואוסרת כלן מפני שהן מינה. ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה (שם). והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן, ואין של אסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שנמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכא נמי כיון שנתערב יין נסך ביין כשר, יין של היתר נעשה איסור ואפילו בתערובת משהו דיין נסך אוסר במשהו, והילכך אינו בטל בשאינו מינו שנפל שם לבסוף אלא אם כן נפל שם בשיעור שיבטלו שניהם, אבל אם נפל שם קיתון של מים תחלה שיש בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, עם נפילתו מצא את המים שרבין עליו ומבטלין אותו.

ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן (ע"ב) בשתי כוסות שנתערבו אחד של חולין ואחד של תרומה רואין, דהא מכיון שנתערב מקצת של חולין בשל תרומה נעשה של חולין עצמו כשל תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דלא אמרינן במערה ראשון [ראשון] בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת, וכיון שיש במים שבשני הכוסות לבטל את התרומה לבד אמרינן רואין. ואם תאמר עוד והלא שנינו במסכת [תמורה] פרק ראשון (יב, א) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר, חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה. תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באיסור בלוע בחתיכה, שכיון שהוא נבלע בגופה של חתיכה כחתיכה נבלה היא, אבל יבש ביבש בטל, לפי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד, ולפיכך אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון. ומיהו אכתי איכא לעיוני לפי תרוץ זה מחמץ שאינו חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון (שם) ואף על פי שהוא נבלל (ולא) כיין ביין, וכן המים שאובין שאינן פוסלין אלא לפי חשבון.

והרמב"ן נ"ר תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא במין ומינו, הואיל ואין ההיתר ראוי לעולם להצטרף עם המים האחר לבטל את האיסור, והלכך לגבי יין נסך דמין ומינו במשהו ואין ההיתר ראוי להצטרף עם המים שנופלין שם לבסוף אין אומרים רואין את מינו כמי שאינו. ומיהו אפילו הכי אם נפלו שם המים תחלה, בזה אמר ר' יוחנן רואין, דהא משעת נפילה מצא שאינו מינו שמבטל ואינו מניחו להצטרף עם מינו, אבל תרומה או טבל שנפלו לתוך החולין, כיון שהחולין בעצמן ראויין לבטל את התרומה אם היה בהן כשיעור הראוי לבטל, עכשיו נמי דאין בהן כדי לבטל ונאסרו, כשנפל מאותו המדומע לתוך חולין אחרים דין הוא שיהו חולין אלו אף מצטרף עם החולין שנתערבו בהתחלה ושניהם מבטלין את התרומה שבה, דסוף דינא כתחילת דינא, מה תחלת דינא אם היה בחולין שיעור לבטל היו מבטלין, אף לבסוף שנתערבו החולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין. ולפי זאת הסברא מה שדאמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה לא אמרו אלא לדעת ר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, אי נמי לרבנן בטבל ויין נסך, אבל בשאר איסורין חתיכה זו כחתיכה של מחמץ שאינו אוסרת אלא לפי חשבון, והיא עצמה מצטרפת לבטל האיסור שבה. ונראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל במסכת חולין דהשמיטה, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה.

ודברי רש"י ז"ל מטין כן כמאן דמתני לה אדרבין ובעי תחלה, שכן כתב גבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דלכולי עלמא היכא דנפלו המים לבסוף אסור כדאמרינן לעיל. וכן כתב הרב בעל המאור זצ"ל דחזקיה ור' יוחנן לא פליגי היכא דנפל יין של אסור לתוך יין של התר עד שלא נפלו המים, דלכולי עלמא מצא מין במינו וניעור ואסור אם אין ההיתר רבה על שניהם, וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו.

ורבותינו הצרפתים ז"ל משמע דסבירא להו כמאן דמתני לה להא דרב שמואל אמתניתין, ולא בעי תחלה בדרבין אלא לבסוף רואין כמו כן, דרואין את ההיתר כאלו אינו אפילו בסוף, דתרתי לישני נינהו דספיקא דרבנן הוא, וכל תרי לישני בספיקא דרבנן הולכין אחר המיקל. ואם תאמר אמאי לא אמרינן חתיכה עצמה נבלה ולבעי מים לבסוף כשיעור שיבטל את הכל. כתוב בספר התרומות (סי' נב) דיש לומר דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה כדי נתינת טעם ביין ההיתר, ואף על פי שנאסר במשהו מכל מקום אין אומרים נעשה הכל נבלה להצריך ששים בכלי. והיינו נמי דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, דאי לא נתנה טעם בחתיכה עצמה, נהי דחתיכה עצמה נאסרת לדברי ר' יהודה אבל לא החמירו בה כל כך שתהא כנבלה גמורה להצריך ששים לבטל כל החתיכה, אבל כשנתנה טעם בחתיכה אז חשבינן לכל החתיכה כנבלה וצריך ברוטב ששים כשיעור כל החתיכה. וכיון דאפילו למאן דאמר מין במינו לא בטיל מדאורייתא אמרינן הכי, כל שכן ביין נסך דאינו אוסר במשהו לר' יוחנן אלא מדרבנן, ומשום חומרא דיין נסך. ואי קשיא לך אם כן מאן דבעי תחלה תקשי ליה האי, יש לומר דמאן דבעי תחלה חומר הוא שחהמיר ביין נסך יין ביין שההיתר נעשה בו איסור ומודה הוא בשאר איסורין. ואם תאמר עוד והא אמרינן חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם, כלומר לעולם אסור עד שיבטל טעם המים הכל מותר, ואמאי לימא קמא כי נפיל נעשה נבלה. יש לומר דמיירי בשנפל מן היין כשיעור בטול טעם לתוך המים בבת אחת, כך תרצו בספר התרומות (שם), ואין זה נראה לי נכון לפי שיטת השמועה. ולפי מה שכתבנו למעלה (ד"ה וא"ת א"כ) גבי שני כוסות שנתערבו אין אנו צריכין לכך, דאפילו נפל שם בקלוח אין אומרים בו קמא קמא איבטיל ליה, דהמערה בקלוח הרי הוא כשפיכה בבת אחת. אי נמי במים ביין וביין במים שהוא מין בשאינו מינו אין אומרים נעשה נבלה, אלא אומרים סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו נפל שם היין בקטופין, לפי שנעשה כמדומע והמחמץ שאינו חוזר ומדמע אלא לפי חשבון.

ורבינו אפרים ז"ל תפש לו דרך אחרת, ופירש: דאפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות לא אמרו אלא בבשר בחלב דוקא, והטעם לפי שהבשר עצמו מותר [והחלב עצמו מותר] וכשנתערבו נאסרו, ואין אחד מהם נקרא היתר אלא איסור הבא משניהם, ואם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין שאינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור הבלוע, דהא אין היתר מצטרף לאיסור. ולכך בשאר איסורין אם אותה חתיכה שנאסרה נפלה על אחר כן ברוטב דין הוא שלא יצטרך רק ס' לבטל האיסור הבלוע. ומכל מקום החתיכה עצמה אסורה דשמא לא פלטה כל האיסור שבלעה, אבל הרוטב מיהא מותר אם יש בו ששים לבטל האיסור הבלוע. והביא ראיות רבות לסברא זו כתבם באר היטב בעל התרומות ז"ל באיסור והיתר שלו (שם). ולפי סברא זו עלו בידינו שמועתינו כהוגן בלי קושיא וכמאן דלא בעי תחלה לדברי רבין, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה יותר בסיעתא דשמיא.

ומה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביין ביין לא קיימא לן כוותיה, ומיהו ביין במים ומים ביין, וכן לכל איסור הנימוח כגון חלב ודם שנימוחו בקדרה שגוף האיסורא בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם וכן בכל כיוצא בהן, הלכתא כוותיה, שאם יפול האסור לתוך ההתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אף על פי שנופל אסור כל היום כלו מותר, דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור, ולא די לו שאינו מצטרף [עוד לאסור] אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד, סאה של ערלה או סאה כלאי הכרם שנפל למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. פירוש: שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטל שם בתחלה ונעשית חולין גמורין, והוא שיש באותה סאה מאתים [כאותו] ועוד, ותנן נמי לעיל מינה (שם, מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כיצד, סאה של תרומה שנפל למאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה, או שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהם לאחר מכן, כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור לאסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכי נתבטל אין צריך להעלותן משם כלל אלא נעשה הכל היתר גמור, אי נמי לתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלו בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים, והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, (ותנן) [כדתנן] בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר, (דדוקא) [ודוקא] כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא, מצטרפי בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר, משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה, אלו דברי הרב ז"ל.

אבל הרמב"ן נ"ר כתב: דאפילו בשאר אסורין נמי כן הדין כדין יין נסך, דאם נפל בהיתר מעט איסור ונתבטל מחמת מיעוטו, אם חזר ונפל שם עוד מעט, איסור זה מצטרף עם הראשון ונעורו וחוזרין ואוסרין דראשון ראשון בטל לאו דינא, דהא דחי לרב דימי דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחייא ליה אידחייא ליה לגמרי וליתא כלל. וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא, משום דמכל מקום הא חשיב כיון דנפל שם כשיעור שיש בו כדי לתת טעם בכנגדו בשלא במינו, ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק שלא נאמר אאשון ראשון בטל, דכל שמקלח ויורד בלא הפסק בין מחבית גדולה בין מצלצול קטן כנופל בבת אחת דמי. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם, דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין, אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אמרינן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא, ומתניתין דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל, אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאסור. ועוד ראיה אחרת מדפרכינן לחזקיה (להלן ע"ב) ממתניתין דשאור וחולין, ואמרינן והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, לימא טעמיה דחזקיה משום שכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין, ושאני שאור של תרומה מפני שצריך להרים, דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי, אלא ודאי משמע דאין חלוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה, שבכלן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור, דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, ומדר' אליעזר בשלא קדם וסילק את הראשון נשמע לרבנן, דהא ר' אליעזר דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור, ורבנן דשרו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר, מכלל דאם נפל שם אסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורם במאתים, ואף על פי שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור בנותן טעם, והלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל, דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כל כך שיתן טעם, דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון, אבל ודאי אף בערלה ובתרומה אם נוסף איסור עד שיתן [טעם] שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור,דאסור ראשון חוזר וניעור בנתינת טעם, ומתניתן דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מתוקמה לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא, ואף על פי שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל. עוד הביא ראיה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם (ערלה פ"ב ה"ג): גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור, בתמיהא, לא תהא גדולה מיין [נסך], כמא דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור. וזו ראיה גדולה למה שאמרנו דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, שהרי גריסין בעדשין מין בשאינו מינו הוא, ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואינם צריכין לעלות, ואף על פי כן כשריבה עליהם עד כדי נותן טעם חזר האסור וניעור. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פז, ב) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שאנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם, והא מראית דם התם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי בטל ראשון ראשון. יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל, אבל לענין אסורין לא בטיל, וכדאמרינן התם עלה דההיא ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות, הלכך לענין אסורין נמי אינו כן,דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון (שנראה) [שנדחה] אינו חוזר ונראה, אבל לגבי מצות ואסורין כיון שיש בו נותצן טעם חוזר וניעור..

איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באסור אסור בהתר מותר. פירש רש"י והר"ז ז"ל דלכולי עלמא היכא דנפל יין האיסור בתוך יין ההתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בשיעור שביטלו את הכל, בין יין של אסור בין יין של התר, אבל אם לא נפלו שם מים בסוף אלא כדי לבטל יין של אסור אינו בטל, דכולהו סבירא להו כמאן דבעי תחלהף דאחר שנאסור במינו הרי הוא אסור לגמרי, ומצטרף עמו לעמוד כנגד המים הבאים לבטל. אלא כי פליגי, כגון שנפלו המים תחלה לתוך יין ההתר ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, דחזקיה סבר כיון שהגדילו באסור וקודם שנתבטל יין נסך זה כבר מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו, אבל הגדילו בהתר, כגון שנפל המים לתוך יין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר, דמכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב איסור שנבטל אינו מתעורר לאסור יין כשר שנפל שם אחר כך, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באסור מותר, דרואין את מינו כאלו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם. ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב"ד ז"ל. חדא, דהא בעינן לאוקומי פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן כפלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה וחזקיה כר' אליעזר, וטעמיה דר' אליעזר משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן אף לחזקיה אם ההתר נפל באחרונה התירו. ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא משמע ודאי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואחר כך נפל שם קיתון של מים ולא שנפל לבור רק, ואם כן הגדילו בהתר דקאמא חזקיה נמי מצי לאוקומי שנפל יין נסך לתוך יין כשר, וכגון שנפל שם קיתון של מים לבסוף, וכיון דהגדיל בהתר מים מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י ז"ל והר"ז הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהתר דקאמר חזקיה על כרחין אין לן לאוקמה בשנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של (יין) [מים], דעל כרחין מלישנא דקאמר ונפל לתוכו מים משמע שלאחר שנפל יין נסך לבור נפל שם קיתון של מים, אם כן על כרחין כשנפל יין נסך לבור רק נפל, ולישנא דנפל לבור לא משמע הכי, אלא אם כן תדחוק דהכי קאמר, יין נסך שנפל לבור יין היתר ונפל שם קיתון של מים כבר, כלומר שם בתוך היין נסך, וזה דחוק מאד, כן נראה לי.

כתב הר"ז הלוי ז"ל והלכתא כר' יוחנן, דסוגיין בעלמא כוותיה דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מים ומבטלו, והרי"ף ז"ל לא כתב מכל דברי השמועה הזו כלום.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.