רשב"א/עבודה זרה/יג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
רמב"ן
רשב"א
ריטב"א
חידושי הר"ן
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש

שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png יג TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים. פירוש: אע"פ שאסור ליכנס לעיר שיש בה ירוד לע"ז ולא מתוכה לעיר אחרת, כדאמר לעיל (יא, ב), בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, בזמן שהוא צריך ליקח מהם אלו מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו כרך אין הולכין לאותו הכרך לא לעיירות הסמוכות וכו' מפני שהוא כנראה הולך לירוד וכו', ירוד שנתנה מלכות ושנתנה מדינה ושנתנו גדולי מדינה מותר, אין אסור אלא ירוד ע"ז בלבד, הולכין לירוד של גויים ומתרפאין מהם ריפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים מפני שהוא כמציל מידן.

וכתב רבינו הרב ר' יונה זצ"ל, דדוקא ליקח מהם אלו הולכין לירוד של גויים, מפני שכל אלו אין אדם מוכר אותם אלא מתוך חסרון כיס ומעוני, הילכך משום מיעוטינהו שפיר דאמי לילך לשם וליקח מהם אלו, ואע"פ שאסרו לילך לעיר שיש בה ע"ז. אבל כסות וכלים העשויים (לע"ז) [לסחורה] ודאי אסורין שאין זה מציל מידם וממעטם אלא מהנה ומעשיר. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, תני לקח משם כסות תשרף בהמה תעקר מעות יוליכם לים המלח, ניחא כסות תשרף, מעות יוליכם לים המלח, בהמה תעקר, והא תאני הולכין לירוד ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות. וזהו שהוצרך ריש [לקיש] לקמן לתת טעם להיתר עבדים ושפחות מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ואתא רב אשי ואמר דאפילו בבהמה נמי איכא צער למוכרים ומתמעטים בכך הילכך מותר, והיינו נמי שהוצרכה הברייתא להאריך בלשון ולחשוב וליזיל כרוכלא עבדים ושפחות שדות וכרמים, ואם לא מטעם זה היה לו לתנא למתני ולוקחין מהם כל דבר. והא דאמר לקמן (ע"ב) ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, הא לא קשיא, דאינהו לא אזלי להתם למזבן אלא דהתם הוו דיירי, ואשמעינן תלמודא דשרי כל דלא לקחו אלא מבעלי בתים שאין נותנין מכס, אבל ודאי אסור לילך לשם ליקח בגדים וכלים ודברים שאינם מתקיימים, לפי שאסור לילך לירוד, ולא התירו לילך אלא כדי ליקח בהמה ועבדים ושפחות שהן יישוב ללוקח ומיעוט אצל המוכרים. ומיהו נראה לי דירושלמי דקא מייתי מניה ראיה לא מיחוור, דאין שיטתו הולכת על דרך שיטת גמרא שלנו, דלפי שיטת הירושלמי זה משמע דסבירא ליה דמי שנשא ונתן בירוד של גויים אע"ג דלא שקלי מניה מכסא לע"ז קנסי ליה ובהמה תעקר אמרינן, מדאקשינן מהא דתניא הולכין לירוד של גויים וכו', וההיא בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא מתוקמא, ולפום גמרא דילן לא קנסינן ליה אלא בדשקלי מניה מכסא לע"ז דמהני, או במניח עטרה בראשו דנהנה, כדאמרינן יהודי הנמצא שם מה יעשה (מניח) [יניח נמצא נהנה לא יניח] נמצא מהנה, מכאן אמרו הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', אלמא לא קנסינן ליה אלא היכא דנהנה או מהנה, אבל משום הולך גרידא לא.

וברייתא זו דהולך לירוד של גויים, פירש רש"י ז"ל: אפילו לירוד הקבוע ביום האיד, ואם תאמר והלא אסור לשאת ולתת עמהם, כבר פירש הוא ז"ל: שלא אסרו אלא למכור אבל ליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא, וכמו שכתבתי למעלה (יב, ב, ד"ה והאי). ותמהו עליו רבים, מדאמר לקמן ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, ואין לך דבר שאינו מתקיים יותר מן הפת שהוא נפסד ומתעפש, ואין לך שמח מן הפלטר המוכר פתו ומשתכר בו הרבה, והיכי זבן ר' ירמיה ליתסר משום שאינו מתקיים, ותניא (ו, ב) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם. ועוד, דלפי פירושו אסור לשאת ולתת דמתניתין למכור להם דוקא הוא דקא אסרינן, הא לקנות דברים המתקיימים מותר, וזה תימה, שאין לך שמח יותר מן התגרים כשמוכרים סחורתם ואף על פי שהיא מתקיימת, והם מתייגעים ומחזרין למוכרה וזהו עיקר חיותן ואומנותן. ונראה לי שאין זה קשה כל כך, דלא התירו כאן לילך לירוד שלהן לקנות מהם אלא אלו שהן הרוחה אצל הלוקח ומיעוט וחסרון אצל המוכרים, כמו שכתבתי למעלה (ד"ה וכתב), וכדאמר עלה לקמן (ע"ב) כל היכא דממעט להו שפיר דמי, אפילו לילך לירוד שלהם שהוא עשוי לשם ע"ז ולחשיבותא, וקתני נמי (ב, א) ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר, ואמרו לו אף על פי שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. אלמא כל שהוא מציל מידם או מצערו ביום אידו מותר לכולי עלמא, ואפילו ללכת לירוד שלהם, (ולא עוד אלא דאסור ומשא ומתן של יום אידם אף על גב דלא ממעט להו) דאסור משא ומתן אינו אלא משום דאזיל ומודה, ולעולם לא אזלי ומודו כשמוכרים דברים המתקיימים דאין להם ריוח כל כך בדבר, שאם לא ימכרנו היום ימכרנו למחר, אבל ודאי כשמוכרים דבר שאינו מתקיים אזיל ומודה, מפני שהיה מתאוה הרבה למוכרו, ומתיירא בכל עת שמא יתפסד קודם שימכרנו. והא דרבי ירמיה איכא דגריס זבן פיתא, ואיכא דגריס זבן ביתא. ואף על גב דגרסאות אלו אינם נכונות בעיני, חדא, דאתמר עלה כל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן, וביתא לא מתגר זבני להו לאינשי ואינם נעשים סחורה באחר, ועוד, דגרסינן עלה בירושלמי, ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אלמא פיתא גרסינן. מכל מקום איכא למימר דחיי נפש שרי, דהכי גרסינן בירושלמי, רבי חייא בר בבא שלח מזבן ליה סנדל מן ירוד דצור, אמר רבי יעקב בר אחא ואתה מלוקחי ירוד, אמר ליה ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אמר ליה שניא היא, דאמר רבי יוחנן לא אסרו דבר שחיי נפש.

ויש מפרשים: בירוד של ע"ז שאינו יום איד, ואי לאו משום מיכסא שרי דלא אזלי ומודו. וקשה, דאם כן מאי הא דקאמא עלה לקמן כל היכא דממעט להו שפיר דאמי, דהא כיון דליכא יום איד ולא שקלי מניה מכסא, כדאוקי לה רבי יוחנן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא, אם כן אפילו לזבוני להו ולהרויחם שפיר דמי, ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל מידי בלאו טעמא דמעוטינהו. וכתב הרמב"ן נ"ר דאיכא למימר דמשום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור בירוד שלה, אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא, ובירושלמי אמר ר' אבהו אסור לעשות חבלא בירוד, ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב.

ויש מפרשים: שהירוד הזה הוא ביום האיד, ואפילו הכי היכא דלא שקלי מניה מכסא מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר, ועוד, דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי, והיינו דקאמא מעוטינהו הוא, כלומר דממעט להו רווחא. ומייתי ראיה מהא דגרסינן במסכת מועד קטן (י, ב), רבינא הוה ליה זוזי בו חוזאי אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא, אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו לכולהו, בשאר יומי לא משכחת להו שפיר דמי, ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא, הולכין לירוד של גויים לוקחין מהם וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד, ומיהו [שמעינן] שמוכרין פרקמטייא האבודה בירוד של גויים משום רווחא דישראל, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה.

כללא, דנקיטינן מהנאי שמעתתא, דאין הולכין לירוד של גויים כלל ואפילו לסתם שלהם, משום דסתם ירוד של גויים לע"ז, דברייתא אין הולכין לירוד של גויים סתמא תניא, ואף על פי שאין שם חנויות כלל, אלא אם כן הוא ירוד שנתנה אותו מלכות או מדינה או גדולי מדינה, דאז מותר כדברי התוספתא (פ"א ה"ג), אבל בסתם אסור, ואף על פי שלא ישא ויתן אלא עם בעלי בתים דלא שקלי מנייהו מכסא. וטעמא דמילתא, מפני שנראה כמהלך (לדבר בע"ז) [לכבד לע"ז] בסחורתו עם שאר הגויים המתאספים שם מכאן ומכאן. אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, [וכן] אם צריך לדון ולערער על אחד ולהציל מידם מותר לילך וליקח מבעלי בתים שאינם קבועים, דלא שקלי מנייהו מכסא לעבודה זרה, אבל מבעגל הבית קבוע דשקלי מניה מכסא לעבודה זרה, וכל שכן מתגר אסור, משום דמהנה הוא לעבודה זרה ואסור, דהלכתא כרבי יוחנן דאסר. והיכא דיש שם חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות, המעוטרות אסורות, ואפילו מעוטרות בפירות, דסימן הוא דשקלי מנייהו מכסא לע"ז, וכל שכן במעוטרות בוורד והדס דאיכא תרתי לריעותא, חדא דשקלי מניה מכסא ונמצא מהנה, וחדא דחיישינן אדטריד למשקל (ולמשקל) [ולמיתב] מתהני מריחא ולאו אדעתיה, וכתיב: לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) [ד]נהנה אסור, וחנויות שאינם מעוטרות מותרות, דלא שקלי מנייהו מכסא, ואף על פי שקרובות הרבה למעוטרות, ולא גזרינן דאדשקיל משאינם מעוטרות דילמא משתלי ושקיל מן המעוטרות, וזו היא ששנינו זה היה מעשה ואמרו מעוטרות אסורות, [ושאינם מעוטרות מותרות]. ואף על פי שעושין יום אחד ביום הירוד מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך, מפניש אינו נמצא כל כך שלא בשעת הירוד, ועוד דממעט להו הריוח, דבירוד זילי תרעי, ומציל מידם הריוח שלהם הוא זה. וכן מותר (להם למכור) [למכור להם] כל פרקמטיא המתפסדת שאינו אלא כמציל מידם, וכמעשה דרבינא ורב אשי במסכת מועד קטן (ו, ב), וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, ובלבד דלא שקלי מניה מכסא לעבודה זרה, ואף על גב דשקלי מניה מכסא אחד מן הגויים מותר. ואף על גב דאיכא למיחש דילמא האי גוי דשקיל מיכסא אזיל ומודה, אפילו הכי מותר, דאנן אלפני עור מפקדינן, והאי לפני דלפני הוא, דהא לא שקיל גוי מיכסא מידא דישראל אלא מחנות התגר גוי, הילכך מותר. כל זה נראה לפסק הלכה. ואנו כבר כתבנו למעלה (ב, א, ד"ה כתב) היתר לכל שאר הדברים בזה הזמן לישא וליתן אפילו ביום אידם מטעם איבה, ומטעם שאינו אלא כמחניף, ומטעם דהשתא לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו.

ואם הקדיש וכו' מעות וכלים יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, מן ההיא דגרסינן בערכין פרק המקדיש שדהו (כט, א), ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבע זוזי [ואחיל] עלייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך, כמאן כשמואל וכו', והכא נמי ליפרוק ולישדינהו לנהרא, וניחא ליה דהתם מקרקעי ולית להו תקנתא אלא בפדייה, וכיון דמוקמת לה אפדיון עביד לה דשמואל, אבל הכא מטלטלי נינהו, וכיון דאיפשר הוא להוליכן לים המלח קנסינן ליה ומוליכם בעצמן. אבל הרי"ף ז"ל כתב הכא: ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי. ונראה שדעת רבינו זצ"ל הוא בענין הזה דהכא תני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא, ודברי טעם הם.

הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא סבירא ליה דסתם חרמין לבדק הבית, [והכי משמע] מדאקשי אביי ונשחטיה משחט, ואי בקדשי מזבח הוה ליה שחוטי חוץ. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי פריק רב מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואקשינן נמי נראה מטיל מום מעליא הוא, כלומר, ומדאורייתא עבר דכתיב: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא, והיכא אמרינן נמי הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה והוינן וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין וכו'. ועוד, כיון דסבירא ליה למקשה דמטיל מום מעליא הוא, מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפרוקא דאביי משום בזיון דקדשים. לכך נראה דמעיקרא [מ]חרמין מקשין דהיינו בדק הבית, וכלה נמי מקדישין ומעריכין אפילו בשל בדק הבית היא, דומיא (דערכין) [דחרמין] דלא מתסר בהו מומא. ואוקמה אביי משום בזיון דקדשים, ורבא חדית ואמר דהכא בתמימים עסקינן משום מום, וכיון שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימים וחזו למזבח אסור להטיל בהן מום. ועליה קא מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא, אי נמי בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם, אי הכי היכי אמרת נראה, מטיל, מום מעליא הוא ובודאי אסור, אי דאוריתא בהקדש מזבח ממש, אי דרבנן במתפיס תמימים לבדק הבית, ומכל מקום לא שייך למימר בהו נראה כמטיל, ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר, אי נמי התם משום נראה כמטיל, ודעדיפא מניה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, עד כאן.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.