רשב"א/נדה/ב/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
דאילו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו התם טטמאה ודאי. איכא מאן דדייק[1] מהכא, דמעת לעת שבנדה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים גזרו לתלות בתרומה וקדשים, מדלא פריך הכא אלא משום דהכא תולין והתם טומאה ודאית, ולא פריך נמי דאילו הכא בר"ה טמא ומעת לעת שבנדה בר"ה טהור. וכן אמרו בירושלמי[2] דמעת לעת שבנדה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד תולין. וטעמא דמלתא, דלא הלכו בטומאה זו ע"ד טומאת סוטה דברשות הרבים טהור, משום דטומאה דהכא בלמפרע היא, ואילו טומאת סוטה בלהבא היא וליתא בלמפרע, הילכך בטומאה זו דלמפרע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף. ויש לי לומר[3] דטעמא דמילתא, משום דלא להוו מילי דרבנן כחוכא, דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בין בטהרות דרשות היחיד בין בטהרות דרשות הרבים, וכשנגעה מעיקרא בטהרות דרשות היחיד טמאתם, אלמא בטומאה מוחזקת, וא"כ כשחזרה ונגעה בטהרות דרשות הרבים, היאך אתה מטהרם, אמש טמאה ועכשו טהורה, טומאה דמעיקרא להיכן פרחה[4]. וא"ת והלא יש לנו כיוצא בה במעת לעת עצמה, דאילו נגעה בדבר שיש בו דעת לישאל טמא, ובדבר שאין בו דעת לישאל טהור{{הערה|כמבואר לקמן (ה:), אעפ"י שנגעה בזה ובזה, לא היא, דהתם מימר אמרינן גזירת הכתוב היא שלא יהא דבר שאין בו דעת לישאל מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי, וכל דבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא, מידי דהוה קצת אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלין טומאה ואלו אין מקבלין טומאה וכן כל כיוצא באלו.
ויש מפרשים[5] דמעת לעת נמי דוקא ברשות היחיד טמא אבל ברשות הרבים טהור כטומאת סוטה, וכמו שטהרו בו נמי דבר שאין בו דעת לישאל כדאיתא לקמן[6] דאלמא כטומאת סוטה ונשאוה שלא לטמא בו אלא דבר שיש בו דעת לישאל וברשות היחיד דוקא ולא ברשות הרבים. ולדבריהם ה"ה דהוה מצי לאקשויי נמי הכא ואילו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ואלו התם בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא. אלא דחדא מינייהו נקט[7]. וי"ל לפי דבריהם, דיש בכלל מאי דאקשינן[8] דאילו הכא טמאה ודאי ההיא קושיא נמי דאילו הכא ברשות הרבים טהור ואלו התם טמא, דמנא לן דהכא טמאה ודאי, מדקתני בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא וכדפרש"י ז"ל[9], והילכך כיון דאקשינן דאילו הכא טמאה ודאי, הוה ליה כאילו אמרה דאילו הכא טמא ואפילו ברשות הרבים ואילו הכא תולין וברשות הרבים טהור.
הא דאמרינן הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי חזאי ואתאי. פרש"י ז"ל[10] משום דתחלה נעקר הדם מן המקור ליפול בחבלה אחת בפרוזדור, והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו. ותמיה לי [11] דכי נפלה בחבלה אחת או מעט מעט מאי הוי, ומאי נפקא מינה, דאפילו כי נפל בחבלה אחת דילמא עם סילוק ידיה נפל כלו לפרוזדור וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואם לומר שאין כותלי בית הרחם מעמידין דם הרבה, אכתי ק"ל טובא חדא דהאי פירוקא אליבא דהלל נמי איתיה, והלל ודאי לא סבירא ליה הכין ואדרבה כותלי בית הרחם מוקמי, דהא סבירא ליה טמא למפרע דאם איתא דלא מוקמי דמא תהא דייה שעתא. והא דאמרינן לקמן[12] הכי קאמר ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, לאו למימרא דמודה ליה הלל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דמא, ואי הוה התם, מעיקרא הוה אתא, אלא לדבריו קאמר ליה כלומר לדידי כותלי בית הרחם מוקמי ליה, אלא אפילו לדידך דקא אמרת טעמא דסבירא ליה דלא מוקמי דמא, מכל מקום עשה סייג לדבריך. ועוד קשה לי דלהאי לישנא אפילו שמאי לא אתי ליה משום דאם איתא דהוה דם, דא"כ לא אקשינן עליה מקוה חבית ומבוי, דלההוא לישנא ליכא לאקשויינהו כלל וכדאמרינן לקמן. ור"ח ז"ל פירש מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשא הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשי. ואף לדידיה נמי ק"ל מאי דאקשי' לעיל, דאכתי לא שמעינן ליה לשמאי דאית ליה הכין, וללישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן[13] דאית ליה לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ועוד דלההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למירמי מקוה חבית ומבוי.
ויש לי לומר פירוש לפירושיהן זצ"ל, דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא, ולומר דכיון דבחזקת טהורה קימא, אע"ג דהשתא איתיה לדם לפניך, מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח, אי נמי שאין הכתלים מעמידים דם בכל עת[14], אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאים לה למפרע כלל, ולהלל די להו אם נחוש לית לתלות, אבל להני לישני דלקמן[15], מימר קאמר שמאי דלעולם אין אורח בא אלא בהרגשה, וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם, והיינו דאקשינן עליה מכתמים, כלומר דלמאי דקסבר שמאי דלעולם אינו בא אלא בהרגשה, א"כ אף הרואה כתם ואפילו סדינים שלה מלוכלכין בדם אל נאסרנה לבעל, אלמא שמאי אינה רואה אלא בהרגשה קאמר, אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה, אלא לומר דכיון דדרכן לראות בהרגשה, וזו בחזקת טהרה עומדת לא נחוש לה לטמאה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי, כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל[16][17].
והא דאקשינן ודילמא הגס הגס חזיתיה. נ"ל דלשמאי בלחוד קא פריך אבל להלל תקשי כלל, דמשום דלימא לא מטמאין לא טומאה ודאית ולא שורפין מספק את התרומה[18].
ופריק התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא איכא לריעותא. וא"ת אכתי מ"ש מסוטה דליכא אלא חדא לריעותא ואתה עושה בה את הספק כודאי. א"ל התם מכאן ולהבא אבל למפרע לא[19]. אי נמי התם משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קנא לה[20]. וא"ת עוד מאישה מהא דתנן[21] ומייתי לה לקמן[22] נגע באחד בלילה ולשחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאים, כלומר מטמאין טומאה ודאית לשרוף עליה את התרומה שכל הטמאות דשעת מציאתן ובמקום מציאתן[23]. יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא[24], ואע"ג דאמרינן לקמן[25] דאשה הואיל ושכיחי דמים כמי שאינה בדוקה דמיא, משום דחומר טהרות הוא דקאמרינן, אבל ודאי כיון דהפסיקה טהרה בחזקת זו קיימא, אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא[26] עלה דההיא מודים חכמים לר' מאיר כשראהו חי, אלמא אלו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אע"פ שנמצא עכשו מת במקום מציאתו[27]. ויש מפרשים[28] דלא דמי, דהתם דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו אבל הכא באשה ספק ביאה הוא, דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא, ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, והילכך הכא תולין להקל. ויש מקשים[29] לתירוץ זה מקופה[30] שנשתמשו בה טהרות בזוית זו דקופה ונמצא שרץ באותה קופה עצמה בזוית אחרת דאמרינן לקמן דמודו שמאי והלל דטהרות הראשונות טמאות, וטמאות ודאות כדאמרינן, ואע"פ שדומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא. ולדידי לא קשיא לי מינה מידי, דההיא דקופה נמי בתולי' קא מפרשי לה[31] וכדבעינא למכתב קמן בס"ד[32].
הא דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ. לא מפני שהיין והחומץ לענין תרומה שני מינין הם כמו שפרש"י ז"ל[33], דלא קי"ל כר' דאית ליה הכין, אלא טעמא מפני שנתכוין להפריש מן היין על היין ועלה בידו חומץ וכמו שמוזכר בתוספתא[34] וביבמות פרק האשה רבה[35] הארכתי בה גבי המפריש מן הטמא על הטהור בסייעתא דשמיא[36].
מדאמרינן מאן תנא חבית ר' שמעון היא. משמע דלית הלכתא הכין, אלא אינה תרומה כלל כרבנן משום דכיון דאית ביה תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה כמקוה[37]. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפסק[38] בחבית כר' שמעון[39] ובמקוה[40] כרבנן[41].
- ↑ והו' ברמב"ן בע"א ד"ה הלל, וריטב"א ד"ה ואילו, ובחי' הר"א ד"ה ואקשי', ובחי' הר"ן ד"ה דאילו. ובמאירי בע"א ד"ה טהרות בשם יש מי שדקדקוה. וכן דעת התוס' בע"א בד"ה מעל"ע.
- ↑ הו' ברמב"ן וריטב"א ומאירי שם.
- ↑ והו' בריטב"א שם בשם רבינו.
- ↑ וכן עי' בתוס' שם שהקשו לפי פי' הירושלמי, דהיאך במעל"ע דקיל טפי משאר טומאות כדפרישית אמאי החמירו בו לטמאה אף ברה"ר, עיי"ש, ועי' במהר"ם מה שביאר קושייתם, וכן עי' בחי' הגרע"א, ובש"ש ש"א פ"י ופי"א, ובעיקר הקו', עי' בתורא"ש שתי' דגבי מעל"ע ל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י, דאין ספיקתה ראוי להתגלות יותר מחמת רבים, עיי"ש, וכעין סברא זו, נמצא בתוס' סוטה (כ"ח: ד"ה ברה"ר). ובר"ש טהרות (פ"ד מ"ו) כ' דגוף האדם חשיב כרה"י אף אם נמצא ברה"ר.
- ↑ כ"כ הרמב"ן שם, וכן בריטב"א ובחי' הר"ן ובחי' הר"א ומאירי שם.
- ↑ דף ה:.
- ↑ וכ"כ הריטב"א ד"ה ואילו, דחדא נקט. וכ"מ ברשב"א ובחי' הר"א שם דחדא נקט. [והנה בר"ן ובחי' הר"א וכן ברמב"ן בע"ב ד"ה ואקשי' כ' דחדא מתלת נקט, והיינו דהו"מ להקשות אמאי במעל"ע דנדה מטמא רק בדבר שיש בו דעת לישאל, משא"כ במקוה, אבל רבינו וכן בריטב"א לא הזכירו קו' זו, עוד יעו"ש ברמב"ן דהגמ' הקשתה רק הקו' אמאי בנדה תולין, משום דמה שבנדה תולין מפורש בברייתא לקמן ו.].
- ↑ וכ"כ הריטב"א ד"ה ואילו ובחי' הר"ן בע"א ד"ה דאילו דבכלל פירכי' הוא.
- ↑ ד"ה טומאה ודאית. ובאמת עי' בפתחי נדה [חכמת בצלאל בע"א בתוד"ה מעת, בא"ד וא"ת במעל"ע] ובערול"נ שם בא"ד דבהדיא, שהק' היאך נחלקו הראשונים על הירושלמי, ותי' בפתחי נדה שם [עפ"י הרשב"א והריטב"א], דמדמק' בגמ' אמאי התם מטמאינן בודאי, והמקור לזה מדטמא ברה"ר, מוכח דהבבלי ס"ל דבנדה טהורה ברה"ר, אמנם התוס' דס"ל כהירושלמי נזהרו בזה, ופי' דידעי' דטמא בודאי מסיפא דברייתא עיי"ש.
- ↑ והו' גם בריטב"א ד"ה הא דאמרי'. ועי' פתחי נדה [חכמת בצלאל ברד"ה הגס] דאי"ז מפורש ברש"י.
- ↑ וכ"ה בריטב"א.
- ↑ דף ג:
- ↑ דף ג.
- ↑ ועי' עדות ביהוסף לק' נ"ו. ד"ה במשנה, מה שביאר עפי"ד רבינו כאן, אמאי בכתמים החמירו רבנן לטמא למפרע יותר מראייה עצמה, דבראיה עצמה כיון שדרכה להרגיש ולא הרגישה אין לטמאה למפרע, משא"כ בכתמים, דהחמירו חכמים ולא אמרו דהדם לא הגיע מגופה, ומשו"ה טמאה למפרע, עיי"ש, ועייש"ע מש"כ טעם אחר. ובעיקר הקו', אמאי החמירו חכמים יותר לטמא בתכמים מראייה עצמה, עי' בתוס' ובתורא"ש ג. ד"ה ושרצים, וע"ע חת"ס שם, וע"ע בכור שור חולין על הר"ן י"א. מדפה"ר, בד"ה פר"ח, וע"ע ברש"י לק' ו. ד"ה ואינה, וע"ע כס"מ משכב ומושב פ"ג ה"ז.
- ↑ דף ג.
- ↑ ובריטב"א ד"ה הא דאמרי', כ' דהנכון כפירש"י דבנדה ליכא הכרח לומר דראתה קודם, ולכך אית לן לאוקומי לאשה בחזקתה ואמרי' דרק עכשיו יצא, ואין כוונת רש"י דכיון דיוצא כל הדם בפעם אחת אין לומר שנטמאה למפרע עיי"ש.
- ↑ הנה מבואר בד' רבינו, דלל"ק נמי ס"ל דאשה מרגשת בעצמה או דאין כותלי בית הרחם מעמידים את הדם, ובלא הנך סברות ל"ה מוקמי' על החזקה, ולל"ב סגי להו בהני סברות, ולא בעו כלל להחזקה. אמנם עי' בתוס' לק' ג. ד"ה ואיבעית, דלהנך לישני נמי בעי' הטעם שלא לטמא למפרע לשמאי, משום החזקה וכדאמרי' לל"ק, והתם אמרי' הני טעמי לשמאי אמאי אין לעשות סייג לטמא קדשים למפרע, דאל"ה דמוקמי' על החזקה, א"כ תהא טמאה למפרע אף לחולין עיי"ש. וכ"כ הר"ן ג. ד"ה מודה, וכ"נ דזהו כוונת הרמב"ן בד"ה והאיכא שוטה, בדרך הא'. והרמב"ן שם כ' דלפימש"כ לעיל ב. ד"ה והלל, דילפי' מסוטה דלמפרע טהור, י"ל דבין להלל ובין לשמאי לא סמכי' על החזקה, ופליגי בזה, דלשמאי כיון שלא הרגישה סמכי' ע"ז דאין טמאה למפרע כלל, והלל ס"ל דחיישיק שהרגישה כשהטילה מי רגלים, והוי ספק ולהכי טמאה למפרע בתורת ספק, וילפי' מסוטה לטהר, ומדרבנן עבוד מעלה לענין תרומה וקדשים. והנה לשי' התוס' והר"ן, עי' בגליון שהק' דא"כ מאי מקשה בגמ' אמאי לא עביד סייג לקדשים, והרי אם היה דם היתה מרגשת, ועיי"ש חת"ס מה שיישב, וכן עי' חכמ"ב בתוד"ה ואיבעית, בא"ד אלא, מה שיישב. ובעיקר הוכחת התוס' הנ"ל, דא"כ תהא טמאה למפרע אף לחולין, עיי"ש בגליון שיישב דיתכן דהטעם של הרגשה מהני אפי' בשוטה לענין לטהר בחולין, ובאמת עי' בערול"נ ג. בתוד"ה ואיבעית בא"ד ולשמאי, ובהגהות הר"ש מדסוי שם, שהק' דהתוס' עצמם [לק' ג: ד"ה איכא] כ' דטעם הרגשה מהני אף בשוטה, וכו', ויעו"ש בערול"נ מה שחילק בזה, ויעו"ש דכ"מ במהרש"א לחלק בזה. וע"ע חידוד הלכות ד"ה שם לדחות חילוקם.
- ↑ ועי' בריטב"א ד"ה דילמא שהק' דהו"ל לגמ' לפרש ולשמאי דילמא, ויעו"ש דלהלל נמי קשה. ובעיקר ד' רבינו, עי' פתחי נדה [חכמת בצלאל ד"ה ודילמא] שהק' דהא במקוה נמי אין ידוע דנחסר מעט מעט, ואעפ"כ מטמאי' הטהרות טומאה ודאית, ויעו"ש ליישב עפימש"כ בשעה"מ תרומות פ"ה הכ"ד ד"ה ולע"ד, דלעולם המקוה מתחסר מעט מעט.
- ↑ וכן תי' התוס' בע"א ד"ה מעל"ע בתי' א'. וכ"כ בתורא"ש בע"א בתחיל"ד, וכן בריטב"א ד"ה חדא ובקידושין ע"ט. ד"ה ומקשי', ובר"ן בע"א בתי' הב'. ומאירי בע"א ד"ה טהרות. והנה בתורא"ש הוסיף עוד לבאר דבעת שנגעה בטהרות עדיין ל"ה ראוי להסתפק שמא היא טמאה. וכ"מ בר"ן עיי"ש. ובר"ן תי' [בתי' א'], דבעי' ודמיא דסוטה שהספק נולד במקבל טומאה דומיא דסוטה, ולא היכא דהספק במטמא כאשה דהכא. [ועי' בס' עדות ביהוסף אספ"ז עמ' נ"ד שהק' דאף האשה נותנת הטומאה ע"י מעשה הביאה עיי"ש. ועי' ברע"א בע"א שהקשה דבמשנה פרק ו' דטהרות משנה ד' מבואר בספק על המטמא ברה"י נמי טמא, ויעו"ש דאולי רק היכא דיש לומר חזקה על המטמא כתב כן, ושם ליכא חזקה דגוסס הוא, וניחא מ"ש תוס' צ"א ע"א ד"ה שיהיה אף אי איירי ברה"י כיון דאיכא חזקה בהמטמא, אבל בשמעתין מבואר בתוס' דלא ס"ל כן, רק כא"נ שכתב כאן, וכ"מ בתוס' חולין דף ו' ע"ב ד"ה דלמא ודוק, ועיין תוס' לקמן י"ז ע"ב ד"ה ואין וכ"א ע"א ד"ה ורבנן], עוד יעו"ש בתוס' [בתי' הב'] שתי' דלא גמרי' מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראיה. [ועי' לעיל מה שהו' בשם הר"ן, ושמא זהו ביאור ד' התוס' דטומאת היינו שמקבלים הטומאה מאחר, ובס' עדות ביהוסף אספ"ז עמ' מ"ד, הביא מאביו לבאר ד' התוס', עפי"ד התוספתא דטעם דרה"ר טהור משום דא"א לישאל לרבים, וה"נ בספק מגע שיש ספק בפנ"ע לכל מי שיגע בטומאה, וע"ע שער"י ש"ב פ"א ד"ה ועפי"ד ביאור אחר בד' התוס', וע"ע להלן בשם תורי"ד דעפי"ד י"ל בד' התוס' דבטומאת מגע הוי ודאי טומאה וספק מגע, ול"ד לטומאת ראיה דהוי ספק בגוף הטומאה] והנה נחלקו האחרונים אי טעם זה מהני לגבי ס"ט ברה"י, דעי' בסד"ט קצ"ו סקכ"ג ד"ה וראיתי בדברי, שהוכיח מהתוס' לק' י"ז: ד"ה ואין דמהני, ועי' מהר"ם כ"א. בתוד"ה ורבנן, וכ"כ החזו"א יו"ד קט"ז ד', אמנם יעו"ש בסד"ט בשם זכרון יוסף שכ' דסברא זו ל"ש ברה"י, דספק טומאת ראיה חמיר מטומאת מגע, ואי ברה"י טמא ס"ט מגע כ"ש ס"ט ראיה, וכ"כ בס' עדות ביהוסף לק' כ"א. אספ"ז עמ' צ"ג. ובתורי"ד וכן רבינו בשו"ת ח"א סי' שנ"ט ומאירי ד"ה לענין, וכעי"ז האב"ע איסו"ב פ"ט ה"ג ד"ה ומתוך בדעת הרמב"ם, תי' דספק טומאה דעלמא יש שם ודאי טומאה אלא שספק נגע ספק לא נגע, אבל זו עיקר הטומאה ספק. ובתורא"ש בסו"ד תי' דנדה ל"ד, כיון דא"א לברר הספק בשעת מעשה, אבל ספק דמקוה ונגע אחד בלילה יכול להתברר בשעת מעשה, עיי"ש. וברש"י ד"ה העמד, פי' העמד אשה על חזקתה שהיתה קודם ראיה כשנתעסקה בטהרות. והק' הרש"ש תורת יקותיאל י"ח-א אמרי בינה עמ' 76 אבנ"ז חו"מ סי' קע"א דהא חזקת האשה היא משום הבדיקה, שהיתה באותה טהורה ודאי, והול"ל דמוקמי' האשה בחזקתה בזמן שבדקה, וכמש"כ רבינו והרמב"ן, ותי' באבנ"ז שם דרש"י יישב קו' התוס' דדוקא כשאין חזקה על שעת הספק אלא רק חזקה דמעיקרא דומיא דסוטה, ל"א בתר חזקה בס"ט ברה"י, אבל הכא דאיכא חזקה על שעת הספק אזלי' בתרה אף ברה"י. ובש"ש ש"א פט"ו כ' ליישב ולהוכיח דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות, ולכן אף דחזי' בסוטה דספיקה טמא אף נגד חזקת טהרה, דהיינו שאינה טמאה בודאי וכמש"כ התוס' בריש ע"ב, אבל נגד חזקת הגוף דנדה לא שמענו. ועי' אב"ע איסו"ב פ"ט ה"ג ד"ה ועפי"ד משה"ק להש"ש. ועי' שער"י [שער החזקות פ"א] שתמה דלדברי הש"ש היאך ילפי' בחולין י"א כל דין חזקה מנגעים, הא התם הוי חזקת הגוף, ויעו"ש שכ' לתרץ דעצם הספק של ראיית דם הנדה הוא ספק בשינוי הגוף וספק זה אינו ספק טומאה, אלא הטומאה באה כתוצאה מההחלטה שהיה ראיית דם, וכיון שעל עצם הספק ראייה שפיר איכא חזקה ממילא התולדה שהיא הספק טומאה נגררת אחר הכרעת הספק המקורי, והוסיף דיתכן דזה תי' התוס' לק' לחלק בין ספק מגע לספק ראייה.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן וריטב"א [וכעי"ז במאירי בע"א ד"ה לענין ביאור] לחלק, דבסוטה איכא רגלים לדבר, וכן בנגע באחד בלילה [לק' ד:] הוי ודאי מגע, אבל באשה הוא ספק אם היה דם באותה שעה. אמנם יעו"ש בריטב"א שלא כ' דטעם זה נאמר אליבא דר"ש, וראיתי לומר דיתכן דהרשב"א והריטב"א ס"ל כהתורא"ש לק' ג. דאיכא לסוטה חזקת היתר, ובכה"ג לא נאמר ס"ט ברה"י טמא, אא"כ יש רגל"ד.
- ↑ טהרות פ"ה מ"ז.
- ↑ ד.
- ↑ וכה"ק עוד הרבה ראשונים, ועי' להלן. ועי' תוס' לק' ד. ד"ה שכל, ולעיל ב. ד"ה מעל"ע, דהך דינא דכל הטמאות כשעת מציאתן, לאו מדאו', דאל"ה אמאי התם מטמאי', והכא באשה מטהרי' אפי' בחולין ברה"י למפרע, וע"כ דלא נאמר כן אלא לענין קדשים. וכ"כ התוס' בעירובין ל"ה: ד"ה כל, ובכתובות ע"ו. ד"ה על, ועי' חזו"א אה"ע סי' פ' סקט"ז שכ' דמש"כ התוס' דהוא חומרא מדרבנן, היינו דוקא בדאיכא חזקה דמעיקרא, אבל אל"ה הוא מדאו'. ועי' ט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"ב מה שהוכיח מהתוס' בפסחים צ"א. ד"ה שהיה, דגם לענין אבילות אמרי' דכל הטמאות כשעת מציאתן, עיי"ש, וצ"ב. ועי' עוד ריטב"א כתובות ע"ו. ד"ה על, שהביא די"א דמהני אף שעת מציאתן לענין ממון, והיינו דע"כ ס"ל דהוא מדאו'. וע"ע תורי"ד קידושין עט. ד"ה רבא, דכשעת מציאתן, מהני אף לקולא, ומוכח דהוא מדאו'. וע"ע תוס' בפסחים שם, עיי"ש. ועי' חידוד הלכות שהק' דהתוס' סותרים עצמם, וכה"ק במהר"צ חיות בתוד"ה שכל, ובחי' הר"ז וואלף. ועי' בכור שור מו"ק כ. ד"ה תנו, מה שתי' בב' אופנים. וע"ע חקרי לב יו"ד סי' קט"ז משה"ק על תי' הראשון. ועי' יד דוד בתוד"ה שכל, מה שביאר בזה. וע"ע חכ"צ (סי' ג') וערוך לנר (לעיל ב.), מה שדקדקו מהרמב"ם שסתם בהל' אבה"ט פי"ח הי"ד הך דינא דכל הטמאות כשעתן מציאתן, ולא כ' שהוא רק חומרא בתרומה וקדשים, ומוכח דפליג על התוס', דס"ל דהוא דין רק בקדשים. אמנם עי' נובי"ק אה"ע סי' ל"א ד"ה ועוד שאם, שפקפק בזה, דיתכן הרמב"ם לא ס"ל כן מעיקר הדין. וע"ע יד דוד ד"ה נגע.
- ↑ מש' בד' רבינו דמה שהיתה טהורה בשעת הבדיקה הקודמת הוא הגורם להחזיקה בחזקת טהרה דמעיקרא. וכ"כ הרמב"ן. אמנם ברש"י (ב. ד"ה העמד) מבואר דהחזקה דמעיקרא של האשה, היינו מה דהחזקנוה בחזק"ט בזמן שנתעסקה בטהרות. וכ"מ ברש"ש, אבנ"ז חו"מ סי' קע"א. ובתורת יקותיאל י"ח. אמרי בינה בסוה"ס עמ' 76.
- ↑ דף ד.
- ↑ טהרות פ"ו.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ואקשינן, ובריטב"א ד"ה חדא, ובחי' הר"ן ד"ה דאילו.
- ↑ והו' ברמב"ן ד"ה ואקשינן, ויעו"ש שדחה פי' זה, וכמו שהביא רבינו להלן.
- ↑ כה"ק הרמב"ן שם. ואמנם הך תי' לחלק דבאשה דאיכא ספק אי בא הדם באותה של למפרע תלי' להקל, משא"כ במת דודאי נגע בו, כ"כ בתורי"ד קידושין ע"ט. ד"ה רבא.
- ↑ לקמן ג:
- ↑ ודלא כהרמב"ן ותורא"ש שם, ועייש"ע בהערה.
- ↑ שם.
- ↑ ד"ה כל ג' וכו'.
- ↑ תרומות פ"ד ה"ז. וכ"כ בתוד"ה היה בודק, ד"ה היה בודק, וכן יעו"ש דמוכח מתוספתא תרומות פ"ד ה"ז, וע"ע בתוס' ביבמות פ"ט. ד"ה קישות, להוכיח מהך תוספתא איפכא, ועי' בערול"נ בתוס' שם, ליישב שי' רש"י מהתוספתא. וע"ע ריטב"א ד"ה ואחר כך, כרבינו ותוס'.
- ↑ דף פט.
- ↑ הנה באמת צ"ב שי' רש"י דהא הוי תרומה בטעות ולרבנן נמי, ועי' בחת"ס ד"ה ומכאן, ליישב לכה"פ לריב"ל הא שמא כבר כשבדק היה התחיל בתחתית החבית להחמיץ, וע"כ דדעתו היה להפריש יין שריחו חומץ וטעמו יין, וא"כ אמאי בג' ימים האחרונים אין תרומות תרומה, וע"כ דמתני' כרבי.
- ↑ וכ"ה בריטב"א ד"ה מאן, בשם יש פוסקין, אולם הריטב"א עצמו כ' דנראה דהלכה כר"ש, משום דאמוראי שו"ט אליב' דהך ברייתא בב"ב צ"ו. ועי' להלן בשם הכס"מ דזהו מקור הרמב"ם. אמנם בקידושין ע"ט. ד"ה והשתא כ' הריטב"א, דאינו מוכרח, די"ל דשו"ט משום דבעו למילף דין יין שריחו חומץ. וכן ע"ע בפר"ח [מים חיים גיטין ל"א: ד"ה דתנן] לדחות די"ל דשו"ט בה משום דרק בסיפא פליגי רבנן אר"ש, וכעי"ז כ' בשער"י שער החזקות פ"ג ד"ה ובזה עיי"ש, אמנם יעו"ש בפר"ח מה שהוכיח לא כן מד' רש"י בקידושין ע"ט. ד"ה מאי. ועי' פתחי נדה בחכמת בצלאל ד"ה ורמי.
- ↑ פ"ה מתרומות הכ"ד.
- ↑ ועי' בכס"מ תרומות שם שהק' אמאי לא פסק כרבנן, ותי' דהיינו משום דפליגי בביאור הך ברייתא בב"ב צ"ו. וכמש"כ הריטב"א בריש ד"ה מאן, הו' בהערה לעיל.
- ↑ פ"י ממקוואות ה"ו.
- ↑ וכה"ק הריטב"א בד"ה מאן ובקידושין ע"ט. ד"ה והשתא, דסותר עצמו. וכה"ק בברכת הזבח על הר"מ בתרומות שם, וכה"ק עוד אחרונים. ובישוב שי' הרמב"ם, מצינו כמה דרכים, דבפר"ח [מים חיים גיטין ל"א: ד"ה דתנן] וחת"ס ד"ה ורמי, תי' אליבא דריו"ח בב"ב שם דס"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין, וא"כ מה שהוא חומץ עכשיו אינו ריעותא כ"כ, משא"כ במקוה דשמא מיד נתחסר, ולא היה שום ימים כלל חזקת כשרות שהמשיך להיות שלם, והגמ' הכא מק' אליבא דריב"ל בב"ב שם. ועי' פתחי נדה [חכמת בצלאל, ברד"ה מאי] לדחות תי' זה, דעכצ"ל דבסוגיא בקידושין ע"ט.קשה נמי לריו"ח דאל"כ מנלי' להק' לשמואל, דהא איכא למימר דשמואל ס"ל כריו"ח. ובמל"מ מקוואות פ"י ה"ז ד"ה ובהא, תי' עפי"ד הרשב"א [לק' ג. ד"ה הא דאמרי'] דלהתי' הב' בגמ' הטעם לרבנן דהטובל טמא אינו משום תרת"ל, אלא משום דלא ילפי' לטהר ברה"ר כשהיה טמא וספק אם נטהר, אלא אדרבה ילפי' מסוטה לטמא ספק כודאי, ולפי"ז ליכא מקור דתרת"ל הוי דין ודאי, וא"כ הטובל טמא בודאי משום דספק טומאה אם נטהר הוי ודאי, משא"כ בטבל דנשאר בגדר ספק. וכן תי' הפנ"י בקידושין ע"ט. ד"ה ומתוך. ועי' בש"ש ש"ג פ"א שהק' דאמאי מאחר דלא ילפי' ספק טהרה מסוטה, ילפי' מס"ט ברה"י דספיקו טמא, ואמאי לא איפכא עיי"ש היטב. וע"ע בשעה"מ תרומות שם משה"ק על תי' המל"מ הנ"ל. עוד יישב במל"מ עפי"ד התוס' בסוטה כ"ח: ד"ה מכאן, דלא ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר רק כשיש חזקה, וכשאין חזקה אדרבה אמרי' ס"ט כודאי, וא"כ י"ל להתי' הב' דבזה גופא פליגי ר"ש ורבנן, דלר"ש ילפי' מסוטה אף בדליכא חזקה ולרבנן לא, ולכך הטובל טמא אף ברה"ר משא"כ בחבית דנשאר ספק איסור. ובמרכה"מ מקוואות שם, תי' דהרמב"ם ס"ל דהכא מיירי במקוה שמעולם לא נמדד, ולא קשה כלל מחבית דיש לה חזקה דמעיקרא ומשו"ה הוי ספק, ומה דמק' בגמ' מחבית על מקוה, היינו לריב"ל בב"ב שם דיתכן דכבר בשעת הבדיקה כבר היה בתחתית החבית חומץ, וא"כ גם התם ליכא חזקה דמעיקרא, אמנם הרמב"ם בתרומות שם פ' כריו"ח. ובשער המלך תרומות שם תי' כעי"ז דקו' הגמ' היינו לריב"ל, אך בדרך אחר, דלריב"ל דס"ל דיין שריחו חומץ וטעמו יין הוי חומץ, שפיר קשה מ"ש ממקוה דאמרי' בי' חסר ואתאי וה"ה ביין י"ל דודאי התחיל להחמיץ קודם ג' ימים והיה ריחו חומץ שדינו כחומץ, משא"כ לריו"ח דדינו כיין, חלוק מקוה דדכרו להתחסר מעט, מחבית דרק עתה חומץ גמור. ובכרתי ופלתי [סי' א' פלתי סק"ו] תי' דחלוק מקוה דהוא ס"ט דילפי' מסוטה דהוי כודאי משא"כ בחבית, ומה דמק' בגמ' מחבית אמקוה, היינו משום דמבואר במתני' דסמכי' על החזקה שהיתה טהורה ומשו"ה לשמאי וכן להלל בחולין דייה שעתה, וא"כ אמאי בחבית לא מהני החזקה וכמו במקוה [וצ"ב כוונתו], אבל למסקנא דטעמי' דשמאי אינו משום החזקה שוב י"ל דלא דמי כלל מקוה דהוי ס"ט דנלמד מסוטה לחבית דהוי ספק איסור. ובשער"י [שער החזקות פ"ג ד"ה ועפימש"כ] כ' דהרמב"ם ס"ל שהוא ודאי טבל משום תרת"ל, ומש"כ דהוא ספק, היינו דהוא ספק במציאות אם החמיץ, כיון דהחזקה של הטבל אינה מכרעת שהיין החמיץ קודם, אלא דיש כאן רק דין הנהגה דצריך לנהוג בו כטבל כמקודם, אבל בברייתא היה משמע דצריך להפריש רק מדין ספק ומשו"ה מקשי' בגמ' עיי"ש. ובעיקר הקו', ע"ע מהר"ם ברבי קידושין ע"ט. ד"ה ובאותו, פתחי נדה [חכמת בצלאל ד"ה קשיא], הגהות ר"מ ד"ה התם. נימוקי הגרי"ב ד"ה ומאי. אחיעזר יו"ד סי' ג' אות א', וכן ע"ע כתבי קה"י החדשים סי' ג', ואבי עזרי תרומות שם.