רשב"א/כתובות/נט/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש

שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png נט TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי התם בידו לפדותה. תמיה לי, דהכא משמע דהממשכן שדהו לחבירו והקדישו מעתה אינו קדוש, אלא אם כן אמר לכשאפדנו תקדוש, והוא ודאי ליתא, וכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לי נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דבשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד. ויש לומר, דהכא ודאי גבי שדה יקדיש ליה מעכשיו קדש לכשיפדנו, אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה, דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל, ואתיא למימר דאפילו הכי קדשי, ואקשינן, דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש, אתיא למפשט משדה דדוכתא ממקדיש שדה לפירותיו, דאלו משכנו ומקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדנא ליה לבעל חוב, ואפילו הכי באומר לכשאפדנה תקדוש לפירותיו קדשה, כן נראה לי. ומיהו אילו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשיו, ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב, אבל כנגד החוב אינו חל. ואחר כך מצאתי כן לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השותפין בנדרים (מו, ב, ד"ה מאימתי). ושם כתבתי יתר מזה בסיעתא דשמיא.

מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם לעשר שנים בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה. ואם תאמר, ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה, שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. תירצו בתוספות (עי' תוד"ה הכא), דהכא לכשתמצא לומר אין הלכה כרב הונא קאמר, אבל לרב הונא ודאי קדשה. ואינו מחוור בעיני, דהכא לפרוקה לדשמואל דאליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין, ואנן כרב הונא קיימא לן. והרמב"ן נ"ר תירץ, דאפילו לרב הונא קאמר, דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל, דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש, וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא, וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם, ודמיא הא לאומר (לעיל ע"א) לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו ואם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה, אף על פי שבידו לבטל המקח, פירוש לפירושו, לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת, שאילו ודאי אמרה, לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד, וכן באומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה, אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף על פי שיש בידה מצד אחר לא קדוש, משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה.

אלא דהיא גופא מיבעיא, ואיני יודע דמיון זה שעשה רבנו נ"ר אם קדשה אם לאו, דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה, דידיה הוא וביתו שלו קרינא ליה, והוה ליה כההיא דלעיל דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ונראין דברי רבנו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אף על פי שבידו בענין אחר שלא תלה בו, כמו שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובעינן קנייה אינו בידו שאם לא נתקים תנאו, כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו, אם לא רצה ליקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה, דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו הוא עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו, אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיום תנאו, כל שלא קיים אינו שלו אלא מכור.

ומכל מקום לענין קושיין איכא למימר, דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה, וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה, רואין אנו אותה כאלו היא קונה עצמה ממנו, ואף על פי שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה, כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק, ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות, ואמר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה, עד דמביא מעות לאו דידיה הוא.

אלא אמר רב אשי, קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא וכו'. כלומר, ולאו באומרת לכי מגרשנא, אלא אפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה, דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל, כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד, אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא, אלא מכל מקום כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל, וטעמא דתנא קמא דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין, אי נמי, דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעים מידי שעבוד, וזה עיקר.

הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד. פירש רש"י ז"ל: דוקא קדושת מזבח דאין לו פדיון, והוא הדין לכל דבר שאין לו פדיון, דלא עדיף שעבוד מפדיון, ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד, והני קונמות משום דאיסורא רביעא עליה ולית ליה פדיון, והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון, וכן איצטליתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין (כג, ב) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ורבנו תם ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכתי בזה בגיטין בפרק השולח (מ, ב) בסיעתא דשמיא. ודברי רש"י ז"ל עיקר

והא דאמרינן דהקדש מזבח מוציא מידי שעבוד. לומר, דאפילו שעבד מטלטלין אגב מקרקעי, דאלו מכרן בעל חוב גובה מהן, כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מד, ב) גבה מקרקעי גבה מטלטלין, הכא בהקדש מפקיעו מידי שעבוד אבל בלא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מכר נמי מוציאו מידי שעבוד, כדאמרינן התם (ב"ב מד, ב) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואם תאמר, כיון דקונמות מוציאין מידי שעבוד אם כן יכול לוה להפקיע נכסיו מידי שעבוד בעל חוב דאסר להו עליה, ולא שבקת חיי לכל מלוה. יש לומר, דאין הכי נמי אלא דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אקונם ופרע ליה, דלא גרע ממאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה, דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמשתינן ליה כדאיתא בפרק הכותב (לקמן פו, א).

ורבנו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי התוספות (תוס' ד"ה קונמות) דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדים למלוה דאם כן נעלת דלת בפני לווין, אלא אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה, וכדאמרינן בסוגין אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, והא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, לא אמרו אלא דוקא במקדיש, שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם כדי להפסיד לבעלי חובם, משום הכי לא תקון בה לאלומי לשעבודי דמלוה, אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו. עד כאן. ובירושלמי נמי משמע ליה הכין דגרסינן בריש פרק המדיר (פ"ז ה"א) גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכו', וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, עד כאן. פירוש: אלמא בעל חוב שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם, כמו שכתב רבנו נר"ו.

ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן, דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו. תמיה לי, דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש, אבל ידי האשה אין קדש חל בהם, חדא, דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו, ולא קרינא ביה כי יקדיש את ביתו, דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים. וכדתניא (ערכין כח, א) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד, שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל, ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא קדיש אלא לדמי, כלומר, שנותן לו דמיו, כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי, ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (לח, ב) תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, ודחינן, הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר, אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי, אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום, ואפילו לר' מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו, אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדשו ידיה והאיך יקדשו מעשה ידיה, דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.

ועוד קשיא לי, דהא לא דמי ידים לדקל (גיטין מב, ב), דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן, אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו, בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן, הא למה הדבר דומה, למקדיש מצודתו למה שתעלה, דלכאורה לא קנה הקדש. ותדע לך, דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה, הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום (ב"מ טז, א), ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו, אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני, ולמה תקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך.

והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח (שם) במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר, תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן, ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו, מאי קא מיבעיא ליה, דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר. וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א), דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה, ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא, דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל, ומיהו בירושלמי היה משמע דקנה, דגרסינן בפרק חזקת (ב"ב פ"ג ה"א) המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר אויר חצרו לחבירו לא עשה ולא כלום, אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה, ושפחה ומשייר ולדותיה, מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו, מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה, כלומר, דמשייר בעין יפה משייר, והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה, על דרך מ"ש בפרק מי שמת (ב"ב קמח, א), בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו, דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכמי ששייר דקל לפריותיו, אלמא משייר חצר לאוירה מהני, והוא הדין למוכר חצר לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופיה של חצר, ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר, כגון דקל לפירותיו וחרצ לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמכל מקום אין הכוונה ועיקה ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם, אלא לקנות על כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן, וכן האויר שנראה כאלו הוא חלק מן החצר, אבל מצודתי למה שתעלה שאין הציד בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה, וכן קנס על ידי נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן, אינן נמכרין על ידיהן, והיא עצמה איבעיא לן שם בפרק השולח ולא איפשיטא, אבל עדין תבעי לי, המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו, למה מעשיהן הם קידושין, שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי. וצ"ע. ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כלד הוא סגי, ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי.

ולענין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קיימא לן כרב הונא. ובהדיא אמרינן בפרק דשני דייני גזירות (לקמן קז, ב) והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה וטעמא דרב הונא דאיתא ליה דמזונות דאורייתא, וכמו שכתבתי למעלה דלעיל בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב) ר' אלעזר ותנא קמא דידיה הכי סבירא ליה, בהדיא דמזונות דאורייתא, דתנא קמא אמר שארה אלו מזונות ר' אלעזר אמר עונתה אלו מזונות, ר' אלעזר בן יעקב דריש כוליה קרא בכסות, שארה לפום שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, אלא אפילו לכשתמצא לומר דר' אלעזר בן יעקב פלוג במזונות וסבר דמזונות דרבנן, הוי ליה יחיד ולא קיימא לן כיחיד במקום רבים.

ועוד דיש לומר, דר' אלעזר בן יעקב לא פלוג על זו בדינא דמזונות אלא בפירוש דהאי קרא, אבל מזונות נמי לדידיה דאורייתא, ואף על גב דתנא קמא ור' אלעזר דרשינן ליה מהאי קרא ואיהו לא דריש לה מיניה, וכן איתא בירושלמי בפירוש (פ"ה ה"ז) במשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה, דרסינן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר מנא ליה ומה אם הדברים שאינם קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהם קיום נפש לא כל שכן. מנא ליה עונה ומה אם הדברים שלא נשאת לכן משעה ראשונה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת לכן משעה ראשונה לא כל שכן. ואיתא נמי במכילתא (משפטים פ"ג) כמו שכתבתי למעלה, וכן נמי נראה לפרש דכל מאן דמהפך דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אית ליה מזונות דאורייתא, מדאמר אביי בפרק נערה שנתפתתה (לעיל מז, ב) עלה דההיא ברייתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, והאי תנא סבר מזונות דאורייתא שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונות וכו', דאלמא משמע לכאורה דהכי קאמר מאן דאמר מעשה ידיה עיקר כההיא ברייתא אית ליה מזונות דאורייתא וכהני תנאי.

וכתב הר' אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתנו, שאין אותן מלאכות חתח המזונות אלא משועבדת היא לו לאותן מלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית, והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן (סג, א), מורדת ממלאכה, אלמא אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן ודאי נראה מדאמר רב הונא לקמן (שם) מורדת בתשמיש אבל ממלאכה לא, ואם איתא דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, הוה לן למימר התם רב הונא לטעמיה, אלא ודאי שאר מלאכות לאו במזונות תליין, ואפילו אינה רוצה ליטול מזונות טורחת ועושה צרכי הבית.

ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דאלמנה ודאי יכולה לומר כן ליתומים דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות, ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה, ולא אמרינן בהן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וזו אינה יכולה לינשא עד לאחר עשרים וארבעה חדשים דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל, אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי ההוא אלא כל שהיא אסורה מצד איסור וזיקת הבעל. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה.

מתני': אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ירושלמי (פירקין ה"ו) תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותם. מניקה את בנה. אמר ר' חגי, לא אמרו אלא בנה, הא תאומים לא.

גמרא: הנודרת שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו. קשיא לי, האי נודרת היכי דמי, אי בנודרת ממש שלא להניק, אינו נדר, דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, וכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא, ועוד, דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשיה, ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק, לבית הלל נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש, ואי באוסרת הנאת הנקה על בעלה, הא תניא (נדרים לח, א) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו, ואמרינן עלה ואף על פי שחייב במזונותיהן. ויש לומר, מאי נודרת, נשבעת ולא דק, וכאותה שאמרו (נדרים ח, א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. עוד יש לומר, דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה.

והא דתנן זן את בניו, התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרימת הנאה בלחוד היא, אבל הכא בדיני כפייה איירינן, וכדתניא בית הלל אומרים כופה ומניקתו, ובכי הא ודאי אסור, דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור, משום דשליחותיה קא עביד,וכדמוכח התם בריש פרק אין בין המודר (נדרים לח, א) וכל שכן הכא כשהבעל כופה להניק. ולהאי טעמא, הכי נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה, מותר. והא דקתני שומטת דד מפיו, אילו רצה הבעל לכופה קאמר.

בית הלל אומרים כופה ומניקתו. כלומר, ואינו צריך להפר, דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו, וכדתנן (נדרים סה, א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ולבית הלל אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי לאו דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר, משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי.

הכא במאי עסקינן בשקיים לה הוא. פירשו המפרשים: ששתק לה ביום שמעו. ותימא הוא, דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה, שתיקתו מאי מהניא, דכל שאינו צריך להפר היינו שותק, ויש לי לדחוק לפי סברותיהם, בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים. ואין לזה טעם. אלא נראה, בשקיים לה, כשאמר לה בפירוש אי לא נדרת מדירך אני. אי נמי, במקיים לה בפירוש ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לבית הלל כופה ומניקתו, דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום, שאין קיום במקום שאין נדר.

ונפלגו בכתובה דעלמא. כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא, אבל בנדרה שלא להניק, לבית הלל ודאי לא מפסדא כתובה, דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובה.

מתני': ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. ומיהו לאו משקל חמש סלעים היא עושה, אלא כמה שתרצה, אלא שלא תהא יושבת בקתדרא ובטלה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר' אלעזר. ושמא מלאכתה דידה הויא, דהא טעמא אינו אלא משום שלא תבא לידי זימה, וכל שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל ליה ההוא טעמא. ומסתברא דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהויא דבעל אף על פי שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.