רשב"א/חולין/ט/א

רשב"א חולין ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.

ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.

בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.

ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.

וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.

וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.

ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.

ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא.

אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.

מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.

ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.

ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.

ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.

ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.

ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.