רש"ש/עירובין/ב/א
ריש מכילתין. גבוה למעלה מעשרים אמה. יש מגמגמין על מלת למעלה והב"ח בהגהותיו מחקה. ועי' ר"ן ריש סוכה[1].
ולי נראה דאי לא תני אלא גבוה מעשרים, הוה אמינא דהמ' הוא לשמוש מן. ורצונו לומר שהוא גבוה מן כ' ומעלה וכ' גם כן בכלל וכמו לקמן (יא:) במשנה, רחב מארבע אמות כו' דרצונו לומר וארבע בכלל. ועיין מש"כ בפ"ד דכלאים מ"ז בס"ד. (ועי' ערכין ספ"ד במשנה וגמרא). אבל השתא דתני שהוא גבוה למעלה מעשרים, מבואר דרצונו לומר דדוקא שהוא גבוה יותר מעשרים. ותיבת למעלה מושכת עצמה ואחר עמה, ושבה גם כן על הרחב מעשר דסיפא.
ומה שאמר רבא בגמ' (ג:) חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן נראה דיוקו מדלא תני סכך שהוא גבוה קורה שהיא גבוהה שמע מינה דקאי על חלליהם. וזה שלא כדברי הר"ן שם:
שם. ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב כו'. לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן (ריש דף י"א) דגם לגובה מהני צורת הפתח, תיבות אלו מן אף־על־פי עד מעשר אמות מיותרות. (ולפמש"כ התוס' שם בד"ה איפכא יל"ק).
ויש לפרש דהכי קאמר אף־על־פי שהוא רחב כו' דלא מהני ליה אמלתרא, צורת הפתח מהני. וכל שכן לגובה דמהני גם אמלתרא:
בתורת חיים מביא בשם בית יוסף (יורה דעה ריש סימן ר"א) דטפח שוחק יותר מעצב חצי אצבע, והוא טעות דאמה שוחקת הוא דיתירה על עוצבת חצי אצבע, וכן מתבאר מדברי הבדק־הבית שם ובשולחן־ערוך שם ובש"ך סק"ו וכן כתב הרב המגיד סוף פ"ו מהלכות שבת:
רש"י ד"ה מבוי כו'. דאי הוי מפולש לא הוה מישתרי כו'. רצונו לומר אפילו לא הוה רחב ט"ז וכן משמע בכמה דוכתי. ולשון הרע"ב דמשמע מיניה דאפילו מפולש אם אינו רחב ט"ז סגי ליה בתקנתא דלחי או קורה, אינו מדויק. ובמ"ב תבריה לגזיזיה וכתב ומבוי דאיירי ביה הכא הוא [מבוי סתום מג' רוחותיו] כו':
[בא"ד. ושריוהו בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכרא. עי' גליון הש"ס. וי"ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מינה, אולם לשונו בריש סוכה אי אפשר ליישב כן ע"ש:]
(בגמ') [ברש"י] ד"ה מבוי. לא שייך ביה לשון פסלות. ולהואיבעית־אימא ליתא לזה, אלא דאף בדאורייתא דודאי שייך ביה לשון פסלות גם כן יותר ניחא לישנא דתקנתא ולכן הוצרך לומר מבוי דלא נפישי מיליה. ובזה מיושב גם דקדוק התוס' (ד"ה סוכה) על פירש"י:
רש"י ד"ה אוהל מועד. מזבח הזהב והשלחן והמנורה. כצ"ל[2]:
[רש"י ד"ה ונתתי משכני כו'. וכל אותו הספר באוהל מועד נאמר כדכתיב כו'. ותימה דבריש פרשה בהר כתיב בהר סיני. וכן בסוף בחקותי אלה כו'. בהר סיני. ובסוף התוכחה גופה כתיב ג"כ בהר סיני ובדפ' תבא נמי כתיב בסופה מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב:]
תד"ה אשכחן. וכן בפ"ק דחולין גבי שנים שפוסלין בלוים דקאמר כו'. כצ"ל. ועי' מהרש"א בס"ד שכ' ומיהו פסיקא להו דאיכא נ"מ כו'. ובס' באר אברהם מצא נפקא מינה בהא שכתבו התוס' בשבת (צח ב)[3] וע"ש בהגהותי שהקשיתי על דבריהם. ואנכי מצאתי נפקא מינה בגמ' סוכה (ה ב) מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית כו' ונכון בס"ד:
תד"ה שלמים. וא"ת תיפוק ליה כו'. ולע"ד נפקא מינה להא דאמר רבינא ביומא (ס"ב ב' וריש דף ס"ג) דאם שחטן בחוץ קודם פתיחה פטור. ע"ש ותבין:
- ↑ וריטב"א שם.
- ↑ כ"ה בש"ס דפוס ונציה ודפוס אמ"ד וש"ס וילנא שלפנינו.
- ↑ זו לשונו שם ע"ד המהרש"א: והנה אלה הדברים סתומים וחתומים דלאיזה מילתא ילפינן להו. אך הוא מבואר מדברי ר"י שכתבו התוספות בפרק הזורק (דף צח ע"ב) אהא דאיתא התם דרוחב המשכן י' אמות דילפינן לה מבית עולמים שהיה ארכו ס' אמה ורחבו עשרים וה"נ במשכן רחבו שליש ארכו ע"כ. ושם לא פירשו במאי ילפינן להו והוא מבואר מהא דכאן דמדמשכן איקרי מקדש ילפינן לה ודבר זה אינו תלוי בקדושת המקום. עכ"ד.