רש"י/פסחים/עה/א

רש"י פסחים עה א

לקיוהא דפירא. איגדו"ר טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו:

הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה. שבלעו צלי הראשון:

מנוקבת. עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל:

לדברי האוסר. בפרק כל שעה [כו:] רבי אומר הפת אסורה:

מהו. הכא אין שבח עצים בפת:

צלי אש. קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא:

אאש קפיד רחמנא. וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש:

חתכו. לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר בלע"ז:

ברמץ. אפר רותח:

גפסיס. מין סיד הוא:

מניין. שנידון משום מכוה ולא משום שחין ואף על פי שמכוה ושחין שוין בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא היה מחמת האור אין מצטרפין בהכל שוחטין (חולין דף ח.) מפרש:

פתילה של אבר. מתיכו וזורקו לתוך פיה:

תשרף. כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק:

וכ"ש אש. לשון קושיא הוא:

בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים הוא. בסנהדרין (דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן:

חמי האור. רותחין דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים:

גזירה שוה. מבני אהרן למה לי תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה בעינן:

אי לאו גזירה שוה הוה אמינא. על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וקרא שריפה אצרכה ואי משום דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה"א נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק גדול שתמות מהר:

קא משמע לן. גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין:

אלא באש למה לי. כיון דסופינו לרבות כל שריפות:

אבר מעיקרו. שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש:

וכל היכא דכתיב אש. וכתב נמי שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא בתמיה:

הכא. כיון דכתיב שריפה ברישא ומשמע כל שריפות והדר כתב אש משמע דוקא אש קאמר:

על

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף