רש"י/פסחים/מ/ב
מנקטא לה אימיה. חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא:
בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח:
חישתא. שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו בה חיטין:
שאבד בו כלאים. שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:
הרי זה לא ימכרנו לנכרי. דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה:
ולא יעשנו מרדעת לחמור. דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו:
אבל עושה אותו תכריכין למת. דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל:
קבא קבא. קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש א':
מוללן. בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל:
ואחר כך נותן את החומץ. דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו:
ויש אומרים אף נותן חומץ תחלה. דאף על גב דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו:
שהעבירן מעל האור. מרותחין ערב שבת עם חשיכה:
לא יתן לתוכן תבלין. דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת:
לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:
לכל הוא נותן. לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע"ג שקדם:
הני מילי בעיניה. כשהחומץ בעין אבל כשהוא מעורב בתבשיל אין כחו חזק:
אחד זה ואחד זה. בין חומץ תחלה בין חומץ בסוף אסור:
לבורדקאי. נחתומין:
בחסיסי. קמחא דאבשונא:
בדוכתא דשכיחי עבדי. כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר:
מתני' חרוסת. אייגרו"ס ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם:
אין מבשלין. דכתיב (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו':
לא במשקין. אע"ג דכתיב במים וטעמא מפרש בגמרא:
סכין. בשעת צלייתו:
ומטבילין. בשעת אכילתו:
מי תשמישו של נחתום. שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה ישפכו:
גמ' מחלוקת. דשרי ליה תנא קמא לאוכלו מיד בנותן לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחה מהר להחמיץ: