רש"י/פסחים/מז/ב

רש"י פסחים מז ב

ושביעית. דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה:

ובכלאים בכרם. דבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי"ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו:

וכהן ונזיר אבית הטומאה. שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא:

אחרישה. משום לאו די"ט לא לילקי:

דם צפור. הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:

באבנים. דלא חזו לכיסוי:

ראויות לכותשן. קושיא היא:

כלאחר יד. ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות:

טינא. טיט לח ובלול:

מתונתא. ארץ לחה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר אם בא לכותשה היא מדבקת ונגבלת:

לוקה משום מבשל גיד בי"ט. בישול שאינו ראוי ולוקה משום מבשל בשר בחלב אפילו הוא חול וקסבר יש בגידים בנותן טעם ובשר הם:

משום הבערה. שלא לצורך דהבערה מלאכה לעצמה ובישול מלאכה לעצמו:

גיד הנשה של נבלה. דלוקה על אכילתו משום נבילה:

שתים על אכילתו. אוכל גיד ואוכל בשר בחלב:

שלש על בישולו. משום הבערה די"ט ומשום בישול די"ט ומשום מבשל בשר בחלב אפילו בחול:

ועייל עצי מוקצה. דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה בי"ט:

מוקצה דאורייתא. בתמיה:

והכינו. במזומן שמזמן כל צורכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך דהכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה:

בעאי. שאלתי:

מאפר. אחו ומוקצה הוא שאינו נכנס ליישוב ימים רבים:

תמיד. עולה של ציבור:

מהו. ליקרב:

שה ולא את הבכור. מתניתא היא ודרשה קרא דיחזקאל (מה) גבי קרבנות ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל:

שה ולא את הבכור. דשה משמע שיהא ראוי להיות בין זכר בין נקבה דכולן בכלל שה ובכור אינו אלא זכר:

ולא מעשר. דמעשר בהמה אינו ראוי להקדישו לקרבן אחר והכי משמע אחד שיהא לבד ולא זה שאינו בא אלא מכלל עשרה:

מן הצאן. ולא כל הצאן מיעוטא הוא להוציא פלגס יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא והיינו כל חודש שלשה עשר דכבש בן שנה הוא ואיל משנכנס לשנה שניה חודש שלם והכי מפרש לה במס' פרה (פ"א משנה ג):

מן

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף