רש"י/עירובין/קב/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
בשיפועה. מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם לא הרחיב טפח דהוי כולה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה כל דופן ודופן באלכסונה טפח הוי ההוא אלכסון אע"פ שהוא משופע קרוי אהל כרבנן דפליגי אדרבי אליעזר במסכת סוכה (דף יט:) כך שמעתי וקשיא לי איזו מטה שאין ברחבה שני טפחים או ג' חסר משהו שיהיה בגגה פחות מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח וי"ל שהמטה רחבה כמשפטה ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה ופורס על המטה שתים ושלש כילות קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות:
סיינא שרי. כובע של לבד שקורין פלטרי מותר לצאת בו בשבת:
הא דאית ביה טפח. שיוצא טפח רוחב שפתו להלן מראשו אסיר דהוי אהל:
שרביב בגלימיה. האריך בטליתו להלן מראשו והוציאה טפח הכי נמי דאסור:
אלא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. וטעמא לא משום אהל הוא אלא דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי ואי לא אסור:
מתני' מחזירין ציר התחתון. של דלת חלון שידה תיבה ומגדל שפתחיהם מצדיהן דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין:
אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע בגרזן או במקבות דהויא מלאכה:
והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא העליון כולו נופל והוי כבונה וקא סבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה אפילו במקדש:
גמ' במקדש מחזירין. כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש:
ובמדינה דוחקין. אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לשמט דוחקין לחור בלע"ז אנפיינדר"א:
והעליון כאן וכאן אסור להחזיר. דהוי כבונה ממש:
שמא יתקע. שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה ואתחתונה במדינה קאי דאי אעליון קאי ובמקדש הוה ליה שבות דהך חזרה גזירה משום שמא יתקע ואמאי מיתסר במקדש דאמר והעליון כאן וכאן אסור והא שבות במקדש לא גזרו:
של בור ושל דות. דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו:
בור בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע אישקדיינ"א:
מתני' מחזירין רטיה. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידיה וממנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה דברים האמורים במסכת ביצה שהותרו סופן משום תחילתן:
אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת:
אם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלק' לצורך עבודה:
כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו:
גמ' רטיה שפרשה. שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פרשה שהרי לא נטלה מדעת:
מחזירין. דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן:
רבי יהודה אומר. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה [ומחליקה למכה]:
שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה מירוח חייב משום ממחק:
לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה:
אלא שפרשה ע"ג כלי. על הכר או על הכסת:
ע"ג קרקע. כלכתחלה דמי:
אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי:
לא סבר לה מר להא דרב חסדא. דמוקי לפלוגתייהו בשנפלה על הכלי ואפילו הכי אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה:
לא שמיע לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפילה על גבי קרקע אבל בנפילה על גבי כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא:
מתני' קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת ובגמרא מפרש טעמא דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותן מאתמול דהא היום נפסקה דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת (דף עג.):
ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור:
גמ' פלוגתא דר"א ורבנן גבי מילה (שבת דף קל.) שר"א מתיר לחטוב עצים ולעשות פחמין בשבת לעשות איזמל למול בו:
קרבן צבור הוה מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידה:
אפי' לכתחלה נמי. דאפי' לעשות פחמין שהוא מכשיר שרי:
לר' יהודה. דאמר עניבה אב מלאכה במסכת שבת (דף קיג.) אין חילוק בין עניבה לקשירה וקושר דקסבר מכשירי מצוה דוחין והא דתניא עונבה רבנן דאמרי לאו מלאכה היא וכיון דאפשר בעניבה לא מחללינן שבת:
ורבי יהודה. דמוקמינן מתני' אליביה וקושר אב מלאכה היא אליבא דמאן: