רש"י/חגיגה/כו/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
טעונין טבילה. מפני טומאת הרגל:
חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. שהכתוב קראו מזבח אדמה ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו:
מפני שהן מצופין. בגמרא מפרש:
גמ' מנורה לא כתיב בה תמיד. כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב (שמות כח) תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה אבל תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה הוא דמשבת לשבת הוא ערוך עליו:
נוכח השלחן. כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו:
ותיפוק לי. דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא:
דומיא דשק בעינן. לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא):
מה שק מיטלטל מלא וריקם. יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אע"פ שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר:
השלחן הטהור. שאמרתי שיהא טהור מכלל שהוא ראוי לטומאה והלא כלי עץ העשוי לנחת הוא:
סילוקו כסידורו. שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו:
חם ביום הלקחו. שיהא חם ביום הלקחו מעל השלחן:
ותיפוק לי. דמקבל טומאה ואפילו הוא עשוי לנחת:
משום ציפויו. שהוא מתכת דכלי מתכת לא איתקש לשק:
דהתנן. דבתר ציפוי אזלינן:
הדולפקי. כסא המתקפל ומכוסה עור:
שחיפהו בשייש. דשוב הוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה:
ושייר בהן. מן הפחיתה או מן החיפוי כדי הנחת כוסות:
טמא. שעדיין ראוי למלאכתו ראשונה:
רבי יהודה אומר. צריך אף הנחת חתיכות לחם ובשר ואי לא לאו שלחן הוא אלמא ציפויו מבטלו אפילו להקל וכל שכן להחמיר:
לא שנו. הך דקתני ציפויו מבטלו אלא בעצי אכסלגים שאינו חשוב כ"כ:
ציפוי שאינו עומד. שאינו מחוזק במסמרים יפה ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא:
לבזבזין. שפה לשלחן סביב: