רע"ב/בבא מציעא/ט

רע"ב ‏ בבא מציעא ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקבל שדה. באריסות, למחצה לשליש ולרביע. או בחבירות, כך וכך כורין לשנה:

לחרוש אחריו. אחר הקצירה או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבה וימותו:

ובקנים. המעמידים את הגפנים:

ושניהם מספקים את הקנים. מה טעם אמר, מה טעם חולקים בקנים, לפי ששניהם מספקים את הקנים החדשים בבל שנה:

ב

בית השלחין. קרקע יבשה שאין די לה מי גשמים:

או בית האילן. ובשביל האילן היא חביבה על האריס, שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

יבש המעין. שבה. שממנו משקין אותה:

מן חכורו. אם קבלה בחכירות כך וכך כורין לשנה. דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי לה בחכירותיה:

חכור לי בית השלחין זו. גלי דעתיה דבשביל שהיא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו:

ג

המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע:

והובירה. שלא חרש בה ולא זרעה:

אם אוביר. אעשנה בורה:

ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

אשלם במיטבא. כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היתה חרושה וזרועה כראוי:

ד

ולא רצה לנכש. לנקות התבואה מעשבים רעים, שמתישים כח הקרקע ומעכבין התבואה מלעלות:

מה איכפת לך. אם יחסר חלקי שהעשבים מכחישין השבלים, אתן לך חכירות כך ובך כורין שפסקתי עמך:

ה

המקבל שדה מחבירו. למחצה לשליש ולרביע כאריס:

ולא עשתה. תבואה אלא מעט. ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד, שאין בה כדי טרחו:

אם יש בה כדי. לעשות מתבואתה כרי. שיש בו כדי לכסות הרחת שזורים בה התבואה, והוא קרוב לסאתים. חייב לטפל בה בעל כרחו:

מה קצבה בכרי. אין קצבה זו ראויה שתהיה שדה גדולה בשיעור כרי ושדה קטנה בשיעור כרי. ואינה דומה טיפולה של שדה גדולה לטיפולה של שדה קטנה:

אלא אם יש בו כדי נפילה. כלומר כשיעור מה שזרע בה, חייב לטפל בה. ואין הלכה ברבי יהודה:

ו

המקבל שדה. בחכירות כך וכך כורין:

מכת מדינה. שאכל חגב, או נשתדפו רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה:

אינו מנכה. דאמר לו מזלך גרם:

בין כך ובין כך. אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה. שעל המעות לא נגזרה גזירה:

ז

ולקתה. שהיו החטים שדופות:

נותן לו. עשרה כורים שפסק עמו מחטים שדופות הללו. ולא מצי היאך למימר ליה חטים יפות קא בעינא מינך:

ח

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים. בחכירות כך וכך שעורים או חטים או מעות:

לא יזרענה חטים. שהחטים מכחישות הקרקע [יותר] מן השעורים:

רשב"ג אוסר. שקשה לקרקע כשזורעים אותה שנה ממין זה ושנה ממין אחר. ולענין פסק הלכה הכל לפי הקרקע ולפי המקום. אם התנה עמו בדבר שמכחיש הקרקע מעט אינו יכול לשנות ולזרוע דבר שמכחיש הרבה. ואיפכא שרי:

ט

לשנים מועטות. פחות משבע שנים:

לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים:

ואין לו בקורת שקמה. עץ תאנה של יער הוא, וקוצצים ענפיו לקורות הבנין, והם חוזרים וגדלים, ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות. הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, דלאו אדעתא דקורות נחית, דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות. אבל קבלה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה:

יא

שכיר יום גובה כל הלילה. שלאחריו, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ואי אפשר לומר שבשכיר לילה מדבר, שהרי אין שכירות משתלמת אלא בסופה, דכתיב (שם כ"ה) כשכיר שנה בשנה, ודרשינן מינה (בבא מציעא סה.) שכירות של שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת. אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שקיעת החמה. וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה, שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו. וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה, דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר:

שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה. הכי קאמר, שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה:

שכיר שבוע. שמיטה:

יצא ביום. שכלתה שכירותו לבוקר או ביום, גובה כל היום. וכיון ששקעה חמה עובר עליו:

יצא בלילה. שכלתה שכירותו בלילה:

גובה כל הלילה וכל היום. דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוי ליה שכיר לילה, ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה:

יב

אחד שכר בהמה ואחד שכר כלים. דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך, כל שפעולתו אתך, ואפילו בהמה וכלים:

לא תבעו אינו עובר עליו. דכתיב אתך, לדעתך שלא מדעתו:

המחהו. נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות:

אינו עובר עליו. דכתיב אתך, ולא שהמחהו אצל חנוני:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. משום דבעל הבית טרוד בפועליו ולפעמים סבור שנתן והוא לא נתן, שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

שלא בזמנו. אף על גב דבעל הבית טרוד בפועליו, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר, ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין:

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות. אין בו משום לא תלין, דכתיב ברישא דקרא רעך, רעך ולא גר תושב:

יג

המלוה את חבירו. והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו. ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק, אלא ע"י שליח בית דין, שיקח ממנו ברשות ב"ד:

ולא יכנס לביתו. אפילו שליח ב"ד לא יכנס לביתו. וכל שכן בעל חוב עצמו:

היה לו שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:

נוטל אחד ומחזיר אחד. בשעה שהוא צריך לזה, יחזירנו ויעכב השני אצלו, כדמפרש ואזיל, מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

מת. הלוה. אין משיב העבוט ליורשים, שאין כאן מצות השבת העבוט, דהשב תשיב לו את העבוט כתיב (דברים כד יג), לו ולא ליורש:

עד שלשים יום. זמן בית דין. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו' משום דאיכא למאן דאמר, עניה הוא דאין ממשכנין, שמתוך שאתה צריך להחזיר לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך, אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אבל עשירה דליכא למימר הכי, אימא ממשכנין, קמשמע לן האי תנא דלא, דכתיב לא תחבול בגד אלמנה, אחד עניה ואחד עשירה במשמע:

משום שני כלים. העליונה רכב. והתחתונה רחים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף