רמב"ן/קידושין/ג/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע ספר המקנה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. פי' הך דרשה דר' יוסי הגלילי היא דלרבנן לא מבעי ליה כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה כדאיתא לקמן ומוכתב לה הוא דנפקא להו דאין מתגרשת אלא בכתיבה אלא דגמ' לא קפיד הכא אלא לאתויי חדא דרשא דפשיטא ליה בין לרבנן בין לר' יוסי לפי שאין כאן מקום עקרו של דבר זה. וכיוצא בו יש במסכת סנהדרין דף ל"ד ע"ב מה נגעים ביום אף דינים ביום ובנגעים מנ"ל דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא נפקא לי' מנגע נ"ל בבית ולא לאור כדאית' במ"ק דף ח' ע"א ודרבא עדיפא בכל מקום אלא חדא מנייהו נקט ולא קפיד וכן במסכת מגילה דף כ' ע"א גבו אין מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ימול ביום ולא בלילה ובמסכת שבת דף קל"ב ע"ב מפיק לה ביום ואפי' בשבת בלילה נפקא מבן שמנת ימים ימול ובמסכת מנחות דף ו' ע"ב תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה. וחמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קסמיך ואע"ג דלא אדכר ליה כלל:
ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד. פרש"י ז"ל ואף ע"ג דקרא בנערה כתיב אימא כשקדשה כשהיא קטנה ואי קשיא קטנה למה לי קרא פשיט' דהא מצי מיזבן לה ונימא כי אצטריך קרא לנערה איבא למימר סד"א זבוני מצי מיזבן לה משום דנפקא ליה בנערות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל קדושי לא מצי מקדש דהא לא נפקא מרשות בעל בנערו' ובגרו' כי היכי דנפקא מרשותיה דאב ואין אדם מוכ' דבר שאינו שלו, קמ"ל.
וא"ת והא בזבוני אי בעי מיעד לה ולא נפק' מרשותיה איכא למימר עוד לאו אב קא עביד ליה אלא שזכותא הוא דזכתה תורה לאדון אבל אין בידו למכר' אלא לשפחות מפני שיוצאה בנערות ובנרות שדינה לצאת מרשותו:
וכי תימא ניליף מבושת ופגם. פרש"י דיליף כסף קדושין מכסף קנסא או מבושת ופגם ואיכא למידק בושת ופגם מנ"ל דאביה הוי דנפקא לן בכתובות דף מ' ע"ב משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כלומר שהאב זכאי בקדושי בתו א"כ השתא דאכתי לא ק"ל דקדושין דאב היכי ידעי' בושת ופגם.
וי"מ מבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק מבושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"ג שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קדושין דנערה אעפ"י שיש לה יד דאב הוי וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קדושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו.
ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה והיא פגומה לעולם. ואם תאמר א"כ בוגרת נמי וי"ל בוגרת כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותי יכול לפגמה יזכה אף ביציאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפר נדריה ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך.
ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שמפרשי' בודאי שהאב רשאי לקדש בתו נערה דכתיב את בתי נתתי וכל נתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י בכתובות דף מ"ו ע"ב וא"א לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי' מסרה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן לעיל ה"מ קטנה אבל נערה ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א שכסף קדושין יהא שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמח שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נער' דאית לה יד איכא דמצי איהי נמי לקדש נפשה ואיהי תשקול כספה כשהיא קדשה את עצמה ובעי' למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאלו הי' ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה האיך יפר האב וכן נמי מכסף קנסא ילפינן דלעולם הוי דאב הכסף וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קדושיה דהאיך אפשר שהיא מקבלה קדושיה ואביה ישקול כספא.
ויש שפי' דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דאמר מנין שמעשה הבת לאביה וכ"ת ניליף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאמה וכו' וכ"ת ניליף מבושת ופגם. והיה המקשה ר"ל דהאי בנעוריה כל שבח נעורים קאמר ורב הונא לאו דוקא ודחינא שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קדושין מנ"ל וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי וניליף מכסף קדושין איכא למימר הא כבר אמר לה דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא אקשי מעיקר' הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמלתא קא פריך ליה דאפי' נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקדושין אין ללמוד קדושין מהן וזהו האמת לפי דעתי:
גרסת הספרים כך היא: שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו. אי קשה האי מאי אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ דיהיב להו בושת ופגם לבני המשפחה ועוד בושת של חבלות הא הוי דידה ואפי' קטנה יעשה לה סגולה והכי מוכח בפ' החובל דף פ"ז ע"ב איכא למימר ה"ק אין ללמוד במה מצינו מעשה ידיה ולא כסף קדוש' דלית ליה צערא מבושת ופגם דאית ליה צערא ולא ראי זה כראי זה ואין הצד השוה בשניהם. ויש גורסים דאביה נמי שייך בהו וכן גריס רש"י ופירש בפ' נערה שנתפתתה דף מ"ו ע"ב שבידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה בקדושי למנוול:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |