רמב"ן/עבודה זרה/לה/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רי"ד - מהדורה קמא רמב"ן רשב"א ריטב"א מהר"ם חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני ניטפי. פי' דמעיקרא קס"ד דכיון דטמא אינו עומד יכול הוא לבדוק אם הוא עומד כולו מותר ואם לאו בידוע שנתערב בו טמא הילכך אין לאסור גבינה מטע' זה שהרי א"א לו לבוא לידי תקלה בכך אבל השתא דאתינא להכי דאמרינן דאע"ג דלא קאי כוליה נמי אמרי נסיובי הוא לגבינה נמי אסור שא"ת אפילו היה כאן תערוב' דטמא כבר נשאר עם הנסיובי והגבינה כולה מן הטהור נעשי' דהא טמא לא קאי איכא מיניה דטמא מעט דקאי ביני ניטפי ונאכל עם הגבינה ואע"פ שאין הטמא כולו מתערב בין הנטפי וא"א שלא ישאר ממנו אפ"ה אתו למשרייה אמרי נסיובי הוא והיינו דקאמרינן השתא דאתית להכי.
ור"ש ז"ל מפ' השתא דאתית להכי דאמרת שחלב טמא מתערב עם הנסיובי אפילו לגבינה נמי אסור דאיכא נסיובי דקאי ביני ניטפי וחלב טמא קאי בהדיה.
מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות. מדקאמרינן יצא ר' לשדה והביא נכרי לפניו פת פורני משמע ודאי דלאו מעיסתו דר' הות ולאו באפיה לשה ועירבה ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום חתנות ולאו משום גיעולי עכו"ם וטעמא דמילתא דאפילו נלוש בחמין נט"ל הוא ומותר ואי משום קדירה בת יומא לא חיישינן.
והביא ר"ת ז"ל ראיה מדבר זה ממאי דאמרינן לקמן בכוספן של עכו"ם דאפי' הוחמו חמין ביורה גדולה שרו דנ"ט לפגם הוא ולא חיישינן לבת יומא ובשלהי מכילתין הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם וכולן שנשתמש בהם עד שלא געל עד שלא לבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר דנט"ל הוא ומותר ולא חיישינן לבת יומא וליכא למימר בששיהן דא"כ הו"ל למתני הכי ולא ליתני סתמא מותר ועוד אי ס"ד אמר ליה הכי לוקמינהו תרווייהו כמ"ד נט"ל מותר דהלכתא כוותיה ומאן דתני אסור בשלא שיהה ומשום חשש בת יומא אלא ודאי ליכא למימר הכי ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן דשמן של עכו"ם מותר משום נט"ל ולא חיישינן לבת יומא ולא מצית למימר דשמן פוגם הוא אפילו בבת יומא דא"כ לא הוה אסר תנא דמתני' משום זליפת כלים דהא שרי בדבש וכדבעינא למכתב קמן ולקמן נמי אמרינן גבי משחא שליקא אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא אלמא סתם כליהן של עכו"ם אינן בחזקת בני יומן וה"נ אמרינן בכולה מכילתין בכל שהוא נאכל כמות שהוא חי דמותר ולא חיישי' לגעוליהן והיינו משום דלא חיישי' לקדירה בת יומא.
ונוכל לחלוק ולומר דחוששין לבן יומא בשל עכו"ם אלא שאלו כולן פגומין הן אפילו בב"י או בשעשאום בפנינו ומה שהתירו דבש מפני שאין מעמידין אותו אלא בכלים חדשים.
ואין זה עולה כהוגן, שהרי הוזכרו מהן הרבה בגמ' להתר כגון פת ושמן וקפריסין וקפליטאות וחמין וכוספן ואהיני והיאך נאמר בכל הנז' בגמ' שיהו נפגמין בכל בליעת איסורין שלהם ושאר הדברים שלא הוזכרו ניחוש לכלים בני יומן שיהו לשבח דודאי הא דתניא לקמן קפריסין וקפליטאות וכו' כשעשאום בבתיהן הן כדתני שלהם וכן אהילי דארמאי מדלא קתני בכולה אין בהם משום בישולי עכו"ם ודומיא דשמן דקתני בסיפא וכן כוספן וטרית ומורייס וציר נחוש לזליפת כלים דמליח ברותח הוא אלא ודאי אין חוששין לעולם לבת יומא וטעמא דמילתא משום דהוו ספיקי טובא ספק נשתמשו בקדירה זו היום ספק לא נשתמשו ואת"ל באיסור שמא אין בזה נ"ט או שמא טעם לפגם הוא מעיקרו וכיון דהוו ספיקי טובא שרו ליה כדאמרינן בתרי ספיקי דכתובות פ"ק.
ושמעתי שרש"י ז"ל כתב כן בתשובותיו דליכא בפת משום גיעולי עכו"ם והביא ראיה ממ"ש בפסחים הקמחים ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ועוד דגרסינן התם חנות של ישראל ופועלי עכו"ם נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו וכו' מותר וקתני נמי החמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר באכילה וגרסי' עלה בירושלמי הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאוכלו מותר אפי' באכילה מדתלו לה במנהגא ש"מ דלית ביה משום גיעולי עכו"ם ואמר רבא בפסחים פוקו ואייתו לנא חמירא דבני חילא וכל הני לא מתוקמי בשנילוש לפני ישראל ובכלי של ישראל.
ואין צורך לראיות הללו, דהא אמרי' בשמעתין דמן הפלטר מותר משמע מפתו אלא להוציא מלבם של נקדנין שאומרי' שיש בו משום גיעולי עכו"ם אלא שנלוש בפני ישראל בהכשר ומ"מ לתנא דמתני' אליבא דשמואל דאסר שמן משום דחייש לקדירה בת יומא אפשר שיהא בפת משום גיעולי עכו"ם ודאמרי' בגמ' למה אסרוה משום חתנות לר' יהודה הנשיא קאמרי א"נ לרב דאמר דניאל גזר על השמן משום חתנות ותלמידי שמאי והלל גזרו על הפת משום חתנות דסוגיין כוותיה ואפשר שגיעולם פוגם אפי' בבת יומא ומ"ה לית ליה אלא משום חתנות אפי' לתנא דמתני' דומיא דדבש כדבעינא למימר קמן ומפרש רש"י ז"ל כי הפת וכל השלקות כולהו משום חתנות גזרו בהו.
ואי ק"ל אמאי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי א"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן דגזור שמן משום יין משקה משום משקה וגזור על פת משום יין דשכיח הכי דטעים מידי ושכיח חתנות דידיה מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו. ואתא בי' דינא אחרינא וגזר בכל השלקות משום חתנות או משו' שמא יאכילנו דבר האיסו' כל"א שכת' רש"י ז"ל אלא מיהו משמ' ודאי דפת ושאר תבשילי עכו"ם מטעם א' הן אסורין.
ור"ת ז"ל כתב פת אפוי הוא ואינו קרוי בישול וראיה לדבר מדפרי' לקמן גבי שלקו' מידי אור כתי' ולא פרי' אמאי הוצרכו לגזו' על הפת בי"ח דבר ש"מ דפת ליתא בכלל שלקות דהיינו בשולי עכו"ם דה"ל למיפר' אי הכי בשלקו' מדאוריית' אסירי אמאי גזרו הפת בשמונ' עשר דבר אלא ע"כ אפיי' ליתא בכלל בישול ז"ל ר"ת ז"ל שכתוב בספר הישר במסכת ביצה.
ואין דבריו נכונים אצלי כלל, דע"כ בדין הוא דה"ל למפרך הכי דהא בקרא לא כתיבי שלקות ואי דרשת מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה נמצא פת בכלל זה ומדאורייתא הוא דאסור אלא היינו טעמא דלא מקשה הכי משום דהו"א אה"נ דפת אסור מדאורייתא ואי משום דא"ר תלמידי שמאי והלל גזרו עליו דרב מימרא הוא ולא אלימא למקשי מינה לר' חייא בר אבא דסבר שלקות דאורייתא וטובא עדיפא פרכיה דפריך מקרא גופיה "מידי אור כתיב". ודברי ר"ת ז"ל אלו שכתבן לענין עירובי תבשילין אינן וכבר נתברר לנו מן הירושלמי ומן התוספת' שאין עירובי תבשילין צריכין פת אלא תבשיל וכן דעת רבינו הגדול ז"ל והא דבעינן בגמ' שלקות מנלן ולא בעי הכי בפת משום דפת פשיטא ליה טעמא דחתנות אבל שלקות לא שכיח תחנות דידהו וקס"ד דאסורייהו מדאוריית' ולא משום גזירה ואסיקנ' דמדרבנן הוא משום חתנות כטעמא דפת ובירושלמי מפרש ופת לאו מתבשילי עכו"ם הוא וכו' שלא כדברי ר"ת ז"ל.
והא דאמרי' במשחא שליקא דארמאי אי משום בשולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי ואע"פ שר' יהודה הנשיא כבר התיר גזירת חתנות שבו היינו טעמא דאמרנא הכי משום דמבושל לא התיר ר' יהודה הנשיא כלום לפי שאפשר לרוב הצבור לעמוד בה הילכך עדיין הוא בכלל גזירת כל השלקות ובישולי עכו"ם שהוא משום חתנות אבל במשחא דלאו שליקא פשיטא לן שכבר התיר ר' יהודה הנשיא גזירת חתנות.
והוי יודע שגזירת תלמידי שמאי והלל שגזרו על הפת אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כדאיתמר בשמן שהרי ר' שמלאי א"ל לר' יהודה הנשיא בימינו תתיר את הפת וא"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא.
לפי' אני אומר, שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אע"פ שהם קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי אפי' ר' יהודה הנשיא קטן היה כדמפורש בגמרא ואלמלא דשרא תרתי הוה שרי נמי הך שכל גזירה שרוב הציבור יכולין לעמוד בה אע"פ שלא פשטה כל ישראל צריך להתירה ב"ד גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואם פשטה אין שום ב"ד יכול לבטלה אבל אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפי' קטן מתירה ומ"מ צריכה היתר ב"ד דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר והיינו טעמא דשמן.
ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה לא להלקות ולא לשמת דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כלומר עד דאיכא גוי כולו אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגים בהם כדאמרי לא תשתעו מיניה דאיבו כלו' אל תאמרו דבר שמועה משמו שאינו מכלל החברים וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עכו"ם אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש אבל מקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם אלמא איכא דוכתי דנהוג.
ובירושלמי בפרקין גרסי' ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן כלומר אין העם עושין כן אלא אוכלין פת של עכו"ם ואני תמה למה לא התיר ר' יהודה הנשיא את הפת קודם שיתיר את השמן ואפשר מפני שחתנות הפת יותר גדול משל שמן מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו תדיר והוא מעשה נשים לפיכך לא רצה להתיר החמור תחילה ועוד שכיון שהפת מתבשילי עכו"ם הוא חשש שאם היה מתיר מקצת המבושלין היו מזלזלין בכולן לפיכך התיר את השמן ואע"פ כן הודה לר' שמלאי דאי לאו דקרי ליה בי דינא שרייא הוי שרי תרווייהו ולא היה חושש למזלזלין שכיון שהתיר שמן ופת היה מודה להם שכל דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו אין גוזרין עליהם כלום.
ואסיקנא בגמ' ר' יוחנן אמר אפי' פלטר עכו"ם ה"מ בשדה אבל בעיר לא אפשר לפרש דרבי יוחנן במקום שאין פלטר ישראל קאמר ויש להקל ולומר אפי' יש פלטר ישראל כיון שהוא פלטר שאין בו חתנות כ"כ והוא בשדה מותר אבל בעיר לא אי איכא פלטר ישראל אבל ליכא פלטר ישראל מותר ודברי רבינו הגדול ז"ל מטין כן לפי שכתב מ"ש בירוש' במקום שאין פת של ישראל מצויה עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש משמע אפי' בעיר ובלבד מן הפלטר אבל בעל הבי' לעולם אסור' בין בעיר בין בשדה ואפי' אין לו מה יאכל.
וראיתי מי שכתב כך ראיתי בתשובות הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של עכו"ם בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הלכך מותר ולפי מה שפירשנו אף בחול בכה"ג כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר אלא שהם התירו בשבת אפי' מב"ה אם אין שם פלטר ופת שלנו אם אפאה עכו"ם אפי' ע"פ שלשה ישראל אסורה משום בישולי עכו"ם דהיינו גזירת תלמידי שמאי והלל ואי שגר ישראל תנורא א"נ שגר עכו"ם ואפה עכו"ם וישראל מחתה הגחלים מותר פי' משום דבהבער הגחלים מצא חומן כך פי' רש"י ז"ל והו"ל כההיא דאמרי' בגמ' דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בה שהרי גמר ויכירו שאם לא חתה בגחלים עדיין לא נגמר ומ"ה מותר.
אבל אם הפך בהם מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אסור שהרי הנחתו וגמרו ביד עכו"ם וזה כלל גדול כל שהנחתו וגמרו ביד עכו"ם אסור ולפיכך אני אומר שהזורק עץ בפורני של עכו"ם כדי להתיר פתו משום בישולי עכו"ם שאין במעשיו ממש ואסור דבלא עצו נמי מבשיל בחדא שעתא ועצו אינו מעלה ואינו מוריד ולא עבד ולא מידי וא"נ בשליה פורתא ממאי דהוה בשול בלא עצו כיון דלא מינכר ופורתא הוא טובא אסור דתחילתו וגמרו ביד עכו"ם הוא וכדאמרי' לעיל ה"ד אלימא [דאי לא היפך וכו', אלמא] כל היכא דלא מינכר בישוליה לאו כלום הוא ולא מישתרי בהכי במעשה דישראל.
והיינו נמי דא"ר יוחנן פת ג' מלאכות יש בה אלמא דבעינן או דשגיר ישראל תנורא או שיאפה את הפת או שיחתה את הגחלים ואלו הוה שרי בהשלכת עץ כמה מלאכות יש בה והיכי א"ר יוחנן ג' מלאכות.
ורבינו הגדול ז"ל גריס וישראל מהדר הדרויי כלומר שישראל מהפך בפת דלימטי ליה בישולא מכל צדדיו והיינו אפייה גמורה הניכרת בפת שאין דבר אחר מתירו אלא בישולא או קירוב בישולא. ומיהו אי מייתי ישראל גחלים ומשים בתוך התנור או הפורני ומהן מדליקין את האש אפשר דהוא מותר שישראל שגריה לההוא תנורא כיון שהוא הביא שם עיקר האש.
וכן דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש שהוא הצריך לסייע ישראל בנתינת העצים בתוך האש בכדי שיהא באותן העצים שנתן ישראל מתקרב שגורת התנור אלמא מעשה הניכר בעינן ודבר פשוט הוא ולא נתכוונו דברי הר"מ הספרדי ז"ל שהתיר בעץ.
ובמחלו' מצינו כלשון הזה אנשי מזרח אוסרין פת שלהם שאפה עכו"ם ומתירי' פת עכו"ם ובלבד שיהא שם ישראל ומשליך עץ בתנור ואנשי מערב אוסרין אותה בעץ שהעץ לא אוסר ולא מתיר ואימתי הוא מותר לו במקום שאין דרכן לאכול בעשה ג' ימים שלא טעם כלום ע"כ וכבר הבאנו ראיה שאין עץ זה לא אוסר ולא מתיר ודברי מחלוקת זה אינם מכוונים ויש שם דברים הרבה שיצאו משיטת התלמוד המסור בידינו ואין אנו שומעין אלא לתלמודינו.
עוד ראיתי מי שאומר דכיון דליכא בפת אלא משום גזירת חתנות האידנא שרי דבימי רבותינו היו חוששין לחיתון מפני שהיתה חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אבל עכשיו שיש להם בתורתם איסור גדול בחיתון ישראל אין כאן לומר גזירת חתנות.
וזה טעות גדולה ומי שהורה כך אין לסמוך עליו שאפילו כדבריו כל דבר שגזרו בו ולא עמד ב"ד וביטל אין אותה גזירה בטלה אע"פ שבטל הטעם של מנין ראשון. ומפו' בפ"ק דביצה ורמוז בכמה מקומות בתלמוד ירושלמי במס' שבת ובמס' שביעית שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד ובטלי ועוד שאף בדורות הראשונים נמי הוה להו איסור בחיתון ישראל כדאמרי' בפ' השולח והאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא והאידנא נמי הכי הוא דחביבין להו בנות ישראל טובא ובפרהסיא אסיר להו.
ועוד דאנן הכי קאמרינן שמא יתן ישראל עינו בבתו של עכו"ם ויתחתן עמו וא"ת שהאשה לא תשאנו מפני שהוא אסור לה בתורתן הוספת מים הוספת קמח וכ"ש שאסור שמא ישתמד ישראל וישאנה שכמה פעמים הוציאו בנותיהן בני ישראל מן הכלל בעונות וראיה לדבר דבר פעור.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |