רמב"ן/מועד קטן/כד/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן מועד קטן כד ב

מבן שלשים יום ואילך יוצא בדלוסקמא ר' יהודה אומר לא בדלוסקמא הנטלת על הכתף. אלא בדלוסקמא הנטלת באגפים. ועומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חודש יוצא במטה. ר"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתי'. הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה. ר' שמעון בן אלעזר אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו. ומצווחין עליו. ושאינו יוצא במטה אין רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין עמו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו. ומה הן בהספד. ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש ועשירים בני חמש. ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש ועשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים. אמר גידל בן מנשיא אמר שמואל הלכה כר"י שאמר משום ר' ישמעאל.
באבל (פ"ג) בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים. מתעסקין עמהן. פי' מספידין אותן בעילוי כדאמרן מוסיפין על העיקר. תינוק שיודע לישא וליתן במעשה עצמו. אם אין לו מעשים יוצא במעשה אבותיו אם אין מעשים לאבותיו. יוצא במעשה קרוביו. פירוש כשסופדין אותו ויוצא מזכירין שבחיו. או של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד אביה. בין בכבוד חמיה. מפני שמעלין ולא מורידין. כלומר עולה עמו. ואינה יורדת עמו.
ואמר רבינו האיי גאון: קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומרים עליו צדוק הדין ויתגדל. שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו ואין דבר זה דומה להספד. כהלכה עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. והפרש בין עניים לעשירים. שעשירים יש בידיהן מתנות טובות. דעתן מיושבת בהן. אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם בזמן שנטלין מהן. אם אין אתה נד להם. ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול. וכן בני זקנים. ובשורה כשהן עומדין אומרים דברי תנחומין לאבל כו' וצדוק אשר אתם אומרים. אין אנו יודעים מה הן דבריו. אם יש בהן ממין הספד. כגון הוי או אבוי או בנו כמה קשה. וכיוצא באלו בזמן שהוא תינוק. הסירו הדברים האלה. ואם הם דבר צידוק הדין בלבד. יאמרו אחר התינוקות בזמן שהם בני אבל. ואין בכך כלום.
(לרב נחשון:) ינוקא דאיתיליד, והוי בר תרין או שלשה או ארבעה יומין. הכי רגילין בעירין כי ניחא נפשי' דמהלין לי' על קברי' ולא מברכין על המילה ומדכרין ליה שמא. דכד רחמים מן שמיא והוי תחית המתים הוא ידיעה בינוקא, ומבחין לי' לאבוה:

דרש ר' ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום. שמע רב ששת איקפד אמר אטו דידיה היא דר' אלעזר אמר רבי הושעיא היא דאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וכיון דיש לה תשלומין כל שבעה ודאי הרי כאן שבעה ימים למנין אבלות. אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. רבינא איקלע לסורא דפרת אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום אמר ליה מסתברא כרבן גמליאל אמרי. קשיא לי בשלמא יום אחד לפני ראש השנ' חשוב שבעה דהא בטלה ממנו גזרת שבעה אלא ראש השנה שבעה מאי והא אין תשלומין לראש השנה שבעה דהא לית ביה חגיגה כלל וכן שמיני של חג שבעה אמאי איהו תשלומין דראשון הוא ולית ליה שבעה ואנן אמרין לעיל אטו דידיה היא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא עצרת שבעה דאמר רבי אלעזר מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה אלמא כשעולה למנין שבעה משום שיש לה תשלומין הוא.
ויש לומר דהא איקפד רב ששת עליה דרבי ענני בר ששון במילתא פשיטא איקפד ביה ובכל דכן אתא עליה לומר דכיון דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא דיש לה תשלומין שבעה ודאי חשוב הוא שבעה למנין שלשים. ומיהו לא פסיקא ליה לרב ששת דכל דלית ליה תשלומין שבעה לא יהא חשוב שבעה אלא איהו קאמר דמילתיה דרבי ענני בר ששון כרבי הושעיא ודאי הוא ואתא רב פפא ודרש דראש השנה נמי כיון דכרגלים הוא יום אחד לפני ראש השנה חשוב שבעה דהא מבטל גזרת שבעה וראש השנה עצמו חשוב שבעה דכיון דהוי כרגל לגזרת שבעה חשוב כרגל שלם לגזרת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה דכתיב אלה מועדי יי'.
עוד אני צריך לפרש בקפידה דרב ששת היכי אמר דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, והרי מכל מקום איפשר לנו לומר שאין תשלומין מועילין אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל משחרב עצר' כשבת כדברי ר' אלעזר ומדר"א א"ר הושעיא ליכא למגמר מידי לזמן הזה ויש לומר דהכי קאמר האי מנינא דארבעה עשר למה לי דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא שאלו לפסוק שהיא כרגלים בזמן הזה דרבנן דמתני' היא.
והראשונים שאלו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר מה צורך לחשבון זה, והלא כשהוא קובר מתו יום אחד לפני ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג בגזרת שלשים שבעה ימים בחול עד יום הכפורים וכשיגיע יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שלשים דיום הכפורים נמי כרגלים הוא (וכיון) [ובין] שתעלה ראש השנה לארבעה עשר או לאחד עשר עד יום הכפורים הוא נוהג ויום הכפורים מבטל שאר גזרת השלשים.
ויש שסוברין בתירוץ הקושיא הזו שמנו אותן ארבעה עשר יום לשומע שמועה קרובה לאחר ראש השנה ממי שמת קודם ראש השנה בששה עשר ובעשרים יום שמונין לו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר והויא לה [רחוקה] (קרובה) ואינו נוהג אלא יום א' וכן זה נוהג לדעת המפרש הזה ביום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו שהם עשרים ואחד יום לשומע שמועה לאחר החג תשעה ימים שנעשית לו רחוקה וזו הסברא רחוקה מאוד ורואה אני בה דברי הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל דהיאך יעלו ימים למי שלא שמע ולא חל עליו בהם אבילות ולא בטלו ממנו כלום אם אמרו במי שעלו לו ימים הללו לשבעה ובטלו ממנו גזרותיו יאמרו במי שלא שמע כלל והרי השומע ביום שלשים כשומע ביום תשעה ועשרים הוא ונוהג שבעה ושלשים ואע"פ שאמרו יום שלשים ככולו במי ששמע ונהג אבלותו לא אמרו במי שלא שמע כלום ואף זה כן אין מונין יום אחד לשבעה למי שלא שמע ולא בטל כלום ואלו היה דין מי שלא שמע ולא נהג אבילות כדין מי שנהג בו השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל שבעה ימים היו בטלות ממנו גזרות שלשים ולא משכחת לה שומע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה לעולם שאם מת לו מת שמנה קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא שכבר בטלו גזרת שלשים ואם תוך שבעה מת המת אף לאחר הרגל קרובה היא אלא שאין דין מי שלא נהג אבלותו ולא שמע בו כדין הנוהג הילכך לא שנא ערב הרגל ולא שנא יומו של רגל אין נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן.
ואחרים פירשו שאין יום הכפורים מבטל גזרת השלשים מן הקובר מתו בערב ראש השנה דתרי קולי בחדא אבילות לא עבדינן שיבא רגל אחד ויבטל גזרת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל ממנו גזרת שלשים.ועוד כיון שהרגל הראשון שפגע בו לא היה בו כח לבטל מעליו גזרה זו של שלשים אף הרגל השני אינו יפה מן הראשון וכבר הוחזקהאבילות הזו להתנהג ברגלים וכן הקובר מתו בערב יום הכפורים אין החג מבטל ממנו גזרת שלשים אלא מונה אחר יום הכפורים ששה עשר יום ודעת בעל הלכות כן שכתב והיכא דמית ליה מת קודם ראש השנה ביום אחד עולה לו למנין שבעה וראש השנה ז' הרי ארבעה עשר וז' שבין ראש השנה ליום הכפורים הרי אחד ועשרים ויוה"כ דהוא רגל חשיב להו ז' הרי שמנה ועשרים נקיט לה בתר יום הכפורים תרי יומי למשלם תלתין ומגלחערב הסוכות וכן היכא דמית ליה מת מקמי עצרת ומקמי ראש השנה ומקמי יום הכפורים ביום אחד עולין למנין ארבעה עשר דקיימא לן כרבן גמליאל דתנן רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה ולא מיבעיא עצרת ואמר רב גדל בר מנשה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל וגם בזה דעתי נוטה לדברי הרב זרחיה הלוי ז"ל לפי שהקובר מתו אחר ראש השנה מותר לגלח בערב יום הכפורים שהוא יום שביעי שלו ואם זה מפני שנהג מקצת היום אחד בגזרת שלשים נתיר לגלח זה שנהג כל אלו בגזרת שלשים נאסור אותו אין הדעת סובלת כן מה לנו למצות שבעה שלו רגל אחר הוא שהפסיקן ואע"פ שאין לנו מן הגמרא לדחות הסברא הזו בראיה אבל נאמר לבעל הדקל הרים אתה.
עוד אמרו אחרים דודאי לדברי רבן גמליאל דאמר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים אין לנו צורך בחשבונן של ארבעה עשר יום דראש השנה מבטל גזרת שבעה ויום הכפורים גזרת שלשים אבל רב פפא לא היה סובר כרבן גמליאל שיהו כרגלים לגמרי אלא לחשבון שבעה בלבד הם כרגלים משום דאתקוש מועדים להדדי אבל לבטל גזרות אינן כרגלים דהא כתיבא בהו שמחה וכשתאמר והלא יום אחד שלפני ראש השנה עשאוהו כשבעה לבטל ממנו גזרת השבעה אלמא אפילו לבטל גזרות הם כרגלים. והם משיבים ואומרים הפסקת שבעה על כרחך היא באה מפני (שראה) [ש]ראש השנה נחשב כשבעה והלכך גזרת שבעה כלה בראש השנה ומפני כך חשבו אותם לארבעה עשר דכיון שאינה יוצאה ביומו אינה נכנסת לתוכו אבל גזרת שלשים שאינה כלה ביומו נכנסת ויוצאה ממנו אלא שנחשבת לשבעה והיינו דאמר ליה רבינא לרב חביבא מסורא דפרת אנא מסתברא כר"ג אמרי וזו הסברא לראב"ד ז"ל.
ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה, אם כן יום ראש השנה עצמו הוא שביטל גזרת השבעה עשיתו כשבת עולה ואינו מפסיק אלא שהוא נמנה שבעה מפני הקש המועדים זה לזה ולא חשבו יום שלפניו שבעה ועוד למה לא נהג במקצתו של יום ראש השנה עצמו בדברים שבצנעה כשאר הרגלים שהאבילות נכנסת בתוכם ועוד האיך עשו הקש זה של מועדים למחצה שלא יהו מפסיקין ועולין למנין שבעה וכתיב בראש השנה שמחה ואיסור ועצבון היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם ועוד שאין במשמעות לשון הגמרא כמו שפירש הרב ז"ל אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי אלא אם באנו לדקדק אחר הלשון יש במשמע שלא הודה רבינא שיהא יום שלפני ראש השנה וראש השנה ארבע עשר והתנצל מזה ואמר אנא לא אמרי הא מילתא אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא דין אחר ממנו טעו לומר כן בשמי או שאמר שלא פסק הלכה כן להדיא אבל אמר דמסתבר טעמיה כענין שדקדקו בגמרא בין הלכה ומטין ונראין וזה כמו שאמרו בפרק אין צדין [ביצה כ"ז ע"א] מי אמר מר הלכה כר' שמעון אמר ליה מסתברא כותיה אמרי מדקתני לה בברייתא בלשון חכמים שמע מינה מסתבר כותיה לומר שלא פסק הלכה כמותו בפירוש אלא ממתניתא אמר דמסתבר טעמיה. וכן בפרק יוצא דופן במסכת נדה [מ"ח ע"א] מי אמר הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אליעזר אמר ליה מסתברא אמרי מדכולי פירקין קתני יום אחד והכא לא קתני שמע מינה מסתברא כותיה ומכל מקום אין לנו בעיקר הדין הפרש וחלוקה בין מסתבר' כפלוני ובין הלכה כמותו לעשות [כמותו] (כמנהג) במקצת ולא בכל. ומצינו במקומות שפסקו הלכה בלשון מסתברא כגון זה שהזכרנו שהלכה כר' יוסי בן כיפר מלשון מסתברא כותיה וכן עכשיו דחינו כל הסברות.
והחזיר אותנו הענין לעיקר השאלה שנשתבשו הדעות בשבילה מה תועלת במנין יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר ואני אומר שהמפרשים הללו החמירו בזו השאלה שלא לצורך דרב פפא לאשמועינן דראש השנה כרגלים אתא וקאמר דעולין לו ארבעה עשר לומר שמבטלין ממנו גזרת שבעה ועלו לו מכלל שלשים אלא כיון שהוצרך לומר שהוא כרגלים ומבטל אמר הדבר כמות שהוא דארבעה עשר עולין לו כאלו נהג בהן וכלפי שדרש ר' ענני בר ששון בעצרת שעולה לארבעה עשר דרש רב פפא שאף ראש השנה נמי עולה לארבעה עשר לומר שהוא כרגל גמור שיומן נמנה שבעה ועוד יצא מכלל מנינו של רב פפאדלרבנן דאמרי אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל עלו לו ימים הללו ומגלח לאחר יום הכפורים ושמא רב פפא כרבנן סבירא ליה דהא רב ורב הונא כרבנן סברי גזרות בטלו ימים לא בטלו ובין שסובר כן או שאינו סובר איהו מלתא דהיא קושטא קאמר וקא משמע לן דינא דראש השנה ודשאר הרגלים כרבי ענני בר ששון.
עוד אני אומר דהא דאמרינן אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבע עשר יום אמר ליה אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי הכי קאמר ליה אני לא אמרתי אני לא פרשתי מנין אלא אמרתי שהם ברבן גמליאל ובודאי מה שהתנצל רבינא שלא אמר הרי כאן ארבעה עשר אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי אם להפריש ולחלק בעיקר הדין אמר כן אין אנו יוצאין ידי חובת הלשון אלא בא' משני דרכים או שנאמר שלא יודה שהם ראויין למנותן ארבעה עשר אלא כרגלים הן מפסיקין ואינן עולין או שנפרש שאינו צריך למנותן כן דרבינא ודאי בהרי הן כרגלים אורי כרבן גמליאל במנין זה לא אורי ועל כרחין ודאי לרבינא ראויין הן למנותן ארבעה עשר דכיון דאיהו סבר כרבן גמליאל שהם כרגלים למה לא יהו ראויין לספירת ארבעה עשר כשאר הרגלים אם תאמר מפני שאין לו תשלומין כל שבעה וכטעמיה דרב ששת בעצרת והרי שמיני של חג שמנאו רבינא עצמו שבעה אין לו תשלומין כלל ועוד הא רבינא עליה דרב פפא קאי ואף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו עשרים ואחד יום אלמא מודה ליה לרב פפא במנין דידיה ולא פליג עילויה ומיניה דייק וגמר החג ושמיני שלו.
אלא ודאי משמע דרבינא הכי קאמר ליה לרב חביבא מסורא דפרת אני לא אמרתי בראש השנה מנין שאיני צריך למנין ארבעה עשר שלו אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא כרגלים וחשוב אתה אותו שבעה או ארבע' עשר דודאי הוא רגל ולפי הפירוש הזה הרי רבינא עצמו נשמר ונזהר מן הקושיא הזו החמורה אצל המפורשים ובין שתפרש כן ובין שתאמר שאין חלוק בין מה שאמ' לו רב חביבא לרבינא במנין יום אחד לפני ר"ה ור"ה ארבעה עשר ובין מה שהודה רבינ' מסתברא כרבן גמליאל אמרי אלא לומר שלא פסק כמותו להדיא אבל אמר דמיסתבר טעמא כלומר נראין דבריו אין הקושיא מ"מ ראויה מדקדוקה כל הדינים הרחוקים שהזכרנו למעלה ומה שאמרנו תחלה מספיק ועולה כהוגן דרב פפא מילתא כדאיתא אמר דראש השנה כרגלים ודינא דראש השנה ודשאר הרגלים כחדא קא משמע לן שעלו לו ארבעה עשר יום ויום הכפורים מפסיק השאר.
עוד מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה ויום הכפורום בטלה ממנו גזרת שבעה נמצא מונה אחר ראש השנה ויום הכפורים עשרים ושלשה ובקובר קודם עצרת כתב מונה ששה עשר אף על פי שהוא מונה יום אחד הרי הוא רגל ועולה לו שבעה ימים וכן בקוברו קודם הסוכות מונה אחר הסוכות תשעה ימים בלבד שהרי שמיני רגל בפני עצמו הוא ונמצא ראשון שבעה ושבעת ימי החג הרי ארבעה עשר ושמיני של חג הרי עשרים ואחד יום למדנו בדעתו של הרב ז"ל שהוא סובר דרבינ' לא אורי במנין ראש השנה שיהא עולה שבעה ומפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כרבן גמליאל אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מן הקובר מתו קודם ראש השנה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון פגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה.
ואין דבריו נראין שאין הפרש בין ראש השנה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואף על פי שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין דשבעה כאתקפתיה דרב ששת בעצרת או שנאמר דכל המפסיקין ואין עולין כרגלים כמימרא דרב פפא דאמר אפילו ראש השנה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמעינן מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומין.
מכלל הדברים ומכלל הסברות כך עולה בידינו הלכה למעשה דראש השנה ויום הכפורים כרגלים גמורין הן לענין אבילות. לפיכך הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג בגזרת שלשים עד יום הכפורים ויום הכפורים מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב יום הכפורים לא גלח ערב יום הכפורים מותר לגלח אחר יום הכפורים. וכן הקובר מתו שעה אחת קודם יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג גזרת שלשים עד ערב החג והחג מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב החג ואם לא גלח קודם החג מגלח אחר הרגל והקובר את מתו יום שלאחר ר"ה מגלח ערב יוה"כ קברו אחר יוה"כ מונה תשעה לאחר החג ומגלח ימים שלפני החג והחג ושמיני שלו במנין אחד ועשרים וכן הלכה.
ואם תאמר לדברינו למה אין שמיני של תג מבטל ממנו גזרח שלשים שהרי הוא רגל בפני עצמו והוה ליה קובר מתו שבעה ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים שהרי כבר עלו לזה ארבעה עשר יום קודם רגל של שמיני. זו אינה תורה שהרי לא נהג בגזרת שלשים ואף על פי שהרגל עולה למנין שלשים אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג בהן קצתן.
ב) ירושלמי (ג,ו) אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אמר רבי שמואל בר רב יצחק יום הכפורים שחל להיות בשבת מראין בו פנים כהדא ר' חזקיה הוי ליה עובדא סלקין רבנן לגביה למחמי לי אפוי בצומא רבה אמר לון כלום אמרו אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביוה"כ אלא מפני התפלה שניה היא יום הכפורים שחל להיות בשבת ושניה היא יום הכפורים שחל להיות בחול פירוש האי מעשה לסתור דברי ר' שמואל בר רב יצחק מייתי ליה דכיון דמשום תפלה הוא לא שנא יום הכפורים להיות בשבת ולא שנא חל להיות בחול אין מראין בו פנים שהרי שוין הן בתפלה אבל הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל העלה מכאן דבשחל בשבת מראין בו פנים, ואין זו דרך הגמ' הזו:

אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ובאסקטלא ולא בקנון. אלא בסלין. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. הא מתניתין כלה במועד קיימא. כדקתני סיפא בהדיא. ובמועד קיימא וכולה פירקין משנה במועד הוא. וקמ"ל תרתי דאין קורעין אלא קרובים שלו לרבות את ההספד ושאין כופין מטות אפילו להבראה. ומכללא דקריעה גופא בקרובים. והבראה דעבדינן דלא מחלל בה שמחת מועד באבלו' והיו מוליכין לבית האבל בטבלא היא נמי במועד קתני. ואצ"ל בחולאלא דקתני אפילו במועד דלא נהגו אבילות לא יוליך אלא בסלים. כתקנתא דרבנן שלא לבייש את מי שאין לו.
ירושלמי (ג,ז) ובלבד קרובים הראויין להתאבל. ובדידן כל המחויבים בקריעה. קורעים במועד כגון מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה. ואם אדם כשר הוא. או חכם. הכל קורעין עליו במועד. אבל לכבוד דרשות קתני מתניתין דאין קורעין. באת לו שמועה במועד שמועה קרובה שנוהגת בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה. מצינו בתשובת הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא. וכך מצאו עוד לרבינו האיי.
ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם. לפי שהשמועה הזו קרובה היא. וראוי לנהוג עליה שבעה ושלשים. אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות אבל ראוי הוא לקריעה. הלכך קורע בשעת שמועה. דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה. אלא בשמועה רחוקה. כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה כך נקל עליו שלא יהא קורע. אבל קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג [כשאר] (בשאר) אבלים.
ובעל הלכות כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד. וכך השיב רב נוטרנאי. נשתבש זה אצל הגאונים. דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו. וקוברו במועד היא. ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעים:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---