רמב"ן/מועד קטן/כד/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן מועד קטן כד א

בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת. א"ל אין אבלות בשבת. אמר ר' מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פ' ח' ז' חובה נ' ת' ר' רשות. פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה עליו נעילת הסנדל ותשמיש המטה והרחצת ידים ורגלים בחמין רשות ורב אמר אף פריעת הראש רשות ואקשינן ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני ולא מינכר עליה אבילות הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמיגלו רישייהו ומתרצינן שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו פירש רבינו הגדול ז"ל ואפילו פריעת הראש רשות ונראה שהוא סובר דחזרת קרע לעולם חובה וכן זקיפת המטה:

אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא א"ל לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלוי' תריסר מאני. אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מיני'. וא"ל לר' יוחנן נח נפשר דר' חנינא תרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מיני'. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמועתיהו כשעת חמום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות. אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ואית [נ"א ולית בהו] בהו משום בל תשחית. דשעת חימום הוא. ומוסיפי' בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם. וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא.
ירושלמי (ג,ז): כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו ת"ח חזקי' אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארה מתניתין.
ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (דף קי"ד ע"א) אמר ר' יוחנן אי זה ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא [כ"ב ע"ב] לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
נמצינו למדים דבשעת יציאת נשמה על המתים כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י [כ"ה ע"א] אין דין זה בנשים אלא באנשים. שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלימדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת. וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם:

תנא כל שבעה קרעו לפניו. ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו. ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו. אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע.
ירושלמי (ג,ח) הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליג' אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי. אינו עושה שאר הימים תוספת. ואפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם. ומ"ד אין איסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת. ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן. דאותן קרעין אין מתאחין. ש"מ אין שאר הימים תוספת הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל ז'.
ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה. קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימי קדמוניות שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו ראוי לסמוך:

כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע על אביו ועל אמו אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דר' הושעי' ובר קפרא חד אמר אין מתאחין וח"א מתאחין. ואף ר"ה סבר אין מתאחין ומאן דקאמר מתאחין יחיד הוא ואין דבריו של א' במקום שנים הילכך אין מתאחין לעולם וכן הלכה:

אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד כמה מחוי רב עד גבי דיקנא. פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש. והתם אמרינן ומכסה ראשו כאבל שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא.
[לרבינו האי גאון ז"ל: גבי דיקנא,] הוא שער שעל הלסתות. ועטיפה זו למעלה מן החוטם. וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קנה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אל לתאם. ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם. ובירו' לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו. וליכסיניה מלרע דלא ליהוין אמרין פימיה הוא חשיש. ואמר רב מתתיה עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי. דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישא. אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דבר שבצינעא נוהג.
כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל וצריך לפרוע את ראשו. ומאי פריע גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצ' בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים. דתניא [שם ט"ו ע"א] ראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו. ואוקמינא בכומתא וסודרא פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו. וכך מנהג והלכה. עד כאן. למד הרב ז"ל אבל ממצורע. ואין תלמודו מתחוור. דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה. ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי ממצורע וראשו יהיה פרוע וליתא להא באבל. והני מילי כל היום. אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותו עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן. כדתניא באבל רבתי וכדכתבינן לעיל בענין השורה:

אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פירש רבינו חננאל אונקלי כעין מצנפת שמכסה בו הראש והביא לו חבר בסוף מסכת מנחות הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול.
ורבינו שלמ' מפרש באונקלי בגד קרוע שלו, וכן נראה שהוא מלבוש כדאמרי' בכל כתבי הקדש מקטורן אונקלי ופונדא וכן בפרק אלו הן הנשרפין שלף שננה והניחה באונקלי שלו ובסוף מגלה אמר לענין תפלין נתנה על בית יד אונקלי שלו אלמא מלבוש הוא שיש לו בית יד והוא בגד התחתון וכשנותן עליו תפלין שבזרוע יש חציצה בינן לבין בשרו והדברים מטין כדברי ר"ש שהאונקלי קרוע הוא ומהלך בו בצינע' וקרעו לפניו וכשבאין אחרים להראות לו פנים לובש בגד שלם עליו שבגד תחתון הוא.
אבל יכולני לפרש וכן נראה שהו' מלבוש שמחברין אותו בשפה של מעלה באונקלי של כסף כעין שאמרו אונקליאות של ברזל קבועין בהן וכן תרגום והשפתים טפח אח' ואונקלין פשך חד לפיכך אמרו מותר לטייל בבגד קרוע בתוך ביתו והוא שנותן עליו האונקלי לחברו אף על פי שהקריעה ניכרת לו והכל רואין שהוא אבל מותר דהא איכא אונקלי להיכר שבת והא דקאמר בביתו לפי שאין דרך לטייל בה בפני הרבים:

אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריס ליה סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה א"ל לא סבר מר אין אבילות בשבת, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג. ולענין הלכה דעת רב חננאל לומר דרב לא בעי כלל עטיפת הישמעאלים ומשום הכי אמר עטיפת הראש נמי רשות וסודריה דרב יוסף הכי משמע לי' דפרוסי בעלמא פריס ליה ארישיה והא דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שיש לו מנעלים ברגליו וכו' אחזרת קרע קאי. נמצא לדבריו תשמיש המטה ורחיצה אסור חזרת קרע וזקיפת המטה חובה ואם יש לו מנעלים ברגליו חזרת קרע רשות ופריעת הראש ביחיד אסור ברבים רשות.
ואין דברי רב חננאל הללו מחוורים לדחות שמועה מפורשת דעטיפת ישמעאלים משום רשות דאמר רב דאיכא למימר קא סבר איכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבלות דהא איכא ישמעאלים ואיכא דנהיג בעיטוף כותיהו ועוד ראיה דהא רב נחמן פריש לה לדשמואל ומחוי עד גבי דיקנא.
ולדברי ר"ש הלכה כרב בפריעת הראש רשות דמימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן יש לו מנעלים ברגליו מוכיחים עליו איכא לאוקומה אחזרת קרע ואפילו בזקיפת המטה דלא מכרע ר' יוחנן כדרב ושמואל.
ולדעת רי"ף ז"ל הא דר' יוחנן אפריעת הראש קיימא ואליבא דשמואל אבל חזרת קרע חובה וכן נראה מדבריו שאפילו בביתו בצינעא חובה ואינה מכלל דברים שבצינעא שאפילו בחול אינה מגזרת שבעה אלא מחליף ומחזיר אם רצה והיינו דתניא ובשבת קרעו לאחוריו ובתשובות הגאונים מצינו דעת אחרת דאפי' פ' ח' ז' בפרהסיא חובה בצינעא נוהג בכולן.
וכדעת רבי' בעל הלכות ז"ל נראה ונכון מכולן הילכך דברים שבצינעא ממש תשמיש רחיצה וסיכה חייב לנהוג בהן אבלו' דברים שבפרהסיא כגון כפיית המטה וקרע לפניו אסור בהן אלא חייב בכפיית המטה וחזרת קרע לאחוריו. כיסוי הראש וחליצת סנדל חובה לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו באו אחרים להראות לי פנים פריעת הראש חובה ונעילת סנדל רשות ואם היו לו מנעלים ברגליו אף פריע' הראש רשות וכן עיקר.
ולענין שאלת שלום. מצינו בירושלמי (ג,ה) תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין כהדא רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אכליא בשבתא ושאל בהון אמר לון איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומכם ר' יוסי בן חלפתא משתבח ברבי מאיר קמי צפוראי אדם גדול הוא קדוש הוא צנוע הוא חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אבליא בשבת אתו אמרין ליה רבי אהין הוא דאת מתני שבחיה אמר לון מה עביד אמרי ליה שאל בשלום אבל בשבתא אמר לון בעין אתון מידע חייליה אתא לאודועי אין אבלות בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דתימר כי נעצב המלך על בנו ומפני ששאלת שלום הרבים היא שנכנסין אצלו וצריכים לשאול בשלום אלא שאין אבלות מתפרסמ' בשתיקת' לפיכך תלו אותו במנהג.
והרמב"ם ז"ל כתב דברים שבצינעא נוהג עטיפת הראש ותשמיש ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם וזה אינו נכון אלא מתעטף בביתו וברבים אסור וחולץ בביתו וברבים אם רצה נועל וכפי מה שפירשנו.
ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג דגרסינן בפרק בתולה נשאת (ד' ע"ב) לענין חופה כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אף על פי שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג והא שמועתו של רבי יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג ומפרש דוקא בשבת לפי שהוא עולה הנהיגו בה בצינעא אבל הרגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים שמסכימין בדעת הזה.
ואנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי הראשונים שדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו ר' יוחנן לענין חופה והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי שאף הם אינן עולים כרגלים ואעפ"י כן נוהג בצינעא וזו ראיה גמורה. והחלוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה אינו לדברי האומר אין אבלות בשבת דלדידיה שבת כרגל בזה ובזה אין אבלות אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא ודייק משום דעולה לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת בשבת יש אבילות ועולה במועד אין אבילות דהא אינו עולה אלא למאן דאמר אין אבלות בשבת וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך שבשניה' אין אבלו' נוהג רק בדברי' שבצינעא אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה וזו עולה ואינ' מפסק' משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל.
וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו מצינו בתוספתא (ב,ה (אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו. ובאבל נמי תניא [פ"ז] אבל במועד כאלו שאינו אבל ונוהג בצינעא.
ובירושלמי (ג,ה) נמי גרסינן הכי מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה פירוש ברגל ולא בשבת לפיכך זו עולה וזו מפסקת ואמרינן קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה הכין אמרין כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אביך פירוש רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעול' והדר אמרין אמר ר' יעקב בר' אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן אילין מילי דהכין הכין פירוש בין שנאמר' או שלא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא. ואמרינן מילתי' דר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעא מהו בצינעא (פירוש) שהוא אסור בתשמיש המטה פירוש הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי הבריית' השנויה באבל דקתני ונוהג בצינעא ופירוש בצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה דהקשו אתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת הואיל שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה פירוש כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה ראשונה אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק ומתרץ אמר רבי אבא איפשר לשבעה בלא רגל ואי איפשר לשבעה בלא שבת.
ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה שבעה רצופים לעולם לא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג. ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים ואם תאמר כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים שבצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמרו אין אבילות בשבת לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות ולדברי שמואל נ'ת'ר' רשות או שהיא משנת בר קפרא שנשני' לדעת רבי יוחנן והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כותי' ולא אמרו כן כאותה שבפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] גבי בשר תפוח דמיתני' ברייתא כותיה דרב הונא ולא מסייע ליה מינה ועוד אחרת בפרק הזהב (נ"ג ע"א) במעשר שני שאין בו שוה פרוט' ובפ' אין מעמידין גבי ביצה צלוי' ובפרקא קמא דבתרא [י"א ע"א] גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו וכן כיוצא בהן בגמרא הרבה.
אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואין עולין וישבו הקושיא שהתעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל ונתבררה ספקא זו כהוגן.
ועוד אני אומר לענין מצות שלשים שנוהגין בהן אבילות ברגל ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות שהרי אמרו בגמרא לענין שבעה לא קא מיבעיא לי שאין רגל עולה למנין שבעה דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קא מבעיא למנין ל' דקא נהגא מצות שלשים ברגל דאסור בתספורת וכיבוס ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג בה מפני הרגל שכל אדם אסור לספר ולכבס בו והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשי לבנים ונוטל צפרניו בגנוסטר' ושמח שמחת מרעות ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו ומה מצות שלשים מצאו כן שתעלה למנין שלשים והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה אלא שמע מינה אבלות נמי נוהג בהן וכל גזרות שלשים עליו ברגל ותמה על עצמך הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין בו באבל אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפילו בא ממדינת הים ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטר וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן הלכך כשנוהג בכולן באבלות אין אבלותו מתפרסמת עליו לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל כולו כדינו בחול ואינו עולה למנין שבעה שאין נוהג ברובן של מצות שבעה וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא שהרי בגזרת שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות.
ראיה לדברים הללו מה שאמרו [מ"ק כ' ע"ב] שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד וכן אמרו ברגל והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואף על פי כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תור' אבל עליו לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה אף אתה אל תתמה על הרגלי' שאף על פי שאינן עולין דברים שבצינע' נוהגין בהן דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אף על פי שנוהג בדברים שבצינע' אין תורת אבלות עליו ולמדנו לרגלי' דמה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל אלא שהוא נוהג בכולן בדין אבלות כמו שפירשנו:

תניא תינוק כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים. אבל לא באיש אחד ושתי נשים אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים. ולא היא, מדקתני שורה ותנחומי אבלים דכבוד חיים נינהו שמע מינה אבילות ודאי נוהג דכל דלא נהגו אבילות שורה ותנחומי אבלים מנין.
והא דתנן פרק יוצא דופן (דמ"ד ע"ב) בתינוק בן יום אחד. הרי הוא לאביו ולאמו הקרובים כחתן שלם. ואתמר עלה אמר רב פפא לענין אבילות דלא כרשב"ג. דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל. הא לא שהא ספיקא הוי. ופריק דקים לן בגוי' שכלו לו חדשיו ההיא לענין אבילות קתני. דנהוג עליו שבעה ושלשים. ולא כחתן ממש שאין הרבים מתעסקים עמו. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. תדע דהא אפי' לאחר שלשים אינו כחתן שלם לענין ההספד אלא לעיקר אבילות קתני.
ותניא (פ"ג) באבל: בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. ולא ס"ד בן יומו חי. אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים אלא שדברו חכמים בהווה. יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים. אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. א"ל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. ואין איש אחד מתיחד עם שתי נשים. אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים. עד שיהא בן שלשים יום כחתן שלם. ואין עומדין עליו בשורה. ש"מ כדפרישית.
ואעפ"י שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה. דהתם אמרי (שבת דקל"ו ע"א) ברי' דרב דימי בר יוסף אתיליד לי' ינוקא. שכיב לי' בגו תלתין יומין וקא מתאבל עליו. א"ל אבוה צורניאתא קבעי למיכל. א"ל קים לי' בגוי' שכלו לו חדשיו. אלמא כיון שיושב עליו מברין אותו:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---