רמב"ן/מועד קטן/ב/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן מועד קטן ב א

פסקי דיני מלאכת יום טוב וחש"מ
הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע"ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש"י ז"ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:

וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר.
והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ"ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי' לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ"פ כל הגאונים ז"ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:

וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ"ל דמותר ולא אסרוה אלא בשיש לו לשתות מן הנהר ממקום שהרבים שותין אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהם בבתים ועכשיו כלו מים שלו והוא צריך לחזור למלאותן לשתות מהן כדרכו במועד ולפיכך התירו לו חטיטה ושאין היחיד צריך להן היינו שיש לו מים בבור או ממקום שרגיל לשתות כגון נהר קרוב לבית והוא כונסן לימות הקיץ כשהנהרות מכזבין והבורות כלים הא כשאין לו מה לשתות אפי' חפירה מותרת בטריח ובמלאכת אומן ובלבד לצורך המועד כלומר בור שהוא צריך לשתיה שלו הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור שהרי בכל המלאכות הצריכות כגון קצירה וטחינה בכולן אמרו ואם עשה והותיר מותר ובלבד שלא יערים כלומר לכוין ולהותיר לאחר המועד:

וקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד ואלו שמנו חכמים נמי מותרין (להסתפק) מיד אומן כדרכו והנאת הגוף הוא ודומיא דאוכל נפש:

עוד באוכל נפש התירו כעין הערמה, כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן ואעפ"י שאינו אוכל מהן במועד לפי שאדם מזמין כבשין בביתו ואוכל מהן על שלחנו ואין קבע לסיפוקן ומטילין שכר לצורך המועד ואע"פ שיש לו ישן אם רצה שותה מן החדש וכמדומה לי שהוא כמעשה אומן ואע"פ כן מותר וקוצצין אפי' דקל להדליק אפי' בפסולת שלו אלא דלייט עלה אביי משום שעיקר מלאכה זו שלא לצורך המועד.
קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:

ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. ובירושלמי הרצענין מכליבין. וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר. וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות וכעין ארקפיטא ואצטבא ואוריא כולן במעשה הדיוט הותרו.
ואי קשי' והרי בגמ' כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי' במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ' עובדי דשריא ר"י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:

ואגרות של רשות מעשה הדיוט הם כל אדם כותב כפי מה שיזדמן לו וצורך המועד הוא מפני ששמחה הוא לו ששלחו למי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם וכותב אדם חשבונותיו נמי מפני מלאכת הדיוט צריך המועד הותרו ויש מפרשים משום דבר האבד ואינו נראה וכן כבוס בגדי פשתן ושאר המותרי משום מלאכת הדיוט הן מותרין ואפי' ביד הכובסין מלאכה של הדיוט הוא ולצורך המועד מותרת:

בדבר האבד יפה כיוון הראב"ד שאמרו דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא ומה שהביא הרב ז"ל מהן. אבל יש לי לעיין עוד בהנחת ריוח אם הוא נקרא דבר האבד ובוודאי ממעשה דבריי' שאסר רבא בתרויהו לישני לצוד מהם אלא לדעת אכילה נראה שלא הותר במועד אלא הפסד דבר שברשותו אבל הנחת ריוח בדבר שלא בא לרשותו אסור שהרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלא ניצודין להם עכשיו בודאי לא ימתינו להם לאחר המועד ואעפי"כ אסרו ועוד נלמוד מאבל שאמרו החמרין והגמלין והספנין שלו הרי אלו לא יעשו ואעפ"י שמזדמן להם שוכר הספינה עכשיו ולאחר שבעה לא יזדמן וזה העברת שכר גדול ממנו ואסור ושכירת בהמות וכלים שלו הן עצמן הפסד שכר הוא ואפילו ימצא להשכירן למחר מ"מ שכירות היום אבד הימנו ואעפ"כ אסור. אב ומועד אסורן שוין הם במלאכה הנעשה על ידי אחרים כדמפורש בגמרא.
עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי"ל כת"ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש' הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז"ל. ונ"ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו' אלא לצורך המועד אבל אם הי' צריך לעבדי' ובהמ' ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי' שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו' לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ"א במקצת עניינים הללו ומה שנ"ל כתבתי:

ולענין צנעא לא מצאתי בכל דבר האבד ממש שהוא צריך צנעא אלא בחושש להפסד במכניס פירותיו מפני הגנבים ובמביא כלים מבית האומן שאינו מאמינו ואין הצנעה מעכבת עליו אלא מצנע כמה שהוא יכול להצניעו ואינו מניח מלאכתו בשביל כך מעובדא דכשורי דרב יוסף הא בדבר האבד גמור עושה לכתחלה כדרכו בלא שנוי וצנעה שהרי מכה בפטיש ומשמיע קולו לרבים ודאי שלא ישנה.
וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי' דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא"צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.
ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.
וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד' דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א"ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א"ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני' בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא"ר בא בשלקטן מערב הרגל.
עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל' יום של אבל אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' יום של אבל אעפ"י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע"פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש' שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:

עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד. ודאי דאיסורי מלאכות במועד מן התורה הן, כדאמרי' בריש מי שהפך לא מיבעיא בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כו' ועוד אמרי' בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה ה"נ חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אילימא ביום טוב אסיפה ביום טוב מי שרו אלא בחולו של מועד וחוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה מכלל דתרוייהו ס"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה דמש"ה לא מיתוקם להו חג האסיף בחג שאתה אוסף בו ואלו מדרבנן דבר ברור הוא שאסור בעשיית מלאכות השנויו' במשנתנו וש"מ חולו של מועד באיסור של תורה הוא.
וה"נ מוכח בפ"ק דע"ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי' בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.
והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו הי' לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי' עושין מלאכ' בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.
וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א"ר בא שאלו מצא להושיב ב"ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:

עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---