רמב"ן/יבמות/לט/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
וקסבר אביי ידו כידה. פירש"י ז"ל קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהיא בחזקת שנה עומדת וזה בא לירש מחדש הילכך נכסים בחזקתה וב"ש פליגו ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באין לירש ויחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל וה"ה לנכסי צאן ברזל.
ולמאן דאמר התם בפרק מי שמת (דף קכ"ה) בחזקתן יחלוקו הכי נמצאו ב"ש וב"ה מודים כאן שיחלוקו דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים והואיל והללו באין לירש יחלוקו והא דאמרינן בכתובות (דף פ"א) דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה אם יורש כתובה ממנה כגון זה קוברה תחת עיקר דהא מ"מ מינה דידה ירית ואם אינה ראוי' ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה קוברה תחת נדוניתה אבל ארוסה שמתה כיון שאינה ראוי' ליטול כתובה ונדוניא אינו יורש אותה אינו קוברה וכן נראין דברי רש"י ז"ל בכתובות.
וממה שכתב רבינו יצחק ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כן וקסבר ידו כידה כלומר אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה הילכך כשם שאם מתה אשה [יש כאן חסרון דברים וז"ל הרשב"א דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים] נתרוקנה הרשות לעצמה אפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי מחיים ודאי ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום ולענין תקנת אושא. ומיהו לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הילכך יחלוקו.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא ואף על פי שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה וכשתדקדק בלשון שכתב שם תבין שזהו פירוש לפירושו.
ולפי פירוש זה נכסין בחזקתן דקאמרי ב"ה במשנתנו על כרחך בחזקת יורשי הבעל דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן.
וכבר פסק רבינו ז"ל כרבא בפרק הכותב וזה שכתב משנהזו סתם מפני שהיא שנוי' בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם.
נמצא הכלל העולה בידינו בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורשה בכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם אלא שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל.
ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה מ"מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיו ודכ"ע לא פליגי עלי' דעולא בהך סברא תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם יותר מאחיו הילכך מוכרת ונותנת וקיים דידי ארוסה עדיפא מידו וכדמוכח בפרק הכותב (דף פ"ג) ובעל הלכות ז"ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אבי' יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן ירשו כתובתה.
ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקה לדב"ש איתמר והכי פירושא לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה וזיקה עושה ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכית של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והואיל וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו וב"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הילכך נכסי מלוג בחזקתיורשי האב אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו והואיל ושניהם באין לירש ויחלוקו כבר קפרא דבפ' מי שמת (דף קנ"ח) ורבא אמר אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחילה.
וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף דב"ש קשיא ודב"ש מתרצים ודבית הלל לא קשיא מידי כדאמרינן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי לא קשיא להו אלא פלוגתא הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל ואין דבר מתקשה בזה אלא שאמרו בפרק הכותב (דף פ"ג) נפקא מינה לשומרת יבם שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין.
ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז"ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו מחצה שלו אוכל פירות מחצה שלה אוכלת היא פירות ומיהו אינו פודה אותה כלל דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותה.
דוקא דמתניתין כותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה. פי' אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתה ובתוספות מפרשין דבחיי' לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם משום דאינה אלא ספק נשואה והיא ודאי ואינהו ספק אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מפורש בכתובות (פ"ב ע"ב).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |