ריטב"א/שבועות/מד/ב

ריטב"א שבועות מד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לימא כתנאי וכו' עד לא לעולם כנגדו ור"י וכו'. פירוש דכ"ע לית להו דשמואל באבד ובהא פליגי הכא פי' לפי שהמשכון בענין שמטה מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה פי' דמ"ס דכנגד שיוויו בלחוד תפיס לי' שלא להיות משמט ושיהיה בו הלוה נגוש ועומד ומ"ס כנגד כל החוב תפיס לי' לענין זה שלא יהא כל החוב משמט ולשון קונה ואינו קונה דנקטי' אשגרת לישן הוא דנקט ממאי דאיפליגו רב ור"י בפ' הזהב לענין הנותן ערבון על המקח דרב סבר כנגדו בלבד הוא קונה פי' בקרקעות קנין גמור ובמטלטלין לענין מה שפרע ור"י סבר כולו הוא קונה והתם אייתי' עלה הא מתניתא בשמיטה ואתינן לומר כי הכא כהני תנאי מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה ובאשגרת לישן דהתם נקטיה הכא האי לישנא ומשום דטעמא דמלוה על המשכון אינו משמט הוא כדאמרי' בספרי ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא במה של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון דהוי של אחיך בידך והוא כאלו קנוי לך שאינו משמט ואי בעית אימא דלעולם כדאמרי' מעיקרא דלא פליגי ר"ש ורבי אלא כנגד ההו' פלג חובו דשוה ודקשי' לך וכו'. ולענין פסק הלכה בדשמואל כבר הארכתי בפ' השוכר שהגאונים ז"ל פסקו דלית הלכתא כדשמואל משום דסוגיין דלא כוותיה דאמרי' לעיל בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי קמפלגי ובדר' יצחק קמפלגי ובתוס' דחו ראיה זו דהא לא הוה יכיל תלמודא למימר דכ"ע (לית) [אית] להו דשמואל דהא עביד אוקימתא דפליגי בדשוה שיעור זוזי ואפ"ה סבר ר"א ישבע ויטול מעותיו דלא קביל עליה אחריות וכי אבד לא אבדו מעותיו וא"כ היאך יודה בדלא שוה שיעור זוזי שאבדו מעותיו אבל י"ל לדברי הגאונים ז"ל דשפיר ה"מ למימר דכ"ע אית להו דשמואל דאע"ג דכי שוה שעור זוזי לא מקבל עליה אחריות שאני התם דכיון שלא רצה להלוות מעותיו אלא על משכון שוה שיעור מעותיו דאגלי אדעתיה דמצוה הוא דניחא ליה למיעבד אבל אינו רוצה שיפסיד משלו כלום ולא להיות ש"ש אבל בשמואל שהלוה אלף זוז על שו"פ הא גלי אדעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי ומקבל עלי' נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו והרמב"ן ז"ל תי' בענין אחר שם כמ"ש שם משמו ז"ל אבל תירוץ זה יותר נכון בעיני ושם הארכתי בענין זה כל הצורך ומ"מ דעת התוס' דהלכתא כדשמואל כיון דליכא אמורא דפליג עליה וסוגיא דגמ' לא מכרעא לדידהו דלא כשמואל וכן היה נראה אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל הסכים לדעת הגאוני' והרמב"ם ז"ל. ובהכי סליק לן פ' שבועות הדיינין בס"ד:

פרק שביעי.

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין פירשו כל הגאוני' ז"ל דשבועה זו בנק"ח כעין דאורייתא תקנוה ואפילו למאי דס"ל דשבועת היסת היא שלא בנק"ח משים דהויא דרבנן ההיא בתקנת אחרוני' אבל זו שהיא תקנת חכמי המשנה כעין דאורייתא היא וכן נראה ודאי מפשטה דמתני' דמייתי לה על הנשבעין ולא משלמין דאורייתא דאלמא תרווייהו חד טכסיסי נינהו וכן נראה דמאי דנוטלין כעין ולא משלמין הוא שלא תקנו אלא בשיש שם כפירת שתי כסף דומיא דרוב שבועות של תורה דהיינו מודה במקצת ושבועת השומרים וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בשם רבותיו ז"ל כתב דכולם נשבעין ונוטלין על כפירת פרוטה חשוב ממון והרב אב ב"ד ז"ל כתב שנראין דברי רבותיו והראיה משכיר כי מה יעשה השכיר העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי ילך בפחי נפש אבל רבותי ז"ל הסכימו לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמדאוריית' אינו נוטל כלום דיו לעני זה שיתקנו לו לישבע וליטול כשיש שם שתי כסף כעין דאורייתא וכן נראה עיקר. וק"ל לרבנן ז"ל דמדקתני אלו נשבעין ונוטלין משמע אלו דוקא ותו לא והא איכא הא דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים אלא בשבועה וכן הפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע כדאיתא בכתובות ואיכא נמי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה יוציא ויטול ותנן בפ' הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול והנכון בתירוץ קושיא זו דהכא לא קתני אלא קולי דשבועה כלומר דמדינא לא הי"ל ליטול ואפי' בשבועה וחכמים הקילו שיהיו גובין בשבועה וכולהו אידך חומרי דשבועה נינהו שהי"ל לגבות שלא בשבועה והחמירו חכמים עליהם שלא יהו גובין אלא בשבועה ואילו הנפרע מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים והפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע פשיטא מילתא דהו"ל למגבי בלא שבועה כיון דנקטי שטרא בידייהו וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו כיון דברשות ב"ד ורבנן עבד שעשאוהו בנכסי אשתו כעין אפטרופוס בזה כדי שלא ישתבעו מכיון דלית ליה שירי בגווייהו דהיינו נכסי אשתו דקתני בכל דוכתא כמו ששנינו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כדאוקימנא בדוכתא בדלא אכיל פירי שורת הדין היה שיהא נאמן בלא שבועה כיון שהוא ברי ואידך שמא אלא דרבנן אחמור עליו בשבועה וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר בדין הוא שאין לבעל הכלים עליו כלום שהרי ברשות לקח בשוק בכלים העשוים למכור ואי בעי למעבד ליה תקנתא לפי שיצא לו שם גניבה בעיר ילקח ללוקח הזה דמים שנתן בהם בלא שבועה או כדי שויים ואחמור רבנן על הלוקח שישבע ויטול מעותיו ומן הטעם שאמרו בירושלמי כדי שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים דלאו עכברא גנב אלא חורה גנב אבל משנתינו כולה קולי דשבועה דאע"ג דאמרי' גבי שכיר טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ונראית טענתו דטענת שמא וכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך זו היא תקנה לשכיר שאלו מן הדין הא טעין דברי שפרעו ודרמא אנפשיה ואדכר אלא דכיון דבעי למיעבד תקנתא לשכיר משוה כדי חייו ושיהא עסק שבועה כאן לא' מהם (שדינה) [שדינא] אשכיר דהוי ברי טפי כדבעי לפרושי בגמ' בס"ד וכן חנוני על פנקסו בדין הוא שלא יגבה אפי' בשבועה עד שיברר שנתן לפועליו ול"מ למ"ד מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע פטור אלא אפי' למ"ד חייב שאני הכא דהא חנוני כשלוחו והו"ל למיתן בסהדי אלא דעבוד רבנן תקנתא לחנוני מפני שמקיף לבעלי בתים לגבות בשבועה מאי אמרת משום פועלים דהו"ל למגבי בלא שבועה דהוי בעל הבית לגבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כדאיתא בפ' הגוזל אה"נ ואנן לא מנינן הכא אלא החנוני דהא לא קתני רישא הכא החנוני והפועלים ואע"ג דלקמן גבי החנוני על פנקסו כיצד קתני בהדיא שבועה דפועלים משוה דבחדא אתקין שיהא חנוני ופועלים נשבעים ונוטלים מבע"הב   ויפסיד בע"הב עם א' מהם דכיון דאיכא חנוני דטעין דפרעינהו והוי שלוחו של בע"הב אחמור על פועלי' שבוע' ועיקר התחנה דמנינן הכא לא היה אלא מפני החנוני שהקילו עליו והרי זה מבואר יפה. השכיר וכו' גרסינן בירושלמי דכל היכא דשכיר חי ומת בעל הבית דינו עם היתומים כדינו עם אביהם אבל אם מת השכיר לא תקנו ביתומיו כלום ואינו מוריש שבועתו לבניו שישבעו שפקדם אביהם שלא נפרע כי דיים שתקנו לשכיר עצמו בעודו חי והיינו דקתני תנא השכיר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.