ריטב"א/פסחים/ז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
והילכתא על ביעור חמץ. מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל רבו הסברות בתוס'. וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל כגון מילה ולולב דמדאגביה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר וממנה תקנו בנוסח אחר לילה טבילות וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב ואעפ"י שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי אלא חזי וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על דרכים יש מהן שאין קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמועת קול שופר והדלקת אחרים שלא מדעתו הרי הוא חייב להשתתף בפריטי וכונת ההלל ג"כ מצוה למנות ראשי פרקים כדאית' בפ' לולב וערבה וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין והאחרונה בעל לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אע"פ שאין מחוברות זו את זו דהא אמרינן דכל זמן שיהי' בין עיניך יהי' ב' והשח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו ויש דרך אחר שני בברכות והן המצוות שאין חובה על הנפשות כלל ואעפ"י שיש מצוה בעשייתה כגון שחיטה ומילת בן חברו ובאלו דברי הכל בעל והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפי' שלא בשליחותו כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה ואיפסקה הלכתא על ביעור לא לבער מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה ומאן דסבר לבער הוא דדחי וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכ' שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן. ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל וכן כתב הרא"ש ז"ל בערבי פסחים כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה (בגליון הכתב יד כתוב. אמר המעתיק הטור בנו כתב לברך על ובאמת צריך עיון). ע"כ הא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במס' בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרי' שלא מדעתו פדוי הוא וכן כיסוי הדם וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חלקו ג"כ אף בעירובי תחומין וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו ומה שמקשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואעפ"י שהיא חובה קודמת על כל יחיד ויחיד. והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל ועדיין צריכה תלמוד. ועוד קשה ברכת התורה שהוא ברוב נוסחאות במס' ברכות על דברי תורה וי"ל לפי שדברי תורה אין להם (נ"ל דכאן צ"ל קבע, ובכ"י תיבה זו לא ניכרת, המעתיק) ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאלו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך הוא בעל ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן הוא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים שברכתו למול את הגריים ולהטיף מהם דם ברית. וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו. זו שיטתו של רת"ס בתוס' ועולה יפה עם הכלל שכתבנו וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל. והא דאמרינן גבי לולב שאני התם דכיון דאגבהיה נפיק ביה י"א שהנוטל לולב דהוי חייב לברך בעוד שמונח בקרקע קודם שיגביהנו או שהיה הפוך בידו שלא כדרך גדלתו כדי שיהא מברך עובר לעשייתה. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו כלום דא"כ למה אמרו בשמעתינו כי לכך מברכין בעל משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה. אלא ודאי נראה שדעת התלמוד שאין ראוי לעשות כן. והטעם כי בעודו בקרקע שלא נתלבש במצוה ואינו ניכר יפה שהוא בא לעשותה אלא לברך. ומכאן למדנו לתפילין וציצית וכיוצא בהן שלא יברך עד שיטלנו בידו וגם בהפיכה אינו ראוי לברך שנראה כיוצא שלא כדרך גדלתו הלכך לא סגי דלא מגבה ליה קודם ברכה ולפיכך הוכרחו לתקנן בעל והא (נ"ל דצ"ל והוי, המעתיק) עובר לעשייתה שהרי עדיין מצות נענוע דרבנן קיימא והיא שיורי מצוה. ואפשר דלמאי דסבר דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לב"ה אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו בשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם ואין העולם נזהרין בזה וסומכין לפי שאפי' לדברי האומרים מצות אינן צריכות כוונה לצאת הני מילי בעושה בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ובודאי שזה הדין צריך בדיקה בשמ"ע אלא שכן כתבו בתוס' ונראין דבריהם במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון הבדלה וכיוצא בו שאינו מוציאו בע"כ ולפיכך סומכין להבדיל כל אדם בביתו ואעפ"י ששמע בבהכ"נ ואף בשאין צריך להוציא אחרים בביתו וכמו שכתב בתוס' בשם רש"י ז"ל וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל ומ"מ ראוי ליראי מצוה לחוש לענין שאמרו ע"כ:
הא דאמרי' הנכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה. כתב הרי"ט ז"ל כבר כתבנו במקומו במס' סוכה שאינו צריך לברך מעומד כדי שתהא ברכה קודמת לעשייתה כי בכל המצות הנמשכות כגון תפילין וציצית וסוכה וכל כיוצא בהן אעפ"י שהתחיל בהן עדיין נקרא עובר לעשייתן ולא הקפידו אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא וכמו דאמרנו גבי לולב ולשון לישב בסוכה שתקנו בברכה אינו לשון ישיבה אלא לשון עיכוב ודירה ולשון הכתוב בסוכות תשבו מעתה יכול לישב בסוכה ומסדר ברכתו על הכוס כשהוא מיושב ושלא כדברי הר"מ במז"ל ע"כ:
כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן. פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמעינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהוא מצורכי מצוה אינה הפסק כדאמרינן התם טול ברוך וכו' אבל אם שח בינתים דברים בטילים ושהה שלא לצורך. כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח. ולענין ברכה שהיא אחר עשית המצוה צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאלת תלמוד לרב וכן אמר הרא"ה ז"ל בשם הירושלמי. ומיהו משעה שראוי לכך דטבל ועלה אינו ראוי עד שילבש וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם ע"כ להריטב"א ז"ל והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח על שיגמור בדיקתו ואין לזה סמך כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין גם זה לו ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב הר"י קר"ה קושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר כתבנו בפ' כיסוי הדם שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות ולחזור למצוה בשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו צריך לברך וכל זמן שאינו נמלך כך אם בא אחר לסעיי' וא"ל לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואין צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה: וגבי תפילין הוצרכו לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו שניהם כעין מצוה א' כמו שאמרנו כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו ב' שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם מה שאין כן בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי' לכתחילה מניח האחד לבד כמו שמפורש בירושלמי בההוא דחייש רישיה בסיתוה ולא מונח אלא בדרעא והא דקאמר הכא כל המצות כולן לא כדי למעט ברכת הנהנין (נ"ל דצ"ל דבהדיא פרשינן, המעתיק) בההיא פי' רש"י דאסור להנות עד שיברך ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות בוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראייה או שמועה ובאילו אמרו בירושלמי שמברך תוך כדי דיבור. ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וזו אינה נגמרת אלא בחופה ואפי' בקדושין וכנס כאחד דמשמע דאין הקידושין גומרין בלא חופה והיה להם לתקן ברכה שעל שניהם מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו. והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון ודילמא הדר ביה חד מינייהו ואין טעם זה נכון. ובירושלמי פ' הרואה אמר כל המצות כולן מברך וכ' חוץ מן התקיעה וי"א אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה בשום מקום ומנהגו של ישראל תורה היא. ובתוס' כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי ומה שאמרנו בפ' התכלת כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו'. נראה דלא קשי' עלי' דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה. אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עלי' אלא שהמנהג מכריע. ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו ע"כ להרי"ט ז"ל במס' כתובות. והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין וכבר נדחו דבריו בתוספת ובחידושן כי אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין. וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חכז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף:
תנו רבנן אין בודקין לאור החמה וכו'. שאלו בירושלמי וכי יש חמה בלילה ואמר מי שלא בדק בי"ד יבדוק ביום י"ד שחרית הכא אמרו אפי' ביום צריך לאור הנר ע"כ. וכתב הרי"ט ושמעינן כל היכא דאפשר אין לו לבדוק אלא בלילה דלא אשכחו התם איקומתא בבודק בי"ג או ההולך בשיירא או מפרש בים וכן עיקר: והא דאמרינן ולא לאור הלבנה כתב הוא ז"ל דהא קמל"ן דאפי' במקום שהלבנה מאירה בחצר ממש בודק לאור הנר. משא"כ באור החמה שלא נצרכה אלא לארובה שבחצר ולצדדין: והא דאמרינן שאין בודקין לאור האבוקה כל שאורו גדול ושלהבתו גדולה קרי אבוקה בין משעוה בין מעצים ולהבדלה מצוה מן המובחר לפי שאמרו הרבה מאורות יש באור וכולן נראין יפה כאבוקה ומטעה לבדיקה מן הטעם שאמרו בגמרא אבל כל הזוטר נהוריה הרי הוא בכלל נר ובודקין בו כגון נרות של שעוה לא אסרום אלא לשבת דאית למיחש שמא יטה וכן נהגו גדולי הדור לאסור (נ"ל דצ"ל שמותר, המעתיק) לבדוק בהן וכן העידו משמו של הרמב"ן ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |