ריטב"א/עבודה זרה/עג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות רי"ד - מהדורה קמא
רמב"ן
רשב"א
ריטב"א
חידושי הר"ן
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
בית מאיר
חתם סופר
רש"ש

ילקוט אוצר הספרים
שינון הדף בר"ת


ריטב"א TriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png עג TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' ר"ת ז"ל דדוקא יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבודה זרה דומיא דמים במים דקתני בהדיא אבל סתם יינם אינו אוס' אלא בס' כשאר אסורין וק' ההיא דאגרדמיס דקתני עלה בתוספתא לפי שטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ויש דוחין דההיא אליבא דרבי יאודה אתניא דאית ליה דכל איסורין שבתורה במשהו ונקט יין נסך משום דאיירי ביה וכן ההיא דנטל את המשפך דתנינן לעיל שאוסר בעקבת יין בעלמא לרבי יאודה התניא וכל זה דוחק גדול ועוד דסוגיא דלעיל דאפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי וחלא לגו חמרא בסתם יינם היא כדפרישנא התם לכך הנכון כדברי הגאונים ז"ל שכתבו וכן נראה דעת ר"שי ז"ל דתנא הכא אפילו לסתם יינם קרי יין נסך וטובא איכא בפרקין כי הא ורישא דפרקי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך הא אסיקנא בגמרא דאף סתם יינם בכלל ומשום דההיא חמרא יתירה הוה מספקא לן מעיקרא וכדפרישנא התם בס"ד.

והא דקתני מים המים בכל שהוא דוקא בתלושין דומיא דיין ביין אבל במים מחוברים אינם נאסרין וכן הורה רבינו ז"ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל והא דקתני יין במים בנותן טעם נראה דהיינו בשאר איסורין ואף על גב דכל חמרא דדכי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפרק הספינה אפילו הכי לגבי חמרא דאסורה לא פלוג רבנן וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים ולא חשיב נותן טעם לפגם כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו וזה דעת מורי הר"א הלוי ז"ל בשם רבו ז"ל אבל הר"אבד ז"ל כתב שהוא מסופק אם מותר בשתיה אם נתערב יותר מכדי מזיגה אבל פשוט הוא לו שאינו אוסר בהנאה.

גמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' ומותר אפילו בשתיה כיון שהוא נופל מעט מעט ואף על פי שנופל תמיד בלא הפסק קלוח כיון דכל מאי דנפל נפיל בששים וסבירא ליה לרבי יוחנן תרתי חדא שאין יין נסך אוסר במשהו אפילו במין במינו ואידך דכל איסור שנופל מעט מעט לתוך ששים הרי הוא מבטל ואף על פי שלבסוף יש בו איסור מרובה כיון דמין במינו הוא דלא יהיב טעמא ולא עוד אלא דראשון ראשון בדרך שהוא בטל הוא מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הבא אחריו ומיהו הני מילי בשלא נפל בשעה אחת כדי נותן טעם דאם כן הא ודאי אוסרו והיינו דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ואם תאמר והא ההיא דאגרדמיס ומתני' דמשפך איסורא לגו היתרא וקתני שאוסר במה שהו י"ל דרבין אמר רבי יוחנן מוקים להו כרבי יאודה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה ואם תאמר תפשוט מהכא דרבי יוחנן סבר נצוק אינו חבור דאי לא ליתסר מה שבבור מיד מחמת נצוק תירץ הר"אבד ז"ל דמוקמינן לה במקטיף קטופי ואינו נכון חדא מדלא מפרש לה בגמרא ועוד דאם כן לרבין דלקמן בסמוך מה לי צלצול קטן מה לי חבית דנפיש עמודיה והנכון כמו שתירץ רבינו הר"מבן ז"ל שאין נצוק אוסר אלא כשהקלוח מקלח בענין שסופו לאסור אם נתערב בדרך קלוחו של עכשיו אבל לא בזה שאינו אוסר בסופו בדרך קלוחו והוא בטל ראשון ראשון.

תנן יין נסך כו'. פירוש השתא פרכינן מרישא דמין במינו למאי דסבר שאין יין נסך אוסר במשהו וכי פרכינן מסיפא דמיירי בנותן טעם פרכינן למאי דקסבר דראשון ראשון בטל ודוק:

מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא. פירוש אלמא יין נסך אוסר במשהו ופרקינן לא דנפל היתרא לגו אסורא פירוש שההיתר שהוא נופל מעט מעט לתוך האיסור בטל ראשון ראשון והיה מצטרף לאיסור לבטל ההיתר הבא אחריו הילכך אף על פי שלבסוף היין האסו' שהיה שם בתחלה הוא משהו כנגד ההיתר שנפל שם הוא אוסר אותו לא מדין משהו אלא מדין רוב ונותן טעם שאנו דנין כל ההיתר באיסור וכדפר"שי ז"ל ואם תאמר אם כן דאפילו בהיתרא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל אם כן גם בכל האיסורין כן ואין הפרש בין יין נסך לשאר איסורין ואמאי נקט תנא יין נסך ועוד הא רבי יוחנן אמר לקמן דכל איסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והנכון דאפילו לרב דימי אמר רבי יוחנן שורת הדין שלא לומר בהיתר לתוך איסור טעמא דראשון ראשון בטל שאין דרך היתר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבא מוסיף הוא והולך ובעלמא אף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה כשנרבה על ההיתר לס' בדיעבד בשוגג מותר אלא הכא חומרא הוא ביין נסך להשוות דינו להחמיר דכי היכי דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל מן הדין ולהקל כך להיתרא בגו איסורא אמרינן להחמיר ראשון ראשון בטל ואוס' לבסוף במשהו.

תא שמע יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפל חמרא דאיסורא לגו מיא בהיתרא. פירוש אלמ' לא אמרי' ראשון ראשון בטל ויין שיש בסופו מן האיסור לפחות מס' אוסר ופרקינן לא דנפיל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא פר"שי ז"ל וכגון דנפל בבת אחת דליכא למימר ראשון ראשון בטל וקשה דאם כן לוקמה אפילו בדנפל איסורא לגו היתרא דבהא ודאי מודה רבי יוחנן על כרחין וכדכתיבנא לעיל וכדתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דכיון דרישא לא סגיא לאוקמא אלא בדנפל היתרא לגו איסור' סיפא נמי בעינן לאוקומא בהכין ואין זה נכון דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא ודאי כי היכי דמקשה מוקים לה בדנפל מעט מעט הוא הדין למאן דמשני ליה אבל הנכון דלעולם בדנפל היתרה לנו איסורא מעט מעט ומיהו הא פרישנא לעיל דבהיתרא לגו איסורא אינו דין לומר ראשון ראשון בטל אלא שהחמירו לומר כן ביין נסך או בטבל כדלקמן ולא החמירו זה אלא כשהוא מין במינו דלא מנכר טעמא אבל כשהוא מין בשאינו מינו אוקמא הדינא וכל היכא דלבסוף ההיתר מתרבה ומבטל טעם האיסור בס' שיהא מבוטל.

ודוקא צלצול קטן כו'. פירוש דצלצול דלא חשיב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חבית דנפיש עמודיה וחשיב אינו מתבטל והולכין אחר סופו לאסור כיון שיש בו בנ"ט.

כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן כו'. לפום פשטא נראה דפליגא הדרב דימי בהא דרב דימי לא מפליג בין צלצול לחבית ורב יצחק מפליג ומיהו אף רבנן אין יין נסך אוסר במשהו ומתני' כולה בדנפיל היתרה לגו איסורא וכן דעת ר"שי ז"ל ואפשר דלא פליגי כלל אלא דרב דימי לא פירש ובא רב יצחק ופירש ומיהו לית הלכתא כחד מנייהו אלא קיימא לן דיין אוסר במשהו וקיימא לן נמי דלא אמרינן אפי' בנותני טעמים ראשון ראשון בטל אלא כל שיש שם לבסוף כדי נותן טעם הרי הוא אוסר כיון דנפל בלא הפסק וכולה מתניתא כפשוטה באיסורא לגו היתרא ורישא אוסר במשהו וסופו בנותן טעם אבל הר"אבד ז"ל כתב דלית הלכתא כרב דימי ורב יצחק באיסורי משהו אבל באיסורי נותני טעמים הלכתא כותיה דאמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו יש בו לבסוף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת ערלה בפ"ב דערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם הרי הוא מותר וזהו שאמרו הערלה מעלה.

הרי שלפי שנפלו מעט מעט ונתבטל ראשון ראשון ולא עוד אלא שהועוד האחרון נתבטל בסאה שנפלה שם בתחילה לפי שנתבטלה וחזרה בהיתר ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה של חולין ואחר כך נפלו ג' קבין ועוד ערלה או ג' קבין ערלה למאה סאין של חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה.

הרי נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור לבטל איסור הבא אחריהן וכל שכן שאין מצטרפין לאיסור לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכי נתבטלו אינם צריכין להרים ונעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה וערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים את התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים מפני גזל השבט והיא מדמעת במקום אחר הא פלוגתה דתנאי היא אי אמרינן בה ראשון ראשון בטל והיינו דתנן סאה תרומה שנפל למאה חולין ולה הספיק להגביה עד שנפלה שם אחרת אסור ור"ש מתיר דרבנן סברי דכיון דצריך להרים כמאן דאיתיה בעיניה דמי ואינו נתבטל ור"ש מתיר שאין הרמתו אלא מפני גזל השבט אבל שורת הדין כבר נתבטל ואפשר דבהא אפילו רב יצחק ורב דימי מודים כרבנן ולהכי לא פרכינן ליה מינה אינהו דאמר אנא דאמרי כר"ש ע"כ תורף דברי הר"אבד ז"ל ואף לדבריו אין מזו ראיה לדרבי יוחנן שיוריד האיסור שלא בהפסק אבל רבינו הר"מבן ז"ל דאפי' בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא הכל ניעור ואוסר בסופו דהא כיון דאידחיא ורב דימי שלא אמרה ר' יוחנן לגמרי אדחיא לה לגמרי וליתא כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא נטיל ואפי' במין ומינו דלא יהיב טעמא מכל מקום הרי נפל בו בסוף דבר חשוב כשעור שראוי לתת טעם בשלא במינו ואפילו בנופל שם בהפסק יש לאסור כל שכן כשנפל בקלוח בלא הפסק ותדע דהא פרכינן לרב דימי מסיפא דיין במים ומים ביין בנותן טעם אלמא לדידן ל"א בנותני טעמים ראשון ראשון בטל ואם כדברי הר"אבד ז"ל אדרבא לדידן תקשי מתני' דערלה ועוד דהא פרכינן לחזקיה ממתני' דשאור וחולין ואמרינן והא אמר אביי לא שאנו אלא שקדם וסלק את האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ואף על גב דנפלו שם בהפסק ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר היתר לומר טעמיה דחזקיה דכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל האיסורין. ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי אלא בודאי שאין הפרש בענין זה בין תרומה לשאר איסורין שבכולן לרבי אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר' אליעזר נשמע לרבנן דהא רבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר הא אילו נפל שם אסור אחר אף רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. והא דערלה וכלאי הכרם שניא היא ששיעורן בנותן טעם גדול ואף על פי שנפל שם עוד סאה אחרת אי באיסור בנותן טעם וכיון דכן דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דהא אית ליה תרתי למעליותא כי בתחילה נתבטל במיעוטו וגם לבסוף אינו ראוי לתת טעם גם בשלא במינו וכיון שכן דין הוא שלא יהא חוזר ונעור אבל בודאי אף בערלה וכלאי הכרם אם נוסף בסוף עד כדי שיתן טעם שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור דאסור ראשון חוזר ונעור ואף בהפסק.

ומתני' דקתני יין במים או מים ביין בנותן טעם כפשוטה ממקומה ודומיא דרישא באיסורא לגו היתרא ואפי' נפל מעט מעט כדרך הנופלים ולא בטיל כשיש בו בסוף נתינת טעם.

ועוד הביא ראיה רבינו הר"מבן ז"ל מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. ואין בהם נותן טעם רבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור פירוש בתמיה כלומר הא ודאי פשיטא דמות' דהא הגדילו בהיתר הוא כמה דאמרי ביין נסך את רואת את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר אף הכא כן ואמרינן הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור הא לך ראיה ברורה שאפילו בתרומ' כשנפלו איסו' בזה אחר זה ואפי' בהפס' לא אמרינן ראשון ראשון בטל שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה בשאינו מינה בטלה היא בששי' ואינה צריכה להרים ואף על פי כן כשרבה עליה עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור ואי ק"ל הא דאמרינן בפרק כסוי הדם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם והא מראית דם דהתם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל להחמיר אבל לענין אסורין לא בטיל וכדאמרינן התם עלה בההיא. ולענין כסוי הדם אינו כן שאין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין אינו כן דגבי קדשים הוא דיש דחוי אבל לגבי אסורין אין דחוי ע"כ דברי רבינו ז"ל.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו'. רשי ז"ל כתב דהא פלוגתא אדרב דימי ורב יצחק דאלו לדידהו בלא קיתון של מים גם כן מותר דראשון ראשון בטל ובודאי שכן נראה לפי פשוטה אבל יש לומר דלא פליגי דהכא במאי עסקינן כשנפל יין נסך לבור כדי נותן טעם בבת אחת דבהא אפילו רב דימי מודה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אי נמי דנפל שם מעט מעט מחבית דנפיש עמודיה וכדברי רב יוסף.

כי אתא רב שמואל כו'. עד מר בעי תחילה ומר לא בעי תחלה פירוש דלרבין אף על פי שנפלו המים לבסוף מבטלין את היין האסור ולרב יצחק אינם מבטלים אלא אם כן נפלו המים תחילה אבל נפלו שם בסוף צריך שיהא בהם ששים כנגד הכל לפי שכבר נעשה הכל יין נסך ודעת הפוסקים ז"ל דהלכתא בהא כרבי יוחנן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהכין סוגיין בעלמא אלא שנחלקו אם פוסקים כמאן דבעי תחלה או לא. ויש אומרים דבעינן תחלה דאי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכ' נבלה שנפלה בין החתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וההיא לא שנפלה טעם ממשאו כדי נתינת טעם דהא לרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו וכדאיתא התם אלא מאי שנתן טעם שנתן טעם בחתיכה כלומר שנתערב עמה ופלטה שם אסור והכא נמי כיון שנפל בבור יין נסך שאוסר אותו אף על פי שאינו אלא משהו ואין בו כדי נתינת טעם מכל מקום כבר נעשה חתיכת נבלה וצריך לבסוף מים כנגד הכל ואי ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דמסכת תרומות אין המדומע חוז' ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין חוזרין ופוסלים את המקוה אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון תרומה שבה תירצו בתוספות דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באסור בלוע בחתיכ' שכיון שנבלע בגופה נבלה היא אבל יבש ביבש בטל לפי שוה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אלא במים שאובין כיון דכולה שאובה דרבנן אף על גב שנתערבו לח בלח אינה אוסרין אלא לפי חשבון. ואם תאמ' והא מחומץ בלח בלח הוא אומר מורי הר"אה ז"ל לדעת הרב ז"ל דלא חשיב נתינת טעם דלח בלח אלא דבר שהוא בשול שמתפשט בכל ורבינו הר"מבן ז"ל תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה במשהו אלא באסורי משהוא כגון ביין נסך וטבל לרבנן ובכל איסורין לרבי יאודה שאין מינו ראוי לבטלו כלל לא בפני עצמו ולא בצירוף ולפיכך אף הוא אינו מתבטל לבסוף על ידי שאינו מינו אלא אם כן נפל שאינו מינו תחילה שאז נדון מין האסור כאלו נתבטל על ידי שאינו מינו ושוב אינו מניח למינו הבא אחרון לאסרו אבל באיסורי נותן טעם שאף מינו היה ראוי לבטלו אם היה בו כשיעור אף כשנפל שם בפחות משיעורו ונאסר מתבטל אחרי כן על ידי ההיתר הבא אחרי כן ע"י ההיתר הבא אחריו אם רבה עליו ואין אוסר אלא לפי חשבון וסוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינו אם היה בו מן החולין כשיעור היה מבטלו אף לבסוף שנתרבו בחולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין וזה טעם נכון יותר לפי שיטה זו ולפי זה ההיא דפרק גיד הנשה אינה הלכה דהא לרבי יאודה אתמרא דאית ליה מין במינו לא בטיל בכל האיסורין אבל לדידן דקיימא לן כרבנן בשאר איסורין אין אומרים בה חתיכה עצמ' נעשית נבלה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל במסכת חולין שהשמיטה מכל מקום בהא דהכא אף רבנן מודו דבעינן תחלה כמאן דמתני לה אדרבין וכן מטין דברי רש"י ז"ל אבל יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שפוסקים כאן להקל דלא בעינן תחלה דתרתי לישני נינהו בדרבנן וכל תרי לישני בדרבנן לקולא וההיא דפרק גיד הנשה נמי הלכה היא ולא קשיין אהדדי דהתם מימרא כפשוטה ממש שנתן האיסור הראשון טעם בחתיכה ראשונה כלומר טעם הראוי להיות נכר בשאינו מינו דאף על גב דלרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו הני מילי לאסור את עצמה אבל לעולם אף לרבי יאודה אינה נדונת כחתיכת נבלה אלא כשנאסרה בשיעור נותן טעם והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון לפי שבתחילה אף על פי שנפל בפחות ממנה לא היה בו כדי נתינ' טעם כי ליותרמששים נפל וכיון דאפילו לרבי יאודה דאמ' דמין במינו לא בטיל מדאורייתא אינו אומר כן כל שכן ביין נסך וטבל לרבנן שמה שהוא אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן ומשום חומרא דיין נסך כדלקמן ומאן דבעי תחלה חומר הוא שהיה מוסיף עוד להחמיר ביין נסך אבל בשאר איסורין מודה הוא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל שם כדי נתינת טעם ואם תאמר כיון דלכולי עלמא כל מין ומינו ושאינו מינו אמרינן רואין כשיש שם שאינו מינו בתחלה מיהת תקשי לן ההיא דאמרינן לעיל גבי חמרא חדתא בענבי דאמר אביי שהוא אוסר במשהו משום דבתר טעמא אזלינן ואמאי נימא שהחרצנים והזגים שאינם מינו רבים עליו ומבטלו ויש לומר דדילמא אביי לית ליה ההיא דמין ומינו ושאינו מינו ולית הלכתא כותיה אי נמי דאית ליה מיהו הני מילי בדבר המתערב אבל התם פסולת הענבים טפלים הם להם וכיון שהיין הכנוס בהן אינו מבטל אף הם אינן מבטלין כל זמן שהם ענבים ומיהו אם נדרכו ופרשו לעצמן אז ודאי מבטלין וזה יותר נכון.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון