ריטב"א/מועד קטן/ה/ב

ריטב"א מועד קטן ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קרי עליה ושם דרך פי' כי זה חשב כי גדול ההפסד למלבין פני חברו ברבים מן השכר והתועלת שיהא לו בלימוד אותו דבר אפי' לא ידע אותו לעולם כ"ש שהי' יכול לראו' לאחרי כן:

שם ת"ר אין מציינין על כזית מן המת ולא על עצם כשעורה פי' ששני אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל ואלו עצם כשעורה מתני' היא בהדיא שאינו מטמא באהל כדתנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל כזית מן המת מטמא באהל כדתנן התם ברישא וכדאית' בסמוך אלא הכא כזית מצומצם כדמתרץ בסמוך:

ולא על דבר שאינו מטמ' באהל פירש כגון שרץ ונבלה וכיוצא בו כגון שדרה וגלגולת שחסרו כשיעור שינטל מן החי וימות וטעמא דאין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל פירש"י ז"ל כי אדם העובר עליהן אינו מצוי ליגע ולהסיט ומי שלא ידרוס על עצם המת ויהיה טמא לא חיישי' דלא אזיל התם אלא ע"י נפוח ע"כ. ומה שאומר רבינו ז"ל דלא חיישי' להסט שידרוס על המת לא מדין הסט ממש בהסט של זב שהרי לא מצינו לו חבר בכל התורה כלה וגם אין לו טומאה מדין מדרס אלא היינו מדין משא כי כשהלך עליהן אולי הוא מסיטן בהלוכו שהוא מנענען וזה חשיב משא ולזה חששו בית הפרס ג"כ להסט כלומ' שיסיטם ברגלו ומיהו ק"ל מה שאמר רבי' ז"ל דלהכי לא חיישינן הכא להסט דלא אזיל התם אלא על ידי נפוח כיון שאין כאן ציון מנא ידע שיש שום טומאה עד שיזהר לנפח אלא ודאי טעמא דמילתא משום דמגע ומשא ליכא אלא כשהם נגלין ומסתמ' חזי להו ומזדהר ואם הם עמוקים תחת הקרקע הא ליכא מגע ולא הסט שאינו מנענען:

שם אבל מציינין על השדרה ועל הגלגולת פירש שלא חסרו כי אפילו אין בהן בשר מטמאין באהל ואפילו היו עצמות של נפל ואין בהן רובע הרוב של עצמות דאלו איכא רובע הקב של עצמות מטמאין באהל אע"ג דליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין כדתנן אלו מטמאין באהל המת וכזית ניצל ומלא תרווד רקב והשדרה והגלגולת ורובע עצמות מרוב הבנין או המנין רוב בנינו או רוב מנינו (ורוב מנינו) של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין וכו'

ועל רוב בנינו ועל רוב מנינו פי' מציינין עליהם שגם הם מטמאין באהל כדתנן במתני' דכתיבנא ותניא בתוספת' אי זהו רוב בנינו השוקים וירכים והצלעות ואי זהו מנינו ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהו בו קכ"ה שהן רוב רמ"ח איברים שיש באדם וכן רוב בנין ועיקר גודל הגוף אפילו בלא רוב מנין איברים א"נ רוב מנין איברים אפי' בלא רוב בטן מטמאין באהל ואפי' בלא רובע קב עצמות כגון שהן של נפל:

שם אין מציינין על ההודאות פירש על הדבר הידוע שיש בו טומא' דמאליה ופרשי אינשי מהתם:

שם אבל מציינין על הספקות פי' כשהן מטמאין באהל:

ואלו הן ספקות פי' אלו הן ספקו' מן הסתם סככות ופרעות ובית הפרס ומפרש לקמן סככות אילן המסך על הארץ פרעות אלו אבנים פרועות ויוצאת מן הגדר ופרש"י ז"ל בכאן וגם במס' נדה בשלהי פ' דם הנדה דסככות מיירי כגון שהאילן הזה הוא סמוך לבית הקברות ואיידי שהוא מקום מופנה חיישינן דלמא אתרמי ערב שבת בין השמשות וקברי התם או שנשי' קוברות שם נפליהן ומיהו לאו ודאי הוא אלא ספק ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור מדאורייתא מ"מ כיון דמלתא דשכיח ואפשר הוא חשו חכמים והצריכוהו רבנן ציון ופרעות אבנים גדולות שבולטות מן הכותל וכל דבר שבולט ואינו שוה קרוי פרעות מלשון גדל פרע וכגון שיש קבר ודאי תחת אחת מהן אלא שאין לנו יודעין תחת אי זו מהם והיינו ספקייהו ואע"ג דהוו ברשות הרבים טמאוהו חכמים לילך שם לכתחלה כיון שהוחזקה שם טומאה ולא יודע מקומה והקשו עליו מדאמרי' בפרק דם הנדה דאילן דסככות ופרעות אין כותי נאמן עליהן לומר שנסתלקה משם טומאה ואוקימנא במהלך ובא על פני כלה הא לאו הכי מהמני והיכי דמי אי דקיימי ברשות היחיד טומאה דאוריית' היא ואפי' בלא מהלך על פני כלה יהא נאמן דהא בדאוריית' אינן חשודין ואי דקיימי ברשות הרבים טומאה דרבנן הוא ואפי' מהלך על פני כלה אמאי מהימן דהא בדרבנן לא זהירי וי"ל דאפילו תימא ברשות הרבים אבל אינהו סברי דטומאה דאורייתא היא דלית להו דרשא דרבנן ומזהר זהירי בה ומיהו בעדות גרידתא לא מהמני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ועוד הקשו עליו מאי איריא סככות ופרעות דנקט הוא הדין לזיזין וגזוזטראות ועוד דהא בפרק בתרא דנדה גבי הזב והזבה שבדקו אמרי' סככות ופרעות לאו אהלא הוא ורבנן הוא דגזרו עלייהו אלמא קולה דסככות ופרעות היינו משום דלית להו אהל דאורייתא ואלו לפירש רש"י ז"ל אהל גמור הן ואין ספיקן מחמת כך לכך פירש רבינו שמשון אילן המסך על הארץ ויש בו ענפים זו למעלה מזו ואינן מכוונות ואין בא' מהן שיעור אהל וכי אמרי' גוד אחית נמי אינן מתחברים ועדיין ישאר בהן אויר פחו' מטפח וגזרו חכמים שרואין אותם כאלו הם שוות ואם יש טומאה תחת אחת מהן שיהא חשוב אהל וכשקברו שם בודאי מיירי ואלו מדינא אין גומרין גוד אחית אלא בפחות מג' מדין לבוד כדאיתא גבי קירות הבית במסכת טהרות ומייתינן לה במסכת סוכה אלא הכא מפני שהן גוף אילן א' החמירו חכמים ופרעות אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחתיהן ודאי אבל אין בא' מהן שיעור אהל והן מרוחקות ועומדות בשוה ואומר בתוספתא שאם ראויות לקבל מעזיבה בינונית רואין אותן במחוברות ועושין אהל מדרבנן והשתא אתי שפיר דחשבי' להו רבנן התם בהדי ספיקות דרבנן ולגבי עובדי כוכבי' ומזלות טומאה דאורייתא חשבי' להו ולהכי נאמנים במהלכין על פני כלה אבל בעדות גרידתא לא מהימני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ובתוספת' יש הוכח גמור לפירש זה דתניא סככו' אילן המסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין את העליונות כאלו הם למטה ואת התחתונות כאלו עולות למעלה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאו' וחוצצות פרש"י ז"ל אלא היו נוגעות זו בזו וישלימו לשיעור טפח ויש מפרשי' שאפילו אלו היה בשוה היו ביניהן אויר טפח מביאות וחוצצות ואינו מחוור:

שם אין מעמידין ציון במקום טומאה שלא להפסיד את הטהרות הנכון בפירש השני שפרש"י ז"ל כי אולי לא ירא הציון עד שיהא שם ויטמא טהרות שבידו לפי' עושין הציון קודם הטומאה ואעפ"כ אין מרחיקין אותו הרבה משם שלא להפסיד א"י שלא ילכו שם ושלא יחרשו שם ואקשי' וכזית מן המת לא מטמ' באהל ורמינהו וכו'

ואוקימנא דהכא בכזית מצומצם דמחסר לאלתר מסתמא ומוטב שישרפו עליו תרומה לפי שטה פי' אולי יעבור עליו לאלתר קודם שיחסר משנעמיד עליו ציון ואלו יעבור עליו בטהרתו לעולם כסבורים שטומאה גמורה שם וישרפו הטהרות וכי תימא נימא הכי גבי שדרה וגלגולת דמחסרי שעורן י"ל דלא דמי חדא דשעור חסרון יותר גדול שהו' כדי שינטל מן החי וימות ואינו חס' כל כך לזמן מועט ועוד שהעצם הוא קשה להתחסר ועומדים זמן מרובה לאפוקי הכא שהוא בשר שמצטמק לאלתר ומתחסר גם כן במשהו:

והא דאמרינן מוטב שישרפו עליו תרומה כך היה לומר שיאכלו עליו תרומה בטומאה דכיון דליכא ציון לא ידע דנטמא ויאכל תרומה שהעביר שם אלא דנקט שריפה איידי דבעי למימר ואל ישרפו עליו תרומה לעולם:

הא דאיכא במקצ' נסחי בית הפרס כדתנן החורש בית הקבר הרי הוא עושה בית הפרס וכו' לא גרסי' ליה דבית הפרס דאיירי ביה לענין ציון לאו היינו הא אלא בית הפרס שאבד בה קבר כדאי' בסמך וטעותא דספרי הוא ובסמוך הוא דאייתי לה ש"ס:

ופרכי' ובית הפרס מי מטמא באהל דקס"ד דעסקי' בכל הפרס ואפילי בשדה שנתחרש בו קב'

והא"ר יהודא אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך פי' בית הפרס זהו בי' הפרס שהיה בו קבר ונחרש וחששו חכמים כי המחרישה הוליכה עצם כשעור' וטמאוהו חכמים עד ק' אמה לכל רוח כדאיתא בתוספתא בהדיא אליבא דרבנן דאלו רבי יוסי פליג שלא נתנו ק' אמה אלא במועד אבל לא במעלה ולא מן הצדדין וטומאה זו דרבנן היא כדאמר בכל דוכתא בית הפרס דרבנן דאלו מדאורייתא אין חוששין לו דמסתמא נשתברו לגמרי כל העצמות אבל חכמים טמאוהו ואפילו בר"ה הוא כדמוכח בכמה דוכתי ובתוספתא מונה חומרות שיושבין בית הפרס לארץ העמים ואינו מונה. שיש ביניהם חלוק זה וכן כתב רבינו שמשון ז"ל אבית הפרס דהיינו קבר שאבד אי ברשות היחיד הוא הרי הוא דבר תורה אבל חכמים גזרו עליו אפילו ברשות הרבים ואז הוא דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה לפי ששם הטומאה ידועה ואין ספק אלא לזה שנכנס בלבד אבל בכאן הספק הוא לכל אדם וכן פירש רבי' ז"ל ומפני שטומאת בית הפרס דרבנן הקל בו שמואל שניסת אותו ליזהר שלא יגע ויסיט ומהלך בו:

ורב יהודה בשם ר' אמי הקל עור בלא ניפוח אם נידש כבר ברגלי הבהמ' או ברגלי עובדי כוכבים ומזלות או שדשוהו ישראל בשוגג או אפילו במזיד ומיהו לא התירו זה אלא ע"י הדחק ולצורך מצוה בכל דוכתא כדאמרינן במשניות ומייתי לה בפסחים בודקין לעושה פסח ואין בודקין לעושה תרומה דגבי פסח לא העמידו דבריהם על דין כרת וכדאיתא ביבמות נמי:

ואמרי' מאי בודקין א"ר יהודא כו' וי"ל דלא גרסי' מאי בודקין שהרי בדיקה של משנה זו מפורשת היא במקומה כיצד הוא בודק וכבר פרשתיה במס' נדה ופעמי' שהמטה גדולה ורחוקה והתירו לילך בלא ניפוח כלמוד תורה ולישא אשה וגבי היה בה בטומאה באין עמו בטומאה ואוקימנא בבית הפרס נמצאו בו ג' דינין פעמים אסרו אפילו בניפוח ופעמים התירו ע"י נפוח ופעמים התירו אפילו בלא ניפוח מ"מ קשיא דאי בבית הפרס יש טומא' אהל היאך נופח והרי היא עושה אהל ומטמא ולפום מאי דס"ד השתא דמיירי בבית הפרס שנחרש בדין הוא דמצי פריך ממתני' דאהלות אלא דלא חש ואוקמה רב פפא להא דאיכא ציון דאיכא אהל בבית הפרס שאבד בו קבר כדתנן ג' בית הפרס רש"י ז"ל מפרש בית הפרס לשון שבירה כדכתב פריסת מלכותך וא"כ מושל הוא לשדה בוכין ושדה שאבד בה קבר ואקשי' ושדה שאבד בו קבר הפרס קרי ליה לאו קושיא היא אלא בירור בלבד בלשון קושיא והכי אורחא דש"ס:

דתניא ג' בית הפרס ואע"ג דמתני' הוא במס' אהלות והוה ליה למימר דתנן משום דמתניתי' איכא מילי טובא נקט ברייתא שהיא מדברת בקוצר בענין זה ואורחא דש"ס הוא ובמתני' הכי איתא ג' בית הפרסות הן החורש את הקבר נטיעת כל נטע ואינה נזרעת חוץ מזרע הנקצר וכו' שדה שאבד בה קבר אינה נזרעת ואינה ניטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומטמא במגע ובמשא ואהל שדה בוכין לא ניטעת ולא נזרעת ועפרה טהור ועושין ממנה תנורי' לקדש ומודים ב"ש וב"ה וכו':

שם מאי שדה בוכין שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגע בה ופרש"י ז"ל שדה שמפטירין בה מתים שכן מנהגם כשנושאין המת לקוברו בקברי ישראל ועוברין מעיר לעיר נוטלין אותו אנשי העיר והראשונים נפטרין והולכין להם ויש לחוש שמא קברוהו שם וכעין שנתיאשו הראשונים ממנו ואלו מחוורין עליו לקוברו והוא מימים מרובים חיישי' שמא נפל ממנו אבר באותה שעה ולפי' הוא בית הפרס ואין זה הפי' נכון כלל חדא דלישנא דיאו' בעלים לא משמע הכי ואמאי קרי לאנשי העיר הראשונה בעלים ועוד דלישנא דמפטירי' בו מתים מה הפטרת מתים יש כאן אין כאן אלא הפטרת חיים שנפטרין מלו מאלו ועוד שזו חששא רחוקה לומר שנפל שם אבר ואם נאמר דחיישי' שמא קברוהו שם הוה ליה כשדה שאבד בו קבר ועוד תנן במתני' התם שדה בוכין עפרם טהור ועושין ממנו תנורים לקדש והנכון כמו שפי' רבי' שמשון ז"ל שהוא מקום רחוק מבית הקברות מזומן להושיב שם המטה ומתעוררין ובוכין שם ואומרים עליו צדוק הדין וענינין של מת דהא מקרי הפטרה כדאמר בירוש' כדמך ר' אבין אפטר עלוי ר' זירא מתוקה שנת העובד ועפרה טהור דלא מחזקי' ביה טומאה כלל ואין בו אפי' טומאת מגע ומשא איחרוהו חכמים לענין זה ולא עוד אלא שגזרו טומאה על כל הגוזל אותו והנוטעו הזורעו כדי שיתרחקו משם והיינו דאמרי' הכא טעמא משום עשאוהו בית הפרס שהרי אין בו חשש טומא'

ופרקי' דמשום יאוש בעלים נגעו בה שלא יחשוב שום אדם שיש לו זכות להשתמש בו שום תשמיש אחר ולא עוד אלא אפי' היתה שדה יחיד ועשאוהו רבים שדה בוכין ושתק איבד זכותו ושוב אינו נוטע ולא נזרע והיינו משום יאוש בעלים כדאמרי' מצר שהחזקו בו רבים אסור לקלקלו פי' כשהחזיקו בו ברשות:

ואקשי' ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון והתניא מצא שדה מצויינת ויודע ודאי שהוא משום חשש טומאה שכן מוכיח אבל אינו יודע מפני איזו טומאה אם מפני פרס נחרש וסגי בנפוח או מפני פרס אבדת קבר ומטמא באהל ולא סגי בנפוח:

יש בה אילנות בידוע שנחרש בו קבר פרש"י ז"ל דהא ודאי לא קיימי אילנות התם אלא ע"י חרישה ובשעה שנטעום ודאי חרשו שם וכיון שנחרש הרי הוא יכול וק"ל ודילמ' היו שם האילנות קודם הציון והטומאה ואחר הטומאה לא נחרש מעולם י"ל כגון שהוא מקום שלא היו מתקיימים שם בלא חרישה ועוד יש מתרצין דאלו היה שם אילנות מתחלה היאך היו קוברין שם לתת שם מכשול שהרי יודעין שרגל הרבים מצויה שם והנכון דטעמא כדאמר במתני' שכתבו לעיל שדה שאבד בו קבר לא נזרעת ולא נטעת ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק ופירשו בתוספו' שלא להרגיל רגל בני אדם שם ע"י הפירות דאלו בפרס נחרש הא קיימא לן דנטעת כל נטע פי' אחרי נפוח א"נ דה"ק מקיימין שם כל נטע אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר פי' ולפי' לא קיימו שם נטיע' לראיה ואלו לפרש"י ז"ל מאי בידוע אולי הוא בית הפרס דחרישה היה מתחלה:

רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד אבל לרש"י ז"ל פי' אין שם אילנות בידוע שאבדה בה קבר כי בודאי לא חשדוהו דהכל יודעין שאין לחרוש בו ואפי' אמת המים העוברת שם אין שותין ממנה:

לפי שאין הכל בקיאין בדבר פי' לדעת שבזה נוטעין ובזה אין נוטעין אבל רש"י ז"ל פי' לפי שטתו שאין הכל יודעין שאסור לחרוש בשדה שאבד בו ואלו חרשוה ונעשה בית הפרס דחרישה דשרי בניפוח:

והא הכא דהויא שדה מצויינת וחיישי' לבית הפרס שנחרש ופרקי' אמר רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר פי' שהוא ידוע לכל שאבד שם קבר בתחלתו ולא היו בה אילנות באותה שעה ועכשיו מוצא אותן מצויינין הילכך יש בה אילנות ודאי נחרש ולפי' מקיימין אותם שם אין שם אילנות הרי הוא בחזקתו הראשונ' ולעולם ציון זה מתחלה עשאוהו:

ופרכי' וליחוש דילמא אלו האילנות גואי והטומאה מאברי ולפי' קיימו שם אילנות ופרקי' כי האילנות עומדות על הגודלין:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---