ריטב"א/כתובות/עג/ב

ריטב"א כתובות עג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אדתני המקדש האשה פי' דלרב אתי כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטה בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא נמי קאמר המקדש כו' ולאו דמחסורא מחסרא מתני' אלא ה"ק דרישא פסק ותני כל שקידשה על תנאי אינה מקודשת [אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם] (בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעי לשום צד ואפילו חזר לבעול סתם כניסה תצא) עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא בלא כתובה ובעי גיטא ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה:

מ"ש כתובה דלא [בעיא] דאמר א"א באשה נדרנית פי' כשהיא נדרה עינוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י ז"ל שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם שא"כ מאי משני שצריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה וכדפי' רש"י ז"ל לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב ל"ק מידי כיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין ממון דעתו על תנאי שאם יהיה עליה נדרים שלא יתן כתובה ומסתברא דכל שקידשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שיוצאה בלא כתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעי לרב שאע"פ שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעינן גיטא לרב וכ"ש כשהכל היה בסתם וכי תאמר א"כ נקשי נמי לרב כתובה מ"ט לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא כיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם ואין להקשות מאי פרכי' לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפ"ה בעי גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היתה נדרנית וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אח"כ אין לומר שלא נתקדשה תחלה אלא ע"מ שלא תהא נדרנית אפי' מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה נדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה:

צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפי' רש"י ז"ל לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט דאפי' כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמא תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם:

תנא ספוקי מספקא ליה פירוש לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתניתן על שמואל דלדידי' אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא הכי פירושו מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מפקיד בתנאי' אם לאו:

אמר רבה מחלוקת רב ושמואל בטעות שתי נשים. פי' רש"י ז"ל כגון שקידש לאה ע"מ שאין עליה נדרים וחזר וקידש רחל וכנסה ובעלה סתם ופליגי בקידושי רחל אי הוה קדושין לדינא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות או דאחלי לתנאי כיון (שאין) הקדושין היו סתם ושמואל סבר לא הוה קדושין ואינה צריכ' גט דאע"ג דבעלמא קדשה סתם צריכה גט ואף על פי שלא בעל שאני הכא דכיון שקדשה אחריתי מקמי האי על תנאי גלי דעתי' דאקפיד בנדרים והרי הוא כאלו קדשה לזו על תנאי ג"כ ולא נהירא חדא דא"כ לרב אפי' לא בעל צריכה גט אם קדשה סתם וכנסה סתם דהא לא מגרע גרע מרחל קדושי לאה שהיה על תנאי וא"כ היכא אמר אביי לעיל דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנסה סתם דהא רחל זה שפליגי בקדשה סתם וכנסה סתם הוא ותו טעמא דהא אוקימתא משום שמואל הוא דהוה בר מדינא דעלמ' ואיהו הוא דאתי ברבוותא עליה דרב דאלו רב דינא קאמר כדפירש רש"י לעיל וכיון דשמואל הוא דפליג הודאה קאמרינן. אבל (בקטנות) [בטעות] אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט משום שמואל הוא דאע"ג דפליג בטעו' שתי נשים מודה בזה וא"כ היכא אתי' הודאה דהכא והכא אינה צריכה גט קאמר והאיך שייך לומר בהא קאמר שמואל אינה צריכה גט הא ודאי ל"ל כלל והרי"ף ז"ל פירש כגון שקדש לאה על תנאי ואח"כ קידש רחל סתם וחזר וכנס ובעל לאה סתם ופליג בלאה זו אי הוה קדושיו קדושין ושמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהא קדשה על תנאי ובעל סתם ואדם עושה בעילתו בעיל' זנו' אבל רב פליג ואמ' דשאני הכ' דאחר דקידש לאה על תנאי קדש רחל סתם וגלי' אדעתי' דלא קפיד בנדרים וכי הדר ובעל סתם אחלי' לתנאי ובעל על דעת קדושין והוה קדש' בביאה זו ולפיכך צריכה גט והשתא אתי' הודאה שפיר לרב דפליג בטעות שתי נשים שצריכה גט מודה בטעות אשה אחת שאינה צריכה גט ואתי שפיר לישנא דפלוגתייהו דהא לאה דפליג בקידשה על תנאי וכנס סתם הוה והיינו נמי דמפרש אביי לעיל טעמא דרב משום דאין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות דהא לא סגי' דצריכ' גט לרב אלא כשבעל כיון שקדשה על תנאי ולהאי פירושו קשיא לי אמאי לא פליגי בי' דהא קטנ' שלא מיאנה דפליג בה שמואל באדם עושה בעילתו בעולת זנות אי לא טעות אשה מיהת היא ואפי' הכי פליג בה רב וי"ל דאין הכי נמי דמצי פריך הכי אלא אידך פירכא דפריך עדיפא לי' בהאי איכ' למדחי דשאני התם דליכא תנאי וכל אדם רוצה שיגמר נשואין ומיהו אכתי לא אתי שפיר האי פי' דלישנא דטעות שתי נשים דנקט הכא לא הוה קדושי טעות אלא בלאה שקדשה על תנאי אבל רחל שקדשה סתם לית בה טעותא והאי נמי קשיא לפי' רש"י:

הר"ר יוסף הלוי בן מג"ש ז"ל פירש טעות שתי נשים כגון שקדש שתי נשים בתנאי וכנסם סתם ונמצאו בהם נדרים ואלו בקמייתא לכולי עלמא אינה צריכה גט אבל שבעל סתם באחרונה פליגי דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהוה ליה קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דכיון דמקמי דכנסה לזו כנס אחרת סתם וטעה בה וחזר וכנס לזו סתם גלי אדעתיה דאחליה לתנאי ובעל לשם קדושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כמו שהיתה בראשונה אבל בטעות אשה אחת מודה רב דאינה צריכה גט ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא"ש הודאה לרב והיינו דקרי לה טעות ב' נשים דתרווייהו קדש על תנאי וטעה בהן והא דלא פריך תלמוד' מפלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך פירכא עדיפא ליה וזה הנכון. ואקשינן והא מתניתין דטעות אשה אחת לרב הוה תיובתיה ואמאי מותבינן לשמואל טפי מדרב איכא למידק מאי קושיא דהא ליכא לאותבי מינה דאיהו מוקי לה בטעות שתי נשים וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת לעולם ואפילו כנס ובעל סתם אבל כנסה סתם וכבר קדש אחרת תצא שלא בכתובה אבל לשמואל הוה תיובתא דאיהו לא מצי לאוקמא בטעות שתי נשים דאיהו סבר דבהא נמי אינה צריכה גט והנכון דאנן מעיקרא נמי אותבינן ממתני' לשמואל שפיר ידעינן דמתני' מצי לתרוצי כדתריץ בסוף בקדשה סתם וכנסה סתם אלא הא קמ"ל דמתני' אתיא כפשוטה דכולה באשה אחת וסיפא קיימא ארישא ואלו לשמואל דחיק ופליג לה בתרתי ומפיק לישנא דמתני' מפשטי' והיינו דפרכי' השתא דבשלמא אי פליגי בטעות אשה אחת ואתיא מתני' לרב כפשטי' היינו דמותבי' מינה לשמואל דלא אתיא ליה כפשטי' אבל אי אמרת דפלוגתייהו בטעות שתי נשים ולמימרא דסיפא דקתני כנסה סתם וכבר קדשה אחרת סתם ופליג לה נמי למתני' בתרתי ואוקימתא דשמואל עדיפא ואע"ג דרב מודה לשמואל ומתרץ מתניתין כוותיה מ"מ כי מותבינן לשמואל לא ניחא לן האי תירוצא ותו משום דרב אית ליה דמתני' תרי פרוקא ושמואל לית ליה אלא חדא פירוקא לא הוה לן לאותבי מינה לשמואל והיינו דמקשינן והא דמתני' דבטעות אשה אחת היא דאיכא כפום פשטא ולהכי מותבינן מינה לשמואל לחוד:

אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. פי' לפום פי' רש"י ז"ל יש לפרשה כיון שקדשה לאה ע"ת וגרשה וקדשה סתם וכנסה סתם ולא אתי שפיר לישנא דפלוגתייהו ולא הודאה דד"ה כדפי' לעיל. ולפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש כגון שקדש לאה על תנאי ובעל לאלתר כדאיתא בהלכות ולאידך פי' דרבינו בן מג"ש ז"ל פרשינן לה כשקדש לאה על תנאי וקדשה סתם וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וגירשה וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם ולכל הפי' קשיא לן דהא אכתי איכא למפרך כדפריך אביי לאידך אוקימתא דהא מתניתין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שגרשה וחזר וקידשה וכנס סתם לא סגי דלא מתרץ לה ומפיק לה מפשטי' ולפרוקא דשמואל אתי שפיר טפי מפשטי' לכך הנכון בזה כמו שפירש הרב המאור ז"ל זקנו של מורי רבינו ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים היינו כשקדש לאה וכנסה סתם ולא בעל ואח"כ חזר ובעל דבתר תנאי עביד בה תרי סתמא והיינו דפליג רב ושמואל דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דה"ל קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דאיכא תרי סתמא וגלי אדעתא דאחלי' לתנאי וכי בעל על דעת הקדושין בעל שלא תהא בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת שקדשה על תנאי וקדשה ובעל סתם שבאו כניסתה ובעילתו [זה אחר זה] סתם דברי הכל דעתו על קדושיו ולא מחיל על תנאי ואפי' רב מודה דאינה צריכה גט לרב מתני' כפשטא רישא בחדא סתמא שכנס ובעיל סתם [זה אחר זה] וסיפא בתרתי סתמא וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת אע"פ שכנסה סתם כלומר שבא עליה בסתם בפני עצמה תצא שלא בכתובה ולהכי מותבינן לה לשמואל ולא לרב והרי זה הנכון:

איתביה אביי קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת פירוש ואפי' למ"ד התם במסכת קדושין חוששין לסבלונות ה"מ היכא דליכא מעיקרא קדושין גרועים חוששין לסבלונות עצמם או שקדש כראוי קודם לכן לפום פי' דרבוותא ז"ל וכן מפורש בתוספת:

בעלו קנו ר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דטעות אשה אחת ופליגי פי' דת"ק דקאמר בעלו קנו סבר בקדשה בטעות ובעל מקודשת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ולמאי דקס"ד השתא דנקיט לישנא דקרא ולא קאמר מקודשת משום קדושי טעות למימרא דאינה מקודשת גמורה אלא לענין קנאה שקנאה לגמרי וצריכה גט אבל אפשר שאין לה כתובה וכדקתני מתניתין אליבא דרב כנסה סתם תצא שלא בכתובה דבטעות נסביה שאינו רוצה באשה נדרנית לקיימה לגרושין קיימא שמא רוצה הוא נשואין ולכשתמצא לומר שקנה ויש לה כתובה וקנינו קנין גמור ור"ש סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

מאי לאו טעות נדרים לא פחות משוה פרוטה. פי' ובעלו קנו דקתני היינו קנין גמור לכל דבריו ויש להם כתובה והא לישנא כן ואיכא למידק טובא מאי קאמר דהא מ"מ בטעות מפחות שוה פרוטה פליגי אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו ואע"ג דהוה טעות א'. והנכון דהיינו דמקשה תלמודא במאי פליגי מדפלוגתייהו באדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא ודאי ה"ק כיון דאמרת דבטעות נדרים כ"ע לא פליגי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא בטעות בפחות משוה פרוטה [במאי פליגי] ולא אוקימנא כפשוטה בטעות נדרים ורב ושמואל דאמר תרווייהו כר"ש דאמר בעלו לא קנו דבטעות אשה אחת אדם עושה ביאתו ביאת זנות משום דלא ניחא לאוקמי רב ושמואל דלא כרבנן ותו דלישנא דד"ה דקאמר רבא משמע לן דלאו (מדרבנן) [דרב] ושמואל קאמר אלא דברי הכל באי עולם דהיינו דמותבינן מפלוגתייהו דאידך מתני' ולא אוקימנא רב ושמואל כחד מינייהו:

מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין וכו' פי' דאדם יודע לאו דוקא דא"כ האיך קדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קמהדר למאי דבעיין במאי קמפלגי ומ"ש טעות בפחות משוה פרוטה מטעות נדרים דהא בטעות נדרים איכא למימר אדם יודע שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת דהא ודאי דכ"ע גמירי דקדושין שהם על תנאי שאם אין התנאי קיים שהקדושין בטלים על דעת זה התנה מתחלה דהא ידעו אינשי דקדושי פחות משוה פרוטה (שהוא אסור לחכמים) שאינה מקודשת אלא ודאי (דת"ק) [דה"ק] דבקדושי טעות דתנאי דקפידא דידיה הוא דטעה בגופיה לעולם דעתו ועל תנאי בחדא סתימה מיהת וכשבועל על דעת תנאי בועל ולא מחל מידי אבל בקדושי בפחות משוה פרוטה ודכוותייהו דגריעה דידהו לא אתי מחמתי' ואיהי דעתיה לעולם הוה בקדושין גמורים בלא קפידא אע"פ דכי מקדש בכסף או בשטר מיחת נפשיה אספיקא ודעתו לגמור נשואיה בבעילה זאת כאלו יודע בברי שאין קדושין בפחות משוה פרוטה והיינו סברא דרבנן אבל ר"ש סובר דאפי' בהדי קדושין גרועים דליכא קפידא כשם שקדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה שלא היה יודע שאינה קדושים כך הוא בועל עכשיו על דעת קדושין הראשונים כסב' שעשה כל צרכו ואין דעתו לקדשה בביאה זו:

איתביה אביי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת. פי' דקס"ד דטעמא (דתנן) [דת"ק] משום דמיחול בה תנאי (בה) שלא תהא בעילתו בעילת זנות וטעמא דר"ש משום דלא מיחל תנאי ולא בעיל לשם קדושין והא הכא דטעות אשה אחת היא וקדושי טעות התנאים וקפידא דידיה ואפי' הכי פליגי ומהדרינן הכא נמי דפליגי (פי') בלישנא דע"מ שירצה אבא [דת"ק] הכי משמע ליה בעי למימר דכשידעו בקדושיו ישתק ולא ימחה אבעיא למימר אנן כרבנן סברי דע"מ שישתוק בעי למימר ולפי' כשרצה דהיינו דכיון ששמע שתק ולא ערער נתקיים תנאי ומקודשת דשוב אין בידו לערער דבתר שעת שמיעה אזלינן גבי שתיקה ור"ש סבר דע"מ שיאמר אין בעי למימר ולפיכך אם שמע ונתרצה ואמר דניחא ליה הוה מקודשת גמורה ושוב אין בידו לומר איני רוצה אבל אם לא אמר אין אלא ששתק אינה מקודשת לומר שלא נגמרו עדיין הקדושין (וא"ת) [ואם] מת אינה צריכה [גט] אבל כ"ז שהוא בחיים יכול להתרצות ולומר דניחא ליה וגמר קדושיה דבאמר אין לא אזלינן בתר שעת שמיעה דוקא והכי מוכח בדוכתיה כדפי' רש"י התם בס"ד:

איתבי' מודים חכמים לר"א וכו' עד משום דר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת פי' רש"י ז"ל דמודה ר"א לרבנן בעיקר דינא דמתייבמת אלא משום גזירה קאמר דגזרינן היכא שהחזירה כשהיא גדולה או שגדלה אצלו אטו החזירה כשהוא קטנה ומת רבנן סברי דלא גזרינן (אמת) וחולצת ומתייבמת ור"א אכולה פליג ואפי' החזירה לאחר שגדלה והכי מוכח התם ביבמות דאמרי' המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתייבמת ור"א אוסר אלמא בכל אשה שגרשה או החזירה פליגי ולהכי נקט סתמא ולא נהירא פירושו כלל חדא דא"כ תיהוי תיובתא דשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר צריכה גט משניהם משום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו הכא כולהו תנאי סברי להו דמדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וליכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דהא לעיל לא בעינן לאוקמי בהכי ותו דהיכי אפשר דר"א גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה והגדילה והאמרת דהיא גופא גזירה והיכי עביד גזירה לגזירה ותו לא אתי שפיר לישנא דאפרקי' [מ"ס] אדם יודע ומ"ס אין אדם יודע לאו בהא פליגי אלא בגזירה ודכ"ע אדם יודע אע"ג דמר"ן לא גריס ליה האי נסחי דכולהו סבר' הכי היא ולא מחזקינן לה דבר ותו א"כ מאי האי דמר"ן ז"ל פי' לא פליגי בעיקר דינא כלל אבל הנכון דר"א ורבנן בעיקר דינא פליגי ודכ"ע החזירה כשהיא גדולה או חולצת או מתייבמת [והחזירה כשהיא קטנה] דכי גדלה אצלו גמר ובעיל לשם קידושין דר"א סבר שאינה מתייבמת על דעת קדושין כשהיה קטנה בעל דאינם קדושין מן התורה וקייימו על זה באיסור גרושת אחיו ואפשר דהוא הנכון דר"א אתרווייהו פליג דפשטה דמתני' דיבמות דמייתי לעיל ובהחזירה כשהיא קטנה אטו וגדלה אצלו ואין פרכי' דשמא מדהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו קס"ד דפליג באדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו והיינו דאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ותמי' מלתא טובא אדמקשי' לי' מעלמא אמאי לא פרכינן מפלוגתא דרב ושמואל גופיה דאי פליגי דמקדש וגדלו אצלו ובעל וכדאמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני והתם בטעות אשה אחת ופליגי אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא ודאי בהא פליגי כדאמרן לעיל ותירץ ה"ר יהודה בר יקר ז"ל דפשיטא לי' לתלמודא דבההיא דהוה יתומה ממש מצי לשנויי ליה דפליגי באדם יודע ואין אדם יודע דשאני הכא אבל ההיא דמתני' דיתומה בחיי אב דקס"ד דליכא לשנויי דטעמא דרבנן משום דאדם יודע דאין קדושי יתומה בחיי האב כלום דנהי בהכי דינא דמשנשאה אין לאביה רשות בה כ"ע דלא צורבא מרבנן לא גמירי לה כסבורים הם שהיא ברשות אביה כשהיא קטנה לעולם וקידושין שקדשה בחיי אב וברשותו קדושין ותלמודא פריך ליה דאפי' בהאי סברי רבנן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וליתא דהא אדם יודע דקא מתרצין ל"ד הוא דכתיב' לעיל אלא למימרא דבקדושי טעות דתלי' בתנאי וקפידא הוה בועל סתם על דעת תנאי ועושה מן ספק בעילת זנות אבל בקדושי קטנה דלא תלי' בתנאי ולא קפידא אלא משום דקדושי לא מעלו מנפשייהו סברי רבנן דלא מיחת נפשיה לספיקא ואינו עושה בעילתו בעילת זנות ור"א סבר דאפילו בהא מיחת נפשיה לספיקא והנכון כמו שתירץ הר"ר זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל דהשתא דאקשינן מהא מתני' דלא ידעינן האי טעמא דאדם יודע ואין אדם יודע מש"ה לא פרכינן ההיא דרב ושמואל אפשר לאוקמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דאית בה אחת שהגדילה תרי סתמא כגון שקידשה כשהיא קטנה ואחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמא אבל בהא מתני' דפרכינן מינה ליכא למימר הכי דהא קתני שאחר שהחזירה והיתה אצלו וכנסה הגדילה ובעל לאחר שהגדילה וראוי לקדושין לא הות בה אלא חדא סתמא וכן עיקר. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא אמרינן דהני תנאי לא כשהגדילה אצלו ובעל דוקא פליגי ובאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דין פלוגתייהו בין שבעל אחר שגדלה אצלו בין לא בעל וקמפלגי בקטנה שנתקדשה והגדילה עד שלא מיאנה דאמרי' דגדלה קדושיה בהדה או לא דרבנן סברי דכי גדלו קדושיה בהדה ואע"פ שלא בעל קנה ואפי' מתייבמת ור"א סבר דלא גדלי בהדה ואעפ"כ כשהגדילה ובעל לא קנה לפיכך חולצת ולא מתייבמת. וי"ל דלישנא דמתני' משמע דכשבעל דוקא פליגי ומשום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות מדקתני וגדלה אצלו משמע לישנא דבעילה וכדאמרינן ביבמות הגדיל זה עם זה אי נמי דאין הכי נמי אלא דקושטא דמלתא בעי לשנויי ליה דאפילו תימא כשבעל דוקא פליגי פלוגתייהו באדם יודע ואין אדם יודע (א"כ) [א"נ] דלא ניחא ליה לתרוצי טעמא דרבנן אלא כרב ושמואל דהא פרישנא ביבמות דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דצריכה גט דלא אמרי' דגדלה קידושיה בהדה וכן רבנן לשמואל דפליגי אף כשבעל הלכך ליכא לאוקמי רבנן דלא כרב ושמואל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---