ריטב"א/יבמות/ג/א
ג"ה ואיידי באיסור אחוה תנא אחו' אשה. וק"ל דאי משום הא ליתני בתר כל איסור אחות וי"ל דכיון דאיירי באיסור אחוה דקורבא דנפישי' כעין אחותו ואחות אמו תנא אלו אחות אשה דאתא ע"י קדושין דנפשיה מקמי אשת אחיו דאתי ע"י קדושי אחיו ויש נוסחא דגרסי וכיון דאיירי באיסור אחות וזו גירסא נכונה.
תנא שלש דורות למעלה דידה לפרש"י לאו דוקא דידה בלחוד דהא בתו מנשואתו בכלל בת אשתו קתני לה אלא הכי קאמר דמעיקרא קתני ג' דורות למטה דידיה בלחוד והדר קתני למטה דידה נמי ג' דורות למעלה דידיה שלש כגון אמו אם אמו דהיינו אמו אנוסת אביו לא מצי למתני כדמפרש בגמ' ובדין הוא דלקדמ' כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו פרש"י דכיון דכלתו ואשת אחיו כי הדדי נינהו לענין קורבה דתרוייהו ע"י קדושי' קרוביו ה"ל לאקדומי לכלתו דחמורה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו דכלתו בסקילה וחמורה מחייבי כריתות וה"ה דאית לה למקדמא לאשת אחיו מאמו דחדא מינייהו נקט ועוד לפי פי' זה טעם דהקדמת כלתו משום חומרא ולישנא דגמ' לא משמע אלא משום דאשת אחיו שלא היה בעולמו לאו קורבא היא דאסורה ולפי' הא דאמרי' משום דלאו קורבא הוא דאסירא פירשו דלא משום קורבא דנפשיה אלא משום קדושי קרוביו וכדפרשי' ואינו נכון חדא דהשתא לא משמע דלא נחית תנא לחומרא כלל אלא לקרובי ועוד דכיון דבעי לאקדומי אפי' לאשת אחיו מאמו איהו הוה לן למינקט דקדים בלישנ' דמתני' והנכון דדוקא נקט דלקדמיה לאשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה קורבת אח גמורה כיון שלא היה בעולמו ולגבי ייבום לא חשיב אחיו והיינו דאמרי' דלאו משום קורבה הוא דאסירא והא דאמרי' לעיל לתניי' להאי בבא לבסוף כדפרשינא דלתנייה בבא באיסור אחוה כלומר כלתו חמורה בתו אחותו ואם חמיו ובת' כלתו שהיא אשת בנו דהוו קדושי' קרובי' לתנייה אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ולתני לבסוף שאר איסור אחוה אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו והוייא לה אחות אשתו בתרייתא:
אי הוה תנא אוסרות הני מילי לייבם. ק"ל דהא אנן לא פרכי' אלא דליתני אוסרות במקום פוטרות ושאר מתני' כדאיתא מן החליצה ומן הייבום וי"ל דה"ק דאי תנא אוסרות לא הוה מצי למתני לא אוסרות ליבם ה"א דמחלץ חלצן ומשום דלא פריש לן אמאי לא מצי למתני חליצה בהדי אוסרות פרכי' ליתני אוסרות לחלוץ נמי ומהדרי' אוסרות לחלוץ מאי קא עביד כלומר מאי איסור יש בחליצה אלא שהוא מעשה לבטלה ופרכי' אלמה לא הא אית בה איסורא משום שאם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דבמקום מצוה פי' אלא קאמרי ודכותא בתלמודא טובא:
ליתני מן היבום לחודיה פי' שהוא עיקר המצוה וממילא שמעי' לחליצה דהא חליצה בתר ייבום כתיבא הא מחלץ חלצן פי' צרות ערוה מיה' דמביאה הוא דדחו ליה עריות מדכתב לצרור לגלות ערותה א"נ מן החליצה לחודה פי' דודאי כיון דלא סלקא לחליצה לא סלקא לייבום דליכא מאן דסבר שתהא עולה לייבום ולא תהא עולה לחליצה וקרי בי רב ומניינא דסיפא לאתויי מאי דכי הדר דקתני הרי אלו ודאי למניינא נחית. למעוטי דרב ודרב אסי פי' רב דאמר צרת סוטה אסורה ורב אסי דאמר צרת אילונית אסורה ולדידהו ודאי הרי הן כעריות צרותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום והכי מוכח מדפרכי בסמוך ולרב אסי ליתנינהו והיינו נמי דפרכי' ולרב ולרב אסי מאי ואם איתא דלדידהו בעו חליצה הא מיעט להו מדין חליצה מיהת דא"ל צרות עריות שבמתני' פטורות אף מן החליצה והצרות הללו צריכות חליצה אלא ודאי כדאמרן ויש שסוברים דלא אמרי' הכי אלא משום צרת אילונית דרב אסי אבל צרת סוטה לרב חייבי לאוין הוא ומדאוריתא בת חליצה וייבום ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ומ"מ צריכה חליצה ולקמן בדוכתא יתבאר בס"ד:
ודאמרינן דתנא קתני מניינא למעוטי פרש"י למעוטינהו לגמרי דלתנא דמתני' עולות לייבום צרותיהם וכ"ש לחליצה אבל יש שפירש דלתנא דמתני' צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו מותרת אפי' להתייבם כדאסיקנא לקמן דבצרותיהם לא גזרו כלום וכן דעת רבי' הר"ם ז"ל ונכון הוא ומיהו רש"י פי' דאפי' למאן דאסר בהו לקמן מודו דבעו חליצה וכיון שכן אף לדידהו שפיר מיעט להו תנא או צרת ממאנת פי' מיבמ' דיבם או צרת מחזיר גרושתו פי' דצרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו צריכות חליצה מדאורייתא ואפי' לייבום חזו מדאורייתא אלא דאפקעוה רבנן משום גזירה וכדפרש"י ז"ל אבל יש שפי' וכו' לעיל ולרב ולרב אסי ליתנינהו פי' ליתני צרת סוטה וצרת אילונית כיון דלדידהו פטורות מן החליצה ומן הייבום ופרקי' לפי שאינן כצרות צרה פי' שהרי לכל האחים היבמים הם אסורות והא דלא פרכי' ולמאן דאסר צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דלתנינהו א"כ למעוטי מאי משום דהא ידעי' ודאי שאפי' למאן דאמר צרותיהם אסורות צריכות חליצה מיהת ואפי' הן עצמן צריכות חליצה דאפי' מחזיר גרושתו דחייבי לאוין בעלמא הוא יכול שאני מרבה אף בעריות ק"ל ליתני שאני מרבה לט"ו אלו שלא במקום מצוה י"ל דתנא ברא סירכא דמתני' נקט דקתני התנא שלא במקום מצוה בשש עריות ומיהו להכי קתני דבריו שאין צרה אלא מאח לתת טע' לאלו כדי שנלמוד מהם לט"ו שלא במקום מצוה דאי לא למה ליה למתני' אין צרה אלא מאח כיון דקאי להתרא אלא ודאי כדאמרינן וכדפי' ז"ל: