רב פעלים/ד/יורה דעה/לה

רב פעלים ‏ ד יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה ששאלת בכהן שהיה לו בכור בביתו ונכנס קצב יהודי לביתו ואמר רוצה אני לעשות דבר לזה העגל שיהיא צועק הרבה כדי לשחק ולקח הסכין שלו וחתך בה אוזן העגל ההוא ואח"כ כאשר א"ל שזה בכור נשבע שלא ידע שהוא בכור ולא עשה כן במזיד להתירו אלא עשה כדי לשחק שעי"כ יהיה צועק ואילו ידע שהוא בכור לא היה עושה כלום אם זה חשיב מום שיהיה נשחט עליו:

תשובה מפורש בש"ע י"ד סי' שי"ג היה הבכור רודף אחר הכהן וכ"ש אחר אדם אחר ובעט בו ועי"כ עשה בו מום מותר לשחטו עליו ואפילו בעט בו לאחר שניצול ממנו לא אמרינן כדי להטיל בו להתירו נתכוון אלא צעריה הוא דקמדכר ע"ש ועל כן גם בנידון השאלה אע"ג דהטיל בו מום בידים כיון שלא ידע שהוא בכור וכוונתו לשחק הרי זה ישחט עליו שדינו כמו דין הנז' וכמו דין תנוקות שכתב בש"ע בסעיף ב' דהכי אתמר בגמרא זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר:

ואע"ג דהתם ראינו שהיה הבכור רודף אחריו וא"כ מוכחא מילתא לקמן דלא בעט בו כדי לעשות בו מום ואלו הכא בנ"ד לא מוכחא מלתא לפנינו אלא ראינו שהביא הסכין וצרם האוזן לפנינו מה בכך הא התם ידע שהוא בכור ולהכי בעינן רודף אחריו דמוכחא מלתא לפנינו אבל כאן הקצב הזה אינו מבני ביתו של זה ומהיכא ידע שהוא בכור כדי שנאמר שנתכוון לעשות בו מום להתירו וגם כי ודאי לא מחזקינן אינשי ברשיעי להיות חוטא ולא לו ועוד הא נשבע ג"כ על זה וזה הקצב אינו כהן ואינו בעל דבר כדי שתאמר החשוד על הדבר אינו נאמן בשבועה:

ודע כי מ"ש בגמרא דבכורות דף ל"ה וצריכה דאי אשמעינן נכרי וכו' ופירש רש"י ולא אתי לאחלופי בגדול דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תנוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא משתרי וכו' ע"ש הכונה דאתו לומר דאם הגדול שדי מומא במתכוין לישתרי ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם מ"ש בזה והביא לשונו בס' קדשי דוד וביאר דבריו והוא פשוט שלא היה צורך לכתבו:

הנה כי כן הבכור הנז' שחתך הקצב מן האוזן שלו כדי לשחק ולא ידע מעיקרא שהוא בכור ונשבע על זה הרי זה ישחט על מום זה:

ברם צריך אתה לדעת כי צרימת האזן לא הוי מום אלא בכה"ג שכתב מרן בש"ע סי' ש"ט ס"ב וז"ל וצרימת האזן הוא מום מובהק היכא דמנכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האזן בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים עכ"ל וכתב הט"ז ס"ק ה' ולא העור שבשפת האזן ששם הדר בריא והיינו באליה רכה שנקראת עור כך כתב רש"י עכ"ל על כן צריך אתה לדעת אם זה הקצב לא צרם אלא העור דהיינו אליה הרכה שבאזן אין זה מום מעיקרא:

ומה ששאלת אם מותר להרביע הבכור על בהמה אחרת או אסור משום עבודה בקדשים.

תשובה מפורש בגמרא דמ"ק דף י"ב דאין מרביעין בבכור ודין זה נפסק להלכה מה' מעילה ע"ש וכן כתב הרא"ש שם בהרמב"ם בפ"א והרב פתחי תשובה סי' ש"ח ס"ק א' תמה אמאי לא הביאו הטור והש"ע דין זה וכתב שהעירו בזה ג"כ בספר פרי מגדים א"ת סי' תקל"ו ובתשובת בשמים ראש בכסא דהרסנא ע"ש ותמה על המשנה למלך שכתב דאין האיסור אלא בנרבעת ע"ש:

וראיתי להגאון טל חיים על מ"ק שגם הוא נתעורר בקושיא זו אמאי השמיט בש"ע האי דינא דהרבעת בכור ושם הביא הגאון הנז' דברי הר"ן ז"ל שכתב בשם יש מפרשים הא דאין מרביעין הטעם הוא משום דגזרינן שמא יגדל מהם עדרים ואתי לידי גיזה ועבודה. והקשה למה לא ניחא להו לפרש הטעם משום עבודה, ותחילה עלה בדעתו לומר דבהרובע איכא עבודה ולא בהנרבעת הפך סברת משנה למלך ז"ל ושוב הדר ביה ונטה בתר סברת מש"ל דדוקא גבי הנרבעת שייך עבודה אבל לא ברובע ולכן הי"מ הנז' לא אמרו טעמא דעבודה כי הבכור הוא רק בזכר ולא שייך האי טעמא אלא שייך האי טעמא דשמא יגדל עדרים מיהו האי טעמא דשמא יגדל עדרים לא שייך אלא בזמן שבהמ"ק קיים דאז היה הולד של בכור ראוי לאכול משא"כ עתה דאין הולד של בכור ראוי לאכול לא שייך חשש דשמא יגדל עדרים דלמה יעשה כן בחינם ולהכי השמיט בש"ע דין זה דאין מרביעין בבכור, אך חזר ואמר אכתי יש לגמגם על הש"ע דהא האי טעמא הנז' אפשר דלא שייך אלא על בכור תם דהוא אסור לשחוט בזה"ז אבל בבכור בעל מום דמותר באכילה בזה"ז ואסור בגיזה ועבודה א"כ הו"ל להש"ע להביא דין דאסור להרביע בכור בעל מום על בהמה של חולין שמא יגדל עדרים ויבא לידי גיזה ועבודה וסיים אולי גם בולד של בכור בעל מום יש קדושה ואסור באכילה דהא הבעל מום יש בו קדושה דאסור בגיזה ועבודה וא"כ גם בולד יש קדושה דחוששין לזרע האב והניח הדברים בצ"ע ע"ש:

והנה לענין הלכה ודאי אין לסמוך על סברת המש"ל ז"ל דס"ל ליכא איסור עבודה אלא בנרבעת ולא בזכר הרובע דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כיון דיש לומר הסברא להפך דאדרבא בזכר איכא טפי מן הנקבה וכמ"ש הרב ז"ל שם וספק איסורא כהאי אזלינן ביה לחומרא ובפרט כי רבים תמהו על סברא זו דמש"ל ז"ל ועל כן ודאי דאסור להרביע בכור ולאו דוקא בכור תם אלא אפי' בכור בעל מום דגם בו יש קדושה:

שוב ראיתי להגאון חתם סופר י"ד בסי' ר"ט שכתב על טעם ההרבעה משום עבודה אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן דאע"פ שמכניס כמכחול בשפופרת מ"מ אין זה מלאכה אלא טורח התשמיש וזה עושה הבכור מעצמו ולא הבעלים וליכא בזה אלא איסור דרבנן וכתב על נידון שלו דהישראל שולח הבכור במרעה בין הבהמות שהגוי מרביע אותם דטעם דשמא יגדל עדרים לא שייך הכא שפיר דמה יש לו ריוח לישראל בשהייתו לכשיומם ומשום עבודה לא מצינו אלא להכניסו לבקרות אבל להניחו רועה בין שאר הבהמות לית לן בה וכו' ע"ש:

ובתשובה שאחריה בסי' ש"ה השיב לרב אחד ששאל בנידון הבכור הנכנס לרעות בין העדר וממילא מרביע הנקבות אי אית ביה משום איסור מרביע בבכור וכו' והעלה להלכה דליכא איסורא אלא להרביע בידים אבל להכניס הזכר לעדר אע"פ שסופו לעלות על הנקבות לית לן בה דהרי אפילו בפרה דחמירה אם הכניסה לרבקה שתניק ואח"כ דשה מאליה לית לן בה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מפרה הלכה ז' ולכן מותר למסור הבכור לשומר לגוי ולרעותו ולגדלו אע"פ שהגוי ירביענו עכ"ד ע"ש. ועוד שם בתשובה סי' ש"ב נראה דדעת הגאון ח"ס ז"ל להחמיר ליתנו לגוי לרעות עם הבהמות משום שמא ירביענו ובדוחק התיר בזה אך בתנאי שיתנה עמו שלא יניחו לעלות על הפרות ואם יניחו יפסיד שכרו ע"ש:

נמצא הרב ז"ל גם בתשובה דסי' ש"ה הנז' לא התיר אלא למסור אותו לרועה הגוי כדי לרעותו ולגדלו אבל אם הגוי מבקש ממנו הבכור להדיא כדי לרבעו על הבהמות זה הו"ל מרביע בידים ואסור ובסי' ש"ב נראה דגם למסרו לרועה גוי מחמיר ובדוחק התיר ע"י תנאי שיתנה עמו שלא יניחו לעלות על הפרות ואם יניחו יפסיד שכרו וכנז"ל ולכן בנידון השאלה דידן הנז' ששואלין את הבכור מן הישראל כדי להרביעו זה אסור בודאי וגם למסרו לרועה צריך ליזהר וכאמור:

ומה ששאלת בכור בעל מום שנשחט ונמצא טריפה מה יעשו בו:

תשובה דבר זה מפורש בש"ע סי' ש"ז שחטו ונמצא טריפה אז עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה ומפורש הטעם בלבוש שלא התירו הכתוב אלא באכילה דכתיב בשעריך תאכלנו וכשהוא נשחט ונעשה ראוי לאכילה שלא נטרף נעשה ממונו של כהן ומותר להאכילו אפילו לגוים ולכלבים אבל אם מת או נמצא טריפה לא התירתו התורה ואסור ליהנות ממנו ואפילו לכלבים אסור להאכילו וטעון קבורה ולא שריפה שאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה עכ"ל:

ובספר באר היטב כתב שאם מת הבכור נוהגין לקברו בסדין בבית הקברות וצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם עכ"ל:

ומה ששאלת אם בכור בעל מום נשחט ונמצא כשר אם מותר להאכילו לישראל. גם דבר זה הוא דבר פשוט שמותר להאכילו לישראל הן למכרו לו הן ליתנו לו בחנם כי הוא כשאר ממונו של כהן לעשות בו מה שירצה ורק דאינו יכול למכור בשרו במקולין אלא ימכרנו בביתו וכל זה הוא מפני הבכור שלא לזלזל בו כ"כ ואפילו כשמכרו בביתו לא ישקול הבשר בליטרא מפני הכובד אבל לשקול בו מנה כנגד מנה כגון שיש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול כנגדה בשר בכור וכנז' כל זה בש"ע סי' ש"ו: ודע כי מרן ז"ל בש"ע פסק שיוכל הכהן להאכילו אפילו לגוים ומור"ם בהגה"ה הוסיף שגם לכלבים יוכל להאכילו כיון דממונו הוא, אך מ"מ כתבו האחרונים ז"ל דאין להאכילו לגוים וכ"ש לכלבים משום בזיון ורק דרך זימון דהיינו שזימן הגוי אצלו מותר שיאכל עמו אבל לא למכרו לו ואפילו ליתן לו חתיכת בשר חיה נמי לאו וצריך ליזהר בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.