רב פעלים/ד/יורה דעה/כד

רב פעלים ‏ ד יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה נשאלתי מן חכמי הישיבה הי"ו מעשה באחד שהניח ידו על המזוזה ונשבע בזה"ל והל מזוזה שיצא מביתו לזמן פלוני והגיע הזמן ועבר על שבועתו במזיד כמו שאמר לנו כן בפי' ועכשיו בא להתיר שבועתו, והנה אחרי ראות דברי הפוס' ז"ל הלא המה הט"ז סס"י רי"ב והש"ך סס"י דל"ז ס"ק והרב נו"ב סי' ע"א ושאר אחרונים מבואר יוצא מדבריהם דלא בעינן הגבהת החפץ בידו אלא כל שהניח ידיו עליו ונשבע הויא שבועה דאורייתא, וא"כ לפי"ז אין להתיר לאיש ההוא שבועתו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כמ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ח יע"ש. ולכן לא התרנו לו שבועתו והגם דמצינו ראינו שיש חולקים ע"ז וס"ל דבעינן שיגביה החפץ בידו מ"מ אנן בדידן לא מלאנו לבנו להקל בזה כנגד פוסקים הנז' ומה גם דבנידון זה שאפי' לסברא יחידית יש למיחש אנפשין משום עונש האמור בהרמב"ם ה' נזירות פ"ד הט"ז יע"ש ולכן הא ודאי דלא מתרינן ליה לההוא גברא עד דקנסינן ליה וחזר ההוא גברא דלא נזקקין ליה ואזל ליה לוות מעכ"ת ואתא ואייתי לן בידיה הלכה פסוקה ואמר לן בהרמנותיה דמעכ"ת דנזקקין ליה להתיר לו שבועתו ואנן תמהינן על נפשין דאיך סבר מעכ"ת להקל בזה ולכן נפשינו איותה לדעת טעמו ונימוקו וצדי צדדין דמעכ"ת סמיך עליהם להקל בזה ושכמ"ה:

תשובה קודם ד' וה' שנים בא לי שאלה אחת מן חכמי המדרש בראובן שהיה דרכו לשתות שכר בכל לילה ואמו היתה מוחה בו וסו"ד נתחייב ליתן קנס לרמב"ה זיע"א מאה גרוש כל לילה שישתה שכר ואח"ך נתחרט ורוצה לעשות התרה מחמת סיבה גדולה וכו' ואנא עבדא כתבתי להם תשו' באורך על הדבר הזה (אמר המגיה התשובה הנז' נדפסה בר"פ א"ת יו"ד סי' ט"ל) ועל הרוב היא מצויה אצליכם בישיבה והנה באותה תשו' הבאתי ס' מהר"ש סרילי"ו ז"ל דס"ל כל שנדר או נשבע לאחר זמן יוכל הוא עצמו להתחרט ולבטל הנדר או. השבועה קודם שיחולו דאתי דבור ומבטל דבור ודין זה איתיה אפי' בנזירות ושם הבאתי כל ספרי האחרונים אשר הביאו ס' זו של מהר"ש הנז' ושם בררתי דאיכא רבים דאזלי כוותיה בסברא זו ואיכא נמי רבים דפליגי עליה בזה ע"ש. והנה זה השואל אמר בשבועתו שיצא מביתו אחר מועד הפסח כן אמר לי והוא כבר נתחרט מקודם שעבר המועד ואפילו אם לא היה מתחרט קודם שיצא המועד אין השבועה חלה עליו אלא עד ר"ח אייר דאזלינן בזה בתר דעתן של בני אדם ומנהגם שדרכם לצאת ערב ר"ח ואין דרכם לצאת באסרו חג כי לא ימצא לו חצר אחרת והוא כשנשבע ודאי אדעתא דהכי נשבע אלא מעיקרא אמר בפי' שנתחרט מקודם שיצא המועד והסכים בדעתו שלא לצאת ונמצא לפי שברת מהר"ש ז"ל אפי' הוא עצמו יוכל לבטל דברו דאתי דבור ומבטל דבור ואין צריך התרה:

ברם ודאי לסברת הפוס' דפליגי על מהר"ש צריך התרה ועל כן יש בזה ס"ס ס' אם הלכה כמהר"ש ואת"ל הלכה כמאן דפליג שמא הלכה כמ"ד דבעינן שיגביה החפץ בידו, ועוד איכא נמי למימר דאפי' למאן דפליג על מהר"ש יודה דאין צריך התרה אלא מדרבנן וא"כ לא שייך הכא קנס כיון דהוא בדרבנן ועוד איכא סניף בנידון זה דודאי זה השואל עשה המודעה שנהגו לומר בתחלת השנה בהתרת נדרים וגם נוסח כל נדרי בליל יוה"כ שהוא לשון המדבר על העבר ועל העתיד ויש מי שאומר דאמירת הש"צ מהניא לכל הצבור כאלו הם כלם אמרו כן ואע"ג דבתשובתי הנז' כתבתי דאין לסמוך ע"ז ובפרט לאדם ע"ה מ"מ כתבתי סניף קצת מיהא להוי:

ועוד איכא סניף אחר בנ"ד כי מה שהניח ידו על המזוזה ואמר בזה"ל והל מזוזה אצא מן הבית וכו' יש להסתפק בזה אי הוי שבועה גמורה. הן אמת דמצינו למרן ז"ל ח"מ סי' פ"ז שהשוה דין התפילין לדין הס"ת י"ל שמא מזוזה שאני דקילא טפי מתפילין. ועי' להרב בנין ציון ז"ל סי' ע"ט שכתב מאן יימא לן דנשבע במזוזה ג"כ כמי שנשבע בס"ת ע"ש. והגם כי ראיתי להר' אורח משפט סי' פ"ז הגה"ט אות יו"ד שכתב וז"ל א"ה נראה דה"ה אם עבר ונשבע במזוזה דאינו חוזר ומ"מ אין פנאי לעיין היטב בזה עכ"ל נראה דהר' ז"ל אמר זה מסברא דנפשיה ורפייא בידיה ואנא עבדא חזינא דיש לצדד ולומר דמזוזה שאני אך עתה אין לי פנאי להאריך ולהרחיב הדבור הזה ומ"מ סניף קטן להוי מהכא:

גם עוד יש סניף גדול להתיר לו והוא הגאון התשב"ץ ז"ל סי' קנ"ד הקשה מן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נזירות הט"ז דכתב דמשמתין להב"ד הנזקקין לו לדבריו דסוף פ"ו דשבועות בנשבע על ככר ואכלה דאפי' עבר במזיד נשאל ומתירין לו ויצא הגאון ז"ל לחלק בטוב טעם דלא אמר אמימור דנשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שא"א לקיימה עוד כגון דנשבע על ככר ואכלה. וכי חמרינן דמחמרינן עליה היינו בדאפשר לקיים נדרו כגון נודר בנזיר. הוא אמת ויציב. וכתב הגאון הנז' על נידון דידיה דאסר על עצמו אשה אחת שלא ישאנה בתוך שלוש שנים או נשבע ליל זה וכו' וז"ל ולפי"ז אם זה האיש כשנשבע שלא ישא אשה זו אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין עמה כיון שעשה נשואין הרי זה כנשבע שלא יאכל ככר זו ואכלה דנשאל ומתירין לו. ואם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה ויפרוש ממנה כימים אשר נהג בהם קלות ראש בנדר ואח"ך נשאל ומתירין לו עכ"ל:

והנה זה השואל הנז' בשאלה נשבע שיצא אחר המועד מביתו ולא נשבע שלא ידור בביתו ולפי"ז אפשר אם היה יוצא מביתו ומסיע חפציו כולם לבית אחד ואחר קצת ימים היה חוזר לביתו היה רשאי בזה וא"כ דמי להא דנשבע שלא יעשה נשואין עמה דמדמי לה הגאון להא דנשבע על הככר דמתירין לו אפי' אחר שעבר ואע"ג דמסתמא כוונתו בנידון דידן שלא ידור בביתו מ"מ כיון דנקיט בלשונו שיצא ולא אמר שלא ידור יש להסתפק וא"כ השתא בזה נוסף לנו סניף אחר בנ"ד שיתירו לו ולא יחושו:

ועוד איכא טעם אחר בנ"ד דאותו האיש אומר דלא עבר במזיד והיה אפשר לו לעשות התרה אלא דאדם אחר הטעהו וא"ל דסגי לעשות כפרה בתרנגול וכן עשה והראיה כי אח"ך אמרו לו אחרים דלא מהני ליה דבר ולכך הוא בא מעצמו לשאל מפי חכמים על הדבר הזה וא"כ לפ"ד הוא שוגג בדבר ויהיב טעמא לדבריו כי עתה הוא מעצמו בא לשאל על הדבר ולבקש התרה ומה היה מפסיד אם היה שואל התרה מתחילה אדרבא הפסיד דמי התרנגיל וא"כ נראה כי בתמות עשה מרן ז"ל בב"י סו"ס ר"ח הביא מתשו' סר"ן ז"ל דאם יראה למתירים שהיה שוגג בזה דמתירים לו מיד ע"ש ואע"ג דמהרימ"ט ח"א סו"ס א' כתב וז"ל מלשון רש"י לא משמע כן ע"ש מ"מ דברי הר"ן ז"ל שהביאו מרן ז"ל בב"י אנחנו תופסים עיקר בזה והרי זה סניף גדול לסמוך עליו ולהתיר:

הנה כי כן בצירוף כל הטעמים הנז' נראה דמתירים לו ולית להו למיחש כלום ובפרט כי נראה בודאי שזה האיש אם לא יתירו לו לא ירצה לקיים הקנס לצאת מביתו ולהמתין כמו הימים אשר ישב שם אחר חלות הנדר וא"כ ישאר זה באיסורו לעולם וכל כה"ג י"ל דלא אמרו אין נזקקין לו דדמי להא דפסק מרן ז"ל בשה"ט סי' ר"ח ס"ב וז"ל ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול להזהר בו כוגן שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירים לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול עכ"ל ומקור דין זה הביאו מרן ז"ל בב"י מרבותינו הצרפתים שהביא דבריהם הרשב"א ז"ל בתשו' ע"ש. והתשב"ץ ז"ל בח"ב סי' נ"ג ג"כ הביא דבריהם וכתב דאמרו כן משום שאינו אלא קנס בעלמא ולכך היכא דאינו יכול להזהר אין להחמיר עליו. וכ"כ הרשב"א בתשו' בשם התוס' אבל להתיר נדר שאין לו היתר מפני יראת מכשול הנודר אין כן דעת האחרונים ז"ל עכ"ד ע"ש:

ולכן בנ"ד דיש לנדר החרה ורק דמשום קנס הוא דאין מתירין לו מיד אי חזינן שזה האיש נמנע ולא מקיים הקנס ועי"כ הוא נשאר במכשול כל ימיו מתירין לו מיד ואין לחוש. וכ"ש וכ"ש דצדדנו בנ"ד להקל מטעמים ראוים וגם עוד שיש עמהם סניפים מכל הנך טעמים וסניפים הנז"ל על כן יתירו לו בשופי ולא יהיו גרמא שישאר זה במכשול ועל המתירים תבא ברכת טוב והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.