רב פעלים/ד/חושן משפט/ו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה לנעמ"י מודע כי כאן נמצא אשה אחת שטענה על בעלה שאינו יורה כחץ והיא רוצה בן להשען עליו ולהיות חוטרא לידה ומרא לקבורה וחייבוהו ב"ד לגרשה ולתת לה כתובחה והוא סירב לדבריהם וקראו אותו עבריינא ועכ"ז לא שמע לדברי חכמים ואז הב"ד כתבו וחתמו ומסרו בידה מעב"ד שהוא מחוייב לגרשה ולתת לה כתובתה והוא עודנו עומד במרדו ואינו רוצה לגרשה בשום אופן והנה בעתה האשה הזאת נפשה לשאל הגיעה אם יש יכולת בידה להקדיש את נדונייא וחת נכסי מלוג שלה ואחלה פני מעכ"ת להשיב לנו תשובה מאהבה יפשא"ק ושכמ"ה:
ותשובה מתוך דברי השואל מובן שעיקר כונת האשה הנז' הוא לשאל ג"כ אם אחר איו"ש שלא נשאר בעלה בחיים ולא גירשה עדיין אם יוכל לטעון לירש אותה ולבטל כח ההקדש או לאו ועל כן צריכין אנחנו לברר גם הספק הזה בדברינו והנה מצינו להגאון בעל תרומת הדשן סי' רע"ב שנשאל הרב ז"ל בלאה אשת ראובן היה לה נכסי מלוג והיה לה כעס עם בעלה והקדישה כל נכסי מלוג שלה מה יעשה ראובן בפירותיהן יוכל ליהנות מהן או אם תמות יורש את הנכסים הגוף וגם הפירות אם לאו והנה הגאון ז"ל שם בתשובה רצה להוכיח תחילה מן התוס' דכתובות דף נ"ט ע"א בד"ה שאני קונמות וכו' שתירצו בתירוץ ראשון דרבא סבר כמ"ד בפרק החובל דעברי מלוג יוצאין לאשה וכתב דלפי תירוצם זה דסבר רבא דהאשה מפקעת בשחרור נכסי מלוג שלה מיד בעלה ה"ה עי' הקדש ג"כ מפקעת ואע"ג דע"י קונמות ודאי לא מצי מפקעת זה דוקא בקונמות דאינה אסורה אלא לבעלה ולהכי לא מפקעת אבל בהקדש דאסור לכל העולם יש לה כח לאסור אמנם אח"ז מסיק הגאון ז"ל מדברי התוספות בגיטין דף מ' ע"ב מוכח דלא אלים כח הקדש להפקיע השעבוד אלא דוקא בקדושת הגוף ולא בקדושת דמים ע"ש:
והנה סברא זו דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד הביאה הטור ז"ל בח"מ סי' קי"יו ופסקה מור"ם בש"ע שם סוף סי' הנז' ע"ש וכן העלה הש"ך ז"ל בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג ושם ציין בזה על כמה גדולי עולם דנקטי הכי ע"ש:
אמנם מצינו סברא אחרת לרבינו האיי גאון ז"ל שהביא הרב בעל התרומות שער ע"ג והטור ז"ל בסי' קי"ז הנז' דס"ל אין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא בכלהו אמר רבא הקדש מפקיע מידי שיעבוד מיהו לא מיירי רבא אלא במי שיש לו נכסים אחרים שיוכל לפרוע מהם את החוב אבל אם אין לו נכסים אחרים שיוכל לפרוע מהם אין הקדש מפקיע מידי שעבוד אפילו אם הקדישו קדושת הגיף ע"ש ועיין להרדב"ז ז"ל ח"א סי' של"ד שאמר סברא זו דרביני האיי ז"ל מדעתו ולא זכר שר דברי רבינו האיי ז"ל הנז' והוא תימא מאד:
והנה הרב גדולי תרומה ז"ל הקשה על סברא זו מגמרא דכתובות דף נ"ט ע"ב גבי הא דאמרה קונם מה שאני עושה לפיך דפריך בגמרא ולקדשו מהשתא ולפי סברת רבינו האיי ז"ל מאי פריך הא ודאי דשעבוד מעשה ידיה הוא ממש כאין לו נכסים אחרים כי אין לו להפקיע ממנה ממקום אחר וא"כ מאי פריך ולקדשו מהשתא הא אין כח בהקדש לפקיע השעבוד אלא כשלא יפסיד הבע"ח והכא דמפסיד הבעל בזכות מעשה ידיה לא אמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד ומה שתירץ הוא לזה ע"ש:
וראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בתוספות דרבנן אות ג' דף נ"ה ע"א שהביא קושיא זו ותירץ וז"ל ולע"ד לק"מ דלא אמר רבינו האיי ז"ל אלא גבי בע"ח דמפסיד ממונו שהלוה לה והוא פסידא גמורה שההקדש מחסרו ממון משא"כ גבי מעשה ידיה שאינה מחסרתו ממון לבעל אלא פסידא דמניעת הריוח הוא ולגבי הקדש לא חשיב פסידא וההקדש מפקיעו וכן כתב לחלק הרב המאירי ז"ל הביא דבריו הרב אסיפת זקנים לקמא על דף צ' ע"א יע"ש עכ"ל ע"ש והא לך דברי המאירי ז"ל שהביא בס' א"ז בזה"ל וזה שהקונם מפקיע שעבוד הבעל אע"פ שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינה מחסרתו ממון אבל בע"ח שכל שלא הניח מקום לשעבודו יפסיד המלוה מה שהלוהו אין הקדש חל כלל עכ"ל ע"ש:
והשתא לפי חילוק זה י"ל לדעת רבינו האיי ז"ל בנידון השאלה הנז' שהקדישה נ"מ שלה דחל ההקדש כיון דאין הבעל מפסיד כלום משלו אלא רק הוא מניעת הריוח:
שוב אחרי החיפוש ראיתי להרב מוצל מאש ח"ב סי' כ"ו שכתב וז"ל יש לספק אם אשה יכולה להקדיש קרקע מלוג שלה דאפשר דלא חל משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמרינן גבי הקדיש מעשה ידיה. ואיכא למימר נמי דחל ולא שייך אלמוהו וכו' אלא דוקא במעשה ידיה דהעיקר הוא שלו אבל הכא שהקרקע שלה והפירות שלו לא אלמוהו ודבר זה קיימתיהו מסברתי ואח"כ מצאתי להתוספות ביבמות דף צ"ג ע"א ובכתובות דף נ"ט ע"א בד"ה רבי עקיבא אומר יפה וכו' שכתבו דדוקא במעשה ידיה אלחוה אבל במה שאינו אלא לפירות לא ע"כ הרי שכתבו דיכולה להקדיש ולא שייך אלמוה אך עדיין יש לדוחה לדחות דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא אליבא דרבי עקיבא וכו' אבל לר"י בן נורי דאמר שמא יגרשנה וכו' דקי"ל כוותיה אפשר דלא שייך האי דינא דלדידיה לא קשיא קושית התוס' אבל הרואה יראה שאין זה דחיה דלא פליג ר"י בן נורי אלא מטעמא דס"ל דהעדפה נמי דבעל אבל אה"ן דבהאי דינא דהתוס' מודה נמי ר"י בן נורי ונפקא מינה למי שהקדישה נסי מלוג שלה כמ"ש עכ"ל:
והנה מ"ש הרב ז"ל דאין זה דחיה האמת אתו בזה והוא דבר פשוט כיון דאינו מוכרח לומר דר"י בן נורי פליג בסברא זו שפיר אנחנו יכולין להוציא דין בעלמא מסברא זו שכתבו התוס' אליבא דרבי עקיבא ואע"ג דאנן קי"ל כריב"ן מה בכך הא מחלוקתם בזו הסברא עצמה וזה ברור ופשוט והכי אזלין סוגיין הפוסקים בכמה דוכתי להשתמש בראיות כיוצא בזה:
אמנם הרב ז"ל נקיט מלתיה לענין הפקעת הפירות מן הבעל בחיי אשתו ויליף מדברי התוס' הנז' שכתבו בזה"ל דוקא בעיקר מעשה ידיה אלמוה לשעבודיה דבעל שהם לגמרי שלו אבל הכא דאין לו אלא פירוה לא אלמוה כן הוא לשונם ביבמות דף צ"ג וגם בכתובות דף נ"ט כתבו בזה וז"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה עכ"ל וא"כ לכאורה י"ל דליכא למילף מן סברא זו דהתוס' אלא לענין אכילת פירות שההקדש מפקיע אכילת פירות דבעל דוקא דבהא לא אלמוה וכמו הטעם דנקטי התוס' אבל לענין אם מתה בחייו דאז הם שלו לגמרי מכח ירושה נראה דהא דמי למעשה ידיה דאלמוה כיון שהם שלו לגמרי:
ובזה ניחא לן מה שמצינו להגאון ת"ה ז"ל שהביא תחילה הוכחה מדברי התוס' דף נ"ט ע"ב בד"ה שאני קונמות ולא הביא הוכחה מדברי התוס' הנז' בעמוד ראשון דף נ"ט הנז' שהוכיח מהם הרב מוצל מאש והיינו טעמא כי תרומת הדשן נקיט בשאלה שלו גם לענין ירושה דנ"מ אחרי מותה דאז הם של הבעל לגמרי ומדברי התוס' הנז' אין הוכחה לזה דהא נמי דמי למעשה ידיה ולכן הביא מדברי התוס' בעמוד ב' בד"ה שאני קונמות:
מיהו נראה לומר דאיכא ראיה מסברת התוס' ז"ל הנז' גם להפקיע הירושה מן הבעל והוא כי ראיתי להגאון הרמ"ע מפא"נו ז"ל בתשובה סי' ס"ג ששאל לו השואל בההיא עובדא דמס' שבת דף קכ"ג דאיך הפקיע ההקדש את השעבוד של ש"ש והרי היה הקדש דמים והשיב הרמ"ע ז"ל כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף נמצא שקדם ההקדש לשעבוד ואין לך הפקעה גדולה מזו ואע"ג דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ כיון שאינה משתלמת אלא לבסוף אין נכסי בעה"ב משועבדים בחצי היום שכ"כ רש"י ז"ל לא משתעביד לשכיר יום עד שתשקע החמה וכ"ש הכא דלא משתעבדי נכסיו להפקיע מידי הקדש ואפילו בהקדש דמים שהרי זכה בהן גוזא דרחמנא בשעה שידי השכיר מסולקת מהן עכ"ד ע"ש. וא"כ השתא לפ"ד הרמ"ע ז"ל גם הכא נימא כיון דזו האשה הקדישה נ"מ שלה בחייה בזמן שאין לבעלה בהם רק פירות בעלמא ועדיין אין לו זכיה בגופם לגמרי נמצא קדם ההקדש לזכיית הבעל שזכה ההקדש בשעה שידי הבעל מסולקת מגופן של נכסי מלוג לגמרי ואין לך הפקעה גדולה מזו וכמ"ש הרמ"ע ז"ל בדין השכיר הצז' ונידון זה הוא מכ"ש דהא התם שעבוד השכיר סופו לבא בודאי בתשלום הזמן אבל כאן זכיית הבעל בגוף נכסי מלוג הוא ספק כי אולי הוא ימות קודם ולא יהיה לו זכיה כלל ועל כן נראה כי ראיה זו דמייתי הרב מוצל מאש מדברי התוס' הנז' אתי שפיר גם לענין ירושה דאח"ז:
עוד מצינו להרב מוצל מאש ז"ל שם שהביא ראיה אחרת לספק שלו מדברי התוס' שם בדף נ"ט ע"ב בד"ה שאני קונמות וכו' שתירצו גבי קונמות אמרינן אלמוה וכו' אבל בדבר שנאסר לכל העולם לא וא"כ דוק מינה לנ"ד דכיון דהקדישה לכל העולם לא שייך אלמוה עכ"ד ע"ש:
והנה ראיה זו השנית היא עצמה כראיה שהביא הגאון תרומת הדשן סי' רע"ב הנז' אך כתבנו לעיל שהת"ה ז"ל הדר ביה משום דמייתי מ"ש התוס' דהא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו בהקדש הגוף ולא בהקדש דמים וכנז"ל ומאד תמיהא לי על הרב מוצל מאש איך לא זכר שר הסברא הזאת לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כי היא ידועה ומפורסמת ומוסכמת מרוב הפוסקים והובאה בטור ובש"ע וכאשר כתבנו לעיל אמנם ראיות אלו יבואו נכון ע"פ סברת ר"ת ז"ל דס"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו בהקדש דמים ורוב הפוסקים חולקים בזה והוא לא זכר לא זה ולא זה כלל:
והשתא נראה לענין הלכה דין זה הנז' בשאלה הוא תלוי בפלוגתא דרבוותא דלפי' הסוברים דלא אתמר דין זה דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דוקא בהקדש הגוף אבל בהקדש דמים לא מפקיע כלל א"כ אם הקדישה האשה נ"מ שלה לא יועיל כלום להפקיע זכות הבעל אלא יאכל פירות בחייה וגם יורשנה אח"כ. ולפי סברת רבינו האיי גאון ז"ל שהבאתי לעיל יש לדון בנדון השאלה הנז' דחל ההקדש שלה בין לענין פירות בחייה בין לענין ירושה דאח"כ משום דאינה מחסרתו ממון לבעל אלא רק מניעת הריוח וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל והביא סברא זו מדברי רבינו המאירי ז"ל וכמ"ש לעיל בזה. והנה מרן ז"ל בש"ע לא גילה דעתי בזה דלא מצינו שפסק בש"ע הפך סברת רבינו האיי ז"ל ועל כן גם לדידן דאתכא דמרן ז"ל סמכינן שקבלנו הוראותיו בש"ע לא נפיק נידון זה מן פלוגתא ויש כאן טענת קי"ל אצל המוחזק שמצי לומר קי"ל כרבינו האיי גאון ז"ל ע"פ אותה הסברא שכתב מהריט"א ז"ל לדעתו:
גם עוד לסברת ר"ת דס"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו הקדש דמים אז אתי שפיר כל אותם הראיות שהביא הרב ת"ה ז"ל והרב מוצל מאש ז"ל הנז"ל ועל כן אע"פ דרבו החולקים על ר"ת ז"ל בזה וכמ"ש הריב"ש סי' שנ"ה מ"מ המוחזק מצי לצרף בטענת הקי"ל הנז"ל שהיא ע"פ סברת רבינו האי גאון ז"ל גם הסברא של ר"ת ויהיה בידו כח חזק כעין ס"ס ויש לפלפל עדיין בדבר הזה ואין פנאי להאריך כי השואל מבקש התשובה יפשא"ק.
והנה כל הדברים אשר כתבתי המה אמורים על איש ואשתו שהם דרים זע"ז ביחד כדרך כל הארץ. ברם נידון השאלה הנז"ל באמת שאני טובא דאיירי שהיתה קטטה ביניהם והאשה טענה עליו טענה שמן הדין כופין אותו להוציא והב"ד חייבוהו לגרש וכתבו מעב"ד שחייב לגרשה ורק הוא סירב וקרו ליה עבריינא כי לא נהגו לעשות כפיה יותר מזה ולכן כיון שהיא מוכנת להתגרש והיתה משתדלת על הגט ולא היה בדעתה לשוב אליו בשום אופן שבעולם יש לומר דאינו יורשה וכיון דאינו יורשה חל ההקדש שהקדישה שכן מצינו להרשב"ם ז"ל בבתרא דף קמ"ו ע"ב שכתב וז"ל ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרינן במס' גיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות עכ"ל ודברי רשב"ם הנז' הביאם באגודה פרק מי שמת סי' קצ"ו שכתב וז"ל ופוסקים מכאן איש ואשה המתקוטטים יחד ומתה מתוך קטטה אינו יורש עכ"ל:
ואין לומר הרשב"ם לא קאמר אלא בהיכא שהוא היה רוצה לגרשה אבל בנ"ד דהוא לא היה רוצה לגרשה ורק היא היתה רוצה להתגרש שאני דזה אינו דהרשב"ם כל טעמו הוא משום דמתה מחמת קטטה ולא תלה הטעם בדידיה משום שהוא היה רוצה לגרשה דלהכי אין לו ירושה וכן תמצא בדברי האגודה הנז"ל שהביא דברי רשב"ם ז"ל הנז' בלשון זה איש ואשה המתקוטטים יחד ומתה מתוך קטטה אינו יורשה ע"כ נמצא לא תלה הדבר בדידיה אלא בכל גוונא אינו יורש:
וכן מפורש יוצא בדברי רבינו הכנה"ג ז"ל בסי' צ' הגה"ט אות כ"ט שכתב וז"ל לדעת הרשב"ם שאינו יורש אשתו נשואה כשהוא עמה בקטטה כל שכן כשהיא מאותם שכופין אותו להוציא דאין לך מתה מתוך קטטה גדולה מזו ע"כ ע"ש:
וכן כתב להדיא הרב נתיבות משפט דף רי"ט ע"ד וז"ל הטור דקדק מדברי הרמב"ם אלו שדעתו שלא כדעת רשב"ם דאם איתא דס"ל כדברי רשב"ם דכל שהיא עתידה להתגרש אע"פ שעדיין לא גירש אינו יורשה א"כ כשאמרה אני נושאה אותו כיון שלפ"ד כופין אותו לגרשה הרי אינו יורשה ומ"ל אם היא רוצה להתגרש או הוא רוצה לגרשה סוף סוף כיון שעתידה להתגרש בע"כ הרי אינו יורשת לפ"ד רשב"ם וראיה לדבר מן הראיה עצמה שהביא רשב"ם לדבריו מההיא דאמרינן בגיטין כיון שנתן עיניו לגרשה אין הבעל אוכל פירות ולפ"ד האומר כן גם כשהיא מתגרשת בע"כ של בעל אין לבעל פירות דלאו מתורת קנסא נגעו בה אלא מדינא עכ"ל ע"ש:
וכן מצאתי ג"כ למהרימ"ט ז"ל סי' ר"ך בד"ה הא קמן וכו' שהעלה לדעת רשב"ם היכא דהוה ביניהם קטטה אע"פ שהוא נתפייס על מה שהקניטה לגרשה צריך שיפייסנה וכיון שלא נתפייסה אינו יורשה ע"ש:
והשתא מה שתמצא להרא"ם ז"ל בח"א סי' למ"ד שפסק אם מתה יורשה שהעיכוב הוא ממנה ע"ש הנה הוא אזיל בתר הפוסקים דפליגי על רשב"ם דלהרשב"ם בכל גוונא אינו יורשה וכאמור. וכן נמי מה שתמצא להרב זקן אהרן סי' ר"ז שיצא לחלק בין היכא שהוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה לבין היכא שהוא אינו רוצה לגרש הנה זה לא יתכן לאומרו על סברת רשב"ם ויש לעמוד בדברי הרב זקן אהרן הנז' במה שכתב בהך ראיה דהביא רשב"ם מגיטין ואין רצוני עתה להאריך בזה:
והנה בהגהות המרדכי בפרק אע"פ הביא מן ריא"ז ז"ל אם הוא מודר על אשתו או מדיר אשתו שדיני שיוציאנה דאינו יורשה והביא זה מור"ם בד"מ סי' צ' אות ה' וכתב דזהו דוקא לסברת הרשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה אבל לדעת החולקים עליו לא. וכ"פ הרי"ף והרא"ש בפ' אע"פ אע"ג שכופין אותו כל זמן שלא גרש אותה יורש אותה. מיהו יש לדחות דשאני הנהו שכופין אותו כל זמן לגרש מדינא דנוהג עמה מנהג אישות ולא פשע כלל ולכן אינו מאבד ירושתו משא"כ במודר או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע עכ"ל ועיין להגאון ב"ח ז"ל בסי' ע"ז סוף סעיף ב' שהביא שם דברי ריא"ז ז"ל ועשה החילוק בהרחבת ביאור ומלשונו שם תמצא סעד לדברינו הנז' והנה מור"ם ז"ל הביא הגהות מרדכי הנז' בש"ע סי' צ' סעיף ה' בסוף ההג"ה ועיין להרב חלקת מחוקק ס"ק י"ז והרב בית שמואל ס"ק כ"א מה שהעירו בדברים אלו ע"ש:
וראיתי להרב מהר"י עייא"ש ז"ל בבית יאודה ח"ב סי' קכ"א שהעיד הוא ג"כ בדברי הגהות הנז' וכתב שם בדף קפ"ז ע"א בד"ה משמע וכו' וז"ל וצ"ל דמודר יצא מן הכלל כיון דטעמא הוא משום פשיעותא ואת"ל דגם מודר בכלל הנך מ"מ אם כבר עמדו לדין וחייבוהו ב"ד לגרש והוא משתמיט כדי לצערה וביני ביני מתה בכה"ג אינו יורשה לכ"ע כיון שנגמר דינה לגרש והבעל נחבא אל הכלים חשיב כמאן דגרש כבר ואפשר דמור"ם לא מיירי אלא בכגון זה דנגמר הדין וגם משתמיט עכ"ל ע"ש:
הרי דהרב מהר"י עי'אש עשה סברא לתלק דבכה"ג י"ל לכ"ע אינו יורשה ונידון השאלה הנז"ל הכי הוי שכבר עמדו לדין וחייבוהו ב"ד לגרש ולא עוד אלא דהכריזו עליו עבריינא והבעל נחבא אל הכלים ומשתמיט דחשיב כמאן דגירש ולכ"ע אינו יורש:
איך שיהיה נידון השאלה דידן לדעת הרשב"ם ז"ל ודעמיה ודאי דאין הבעל יורש והנה הרב פני משה ח"א סי' נ"ד כתב כי מהר"י ן' מיגש ורי"ו ז"ל אזלי בשטת הרשב"ם וכ"כ הרב כרם שלמה אה"מ סי' מ"ז ע"ש ואע"ג דהרב נתיבות משפט דף רי"ט ע"ד והרב מהר"י עייאש ז"ל בבית יאודה ח"ב סי' קכ"א הנז"ל כתבו דמהר"י ן' מיגש לא קאמר אלא במקח טעות ע"ש וכן כתב להדיא הרמב"ן ז"ל בחדושיו לבתרא בדעת מהר"י ז"ל מ"מ הא מצינו בתשובת המיימוני דשייכי להלכות אישות סי' ל"ה מפורש להדיא דס"ל אפילו לא טען מקח טעות אלא גרשה מביתו ונתן דעתו לגרשה אינו יורשה ע"ש נמצא איכא עוד אילן גדול דאזיל בתר סברת רשב"ם להדיא וכן הרב בנימין זאב בסי' תי"ז אזיל בתר סברת רשב"ם ז"ל:
נמצא סברת רשב"ם לאו יחידאה היא כאשר כתבו קצת האחרונים אלא איכא באמת גדולים דאזלי בשיטתיה. מיהו מציני באמת דאיכא רבים חולקים על סברת רשב"ם הנז' ודעמיה והם ר"ת והרמ"ה והרא"ש והטור דס"ל כל שעדיין לא גרשה בגט הרי הוא יורשה וכן יש מי שדקדק שגם הרמב"ם הכי ס"ל וכן מוכח נמי מהרי"ף ז"ל בפרק אע"פ שהביאו הטור באה"ע סי' ע"ז שכתב וז"ל ואי מתה מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט ירית לה בעל דלא מפקעה ירושה דבעל אלא בגרושין גמורים עכ"ל וכמ"ש הרב בית יאודה ח"ב סי' קכ"א בכל זה ע"ש:
והנה יש מן האחרונים שנתנו טעם בפלוגתא דרבוותא הנז' כי הרשב"ם ודעמיה ס"ל ירושת הבעל דרבנן ומש"ה הפקיעו חכמים תקנתם כשנתן עיניו לגרשה וכן מוכח מתשובת המיימוני הנז"ל שכתב וז"ל ובכמה דוכתי מוכח דירושת הבעל דרבנן ע"ש אמנם החולקים ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ולא הפקיעו חכמים ירושה דאורייתא בכדי עכ"ד ויש לפלפל בזה ואין עתה פנאי להאריך:
אמנם מ"מ י"ל אע"ג דאיכא רבים חולקים בסברא זו דרשב"ם ז"ל אעפ"כ כיון דקיימי גדולים. בשיטתו יש כאן דין קי"ל לומר קי"ל כרשב"ם ודעמיה יען כי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו בש"ע לא ביאר דעתו בזה כי בסי' צ' סעיף ה' מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה ע"ש ומזה ליכא הוכחה לנ"ד. וסברת החולקים על הרשב"ם הביאה מור"ם בהג"ה שם ומאחר כי מרן ז"ל לא גילה דעתו בזה בש"ע יש לומר קי"ל כרשב"ם ודעמיה:
עוד ראיתי להגאון מהרד"ך ז"ל בתשובותיו בית ב' דף כ"ז ע"א בד"ה וכן וכו' שחילק וכתב דאפילו גבי בעל נמי כשהוא מאותן שכופין להוציא אע"ג דהוא יורשה לדעת הרי"ף ז"ל בפרק אע"פ וכו' נראה דדוקא נכסי עזבונה הוא שיורש אבל מה שמכרה ונתנה אינו יורש ע"ש א"נ לפ"ד הגאון מהרד"ך ז"ל אפילו החולקים על רשב"ם מודו דאינו יורש מה שמכרה ונתנה וכ"ש דאינו יורש מה שהקדישה:
ברם על סברא דמהרד"ך ז"ל יש חולקים כי הרב הכנה"ג ז"ל בס' ע"ז הגה"ט אות ל"א הביא דברי מהרד"ך הנז' וכתב דאינו נ"ל וכן מצאתי בתשובה כ"י למהר"א ן' יעוש ז"ל שיורש הכל עכ"ד ע"ש וכן הרב יד אהרן הגה"ט אות י"ז הביא דבריו וכתב שהרב זקן אהרן בסי' ר"ז כתב שיורש הכל ע"ש:
ועכ"ז נראה דתהני לן סברת מהרד"ך ז"ל בנידון דידן די"ל גם החולקים על מהרד"ך דלא מחלקי בין נכסי עזבונה ובין מה שמכרה ונתנה עכ"ז יודו גם בנידון השאלה כיון דמיירי בהקדישה דהא לר"ת אפילו בקדושת דמים יש הפקעה דבעל דאינו יורש בהקדישה ואע"ג דאנן לא קי"ל הכי עכ"ז בכהאי גוונא דאיכא קטטה יודו ועוד שכתבנו לעיל דלסברת רבינו האיי ז"ל נמי יש לומר בנ"ד דהקדש מפקיע זכיות בבעל כיון דלית ליה הפסד מכיסו כי אם הפסד דמניעת הריוח וכנז"ל ועל כן י"ל דבהאי כ"ע יודו:
ועוד אית לן טעמא רבא בנידון השאלה לזכות ההקדש אליבא דכ"ע לפי הסברא הנז"ל שהסביר הרב בית יאודה ז"ל לומר אם כבר עמדו לדין וחייבוהו ב"ד לגרש והוא משתמיט כדי לצערה וביני וביני מתה דבכה"ג אינו יורשה לכ"ע דכיון שנגמר דינא לגרש והבעל נחבא אל הכלים חשיב כמאן דגרש כבר וכאשר העתקתי דבריו לעיל וא"כ לפ"ד אלו גם נידון השאלה נמי י"ל לכ"ע חשיב כמאן דגירש ואינו יורשה:
על כן נראה מכל הנז"ל אם האשה הזאת בעלת השאלה הנז' הקדישה נכסי מלוג שלה מחיים אם הם מטלטלין ותפוס בהם ההקדש ורק נכסי נדונייא שלה שעדיין לא גבתה ממנו שהוא תפוס בהם לגמרי אין יכולין להוציא מידו כי הגם שכתבנו דלפי סברא שחידש הרב בית יאודה ז"ל בהיכא דחייבוהו ב"ד לגרש והוא משתמיט וביני וביני מתה דבכה"ג אינו יורשה לכ"ע דחשיב כמאן דגרש עכ"ז קשה להוציא מידו ממש ע"פ סברה זו בלבד אע"פ שלא מצינו חולק להדיא על סברא זו ורק בקרקעות דנ"מ אפילו היכא שאין תפיסה לאחד מהם בהם יש לסמוך על סברא הנז' לזכות את ההקדש:
ודע עוד כי אפילו אם נניח סברא זו דבית יאודה מן הצד ונאמר דדין זה לא פליט מפלוגתא עכ"ז בחייה של האשה הנז' שקרקעות הם בידה ובחזקתה וכתובים בשמה והיא תפוסה ומוחזקת בהם בשביל ההקדש שהקדישה שרוצה בקיומו מהני חזקה זו לטעון קי"ל נגד טענת הבעל וגם אחרי איו"ש שלה כיון שמסרה הקרקעות ביד האפוטרופוס בשביל ההקדש מהני תפיסה דידהו להיות ההקדש הוא המוחזק והוא ישא דגל הקי"ל:
ודע דלא נעלם ממני סברת מהרח"ש ח"ב סי' ח' ומהר"ש בן חסון שם וגם סברת מהרש"ח סי' ל"ה מ"ש בענין תפיסת האפוטרפוס בעד ההקדש וסברת החולקים שהם מהרימ"ט ח"מ סי' צ"ה ופני משה ח"א סי' צ"א ע"ש ועיין שעות דרבנן דף מ"ד ומ"ה ועיין עוד. חק"ל ח"מ ח"ב דף קל"ט וחק"ל מ"ב דף קצ"ו ויש בזה חילוקים ושקלא וטריא והענין הזה סובל אריכות וכעת אין פנאי להאריך והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |