רב פעלים/ד/חושן משפט/א

רב פעלים ‏ ד חושן משפט

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראה ראיתי בס' נתיבות המשפט דין מחודש שחדש הגאון המחבר מדעתו וסמך בו על ראיה אחת שהביא מן הגמ' דמציעא וראיתי בס"ד לעיין בזה להיותו הלכה חדשה והוא עמ"ש מרן ז"ל בשה"ט ח"מ סי' צ"ו ס"ו אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו אלא ב"ד שולחים שלוחם וכו' וכתב ע"ז הגאון המחבר שם בביאו' סק"א וז"ל ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד פקדון ודאי דמותר לתפוס דהא החוב לא בא מחמת הלואה דבנשתמש או הוציאו לצרכו גזל הוא בידו וכחוב הבא מחמת גזלה דמי רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוש אמנם כשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה הוא משום פלגא פקדון אף שאפשר לו לתפוש חפץ קטן בעד הפלגא פקדון ותופס בכיון חפץ גדול כדי שיהיה בידו גם עד הפלגא מלוה וראיה לזה מגמ' בבא מציעא ד' למ"ד בהא דבעי התם שוטחה לצרכו ולצרכה מאי ופשיט מהא דכנסה לרבקה (ופי' לפטמה מלשון עגלי מרבק) ודשה כשרה בשביל שתינק מאמה ותדוש פסולה ומשני שאני התם דכתיב אשר לא עבד בה מכל מקום ע"ש. הרי מוכח במקום דליכא גזרת הכתוב מותר כשמתכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור עכ"ל וראיתי להגאון מחנה חנוך ביאור על ס' החנוך במצוה תקפ"ה שהביא דברי הגאון הנז' ולא השיג עליו כלום בזה ובאמת אנא עבדא מאד נתפלאתי על חדוש הלכה זו הנז' דא"כ לפי דבריו אם הלוה ראובן לשמעון מאה ואחר ב' חודשים נותן לו בעד המאה הנז' חפץ א' ששוה ק"ך ושומתו ידועה בק"ך הנה לפ"ד שרי בהכי וזה לא יתכן בעולם:

והנה תחלת הכל אסתיר הכותל אשר סמך עליו בחידוש הדין הנז' והוא הראיה שהביא מן הגמ' דמציעא הנז' אינה ראיה כלל די"ל התם אין מעשיו ניכרים יותר דבעי לדישה ושפיר י"ל דכוונתו רק לינק אבל הכא מעשיו ניכרים דהא יש לפניו חפץ קטן ששוה כנגד הפקדון ואינו לוקח אותו אלא חפץ הגדול שעולה כנגד הפקדון והמלוה הנה מוכח שהוא ממשכן המותר בחפץ בשביל המלוה דהא ודאי אם לא היה רק הפקדון לא היה לוקח כי אם הקטן וגם הלוה לא היה מקבל ליתן לו אלא הקטן נמצא עתה בזה מעשיו נכרים הם ואסור בודאי במה שבא למשכן בעד המלוה:

ונראה בס"ד להוכיח הפך סברת הגאון בדין הנז' והוא דמצינו בענין הרחיצה והסיכה לקטנים ביוה"כ שדקדק מרן בב"י סי' תרי"ו מדברי הר"ן ז"ל שמותר לגדול לסוכן ואף שממילא הגדול נהנה שסך ורוחץ ידו במה שסך ורוחץ את הקטן מותר לעשותו אך כתב מרן ז"ל שמדברי ר"י שהביא הטור שכתב דמותר לומר לגוי לרחוץ את התינוק וכו' משמע דדווקא ע"י גוי שרי אבל ע"י ישראל אסור והיינו טעמא משום שהגדול נהנה מאותה רחיצה וסיכה שהוא בעצמו סך את ידיו אגב התינוק ולהכי כתב דעושה ע"י גוי ע"ש. וע"י להר' שמות בארץ שכתב הפך הבנת מרן ז"ל שהבין בכוונת הר"ן וסבר מר דלא פליגי ר"י והר"ן שגם הר"ן איירי כשעושה ע"י אחר ע"ש ובאמת הגם שאצלינו דברי מרן ז"ל עיקר בזה מ"מ מצינו כאן לסברת ר"י שהביא הטור דאוסר לסוך הקטן ע"י הגדול מפני שגם הוא נהנה וזה איירי אפי' באיסור דרבנן וכ"ש כאן שהוא איסור תורה שאסור לתפוס חפץ גדול כנגד המלוה והפקדון אעפ"י שתופסו בעד הפקדון הנה הוא עושה בזה תפיסה גם בעד המלוה ממילא וגם לס' הר"ן ז"ל דמתיר שם בסיכה הנה הכא ודאי יודה דאסור דהתם באמת עיקר הסיכה בעד הקטן ואין הגדול מתכוין בעד עצמו וגם אין ניכר שהוא עושה בעד עצמו כי הוא סיכה דיליה אתיה ממילא בהכרח משא"כ הכא דתופס חפץ גדול העולה כנגד המלוה והפקדוץ שהוא באמת שהוא מתכוין למשכן בעבור המלוה וגם זאת ועוד דאיכא חפץ קטן לפניו שמספיק בעד הפקדון ואינו לוקחו אלא לוקח חפץ הגדול שיספיק בעד המלוה ג"כ זאת ועוד אין שום היכר בזה שעושה עיקר בשביל הפקדון אלא שוים הם ובזה ודאי גם הר"ן ז"ל יודה דאסור:

ועוד נראה להוכיח בס"ד הפך סברת הגאוץ הנז' והוא כי הר"ן ז"ל בסי' פי"ג דשבת הביא דברי הרשב"א ז"ל שהעלה מן הירושלמי דאם נועל ביתו שהצבי בתוכו שמתכוין לנעול בשביל לשמור ביתו אע"פ שהוא מתכוין ג"כ כדי שיהא הצבי נצוד בתוכו מותר. וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל דבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפי' מתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור וכו' ודווקא בענין פקוח נפש אפי' אם מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקוח נפש מותר והטעם מפני שהיא מלאכת מצוה וחובה היא עליו ולפיכך אע"פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו אבל במלאכת הרשות ח"ו וכו' עכ"ל ע"ש. נמצא לדעת הר"ן ז"ל לא הותר כה"ג לכוין בשביל דבר היתר ודבר אסור כי אם בפקוח נפש וא"כ לדידיה ודאי נידון זה של הגאון ז"ל הנז' שהוא תופס חפץ גדול כנגד מלוה ופקדון והוא מתכוין לזה ולזה אסור. ואפי' לפי דברי הרשב"א ז"ל התם גבי נועל ביתו שהצבי בתוכו שמתכוין ג"כ לצוד הצבי דמותר עכ"ז בנידון הגאון הנז' יודה דאסור, דהתם לא מינכרא מילתא שנועל בעד הצבי כי אם לשמור ביתו אבל הכא דאיכא חפץ קטן המספיק בעד הפקדון לבדו ולוקח חפץ הגדול העולה גם כנגד המלוה ה"ז ניכר שהוא תופס בעד המלוה ומה לי חפץ גוף א' מה לי תרי גופי א' בשביל מלוה וא' בשביל פקדון:

ומילתא אגב ארחאי אמינא דאהני לן הגאון נה"מ הנז' בהאי ראיה דהביא מגמ' דמציעא כי אמרתי בס"ד הנה תהני לן האי ראיה לסיועי לס' הרשב"א ז"ל גבי נועל ביחו שהצבי בתוכו ומתכוין גם בשביל צידת הצבי דמותר דשפיר איכא הוכחה לדבריו מהך ראיה שהבא מהגמ' דמציעא דף למ"ד דפשיט לרבקה ודשה כשרה בשביל שתינק ותדוש פסולה דדחי הש"ס שאני התם דאיכא קרא משמע דבעלמא כל כהאי גוונא לית לן בה ושרי. מיהו לכאו' יש להקשות על הר"ן ז"ל מהך דמציעא דהר"ן אוסר בנועל ביתו שהצבי בתוכו איסור תורה אם מתכוין גם בשביל הצבי לצודו ומהך דמציעא איכא למידק להפך. ולכאו' שהנידון שוה ואין לחלק ביניהם ונראה לתרץ בס"ד דא"ל הר"ן הך דמציעא אע"פ שהוא נתכוון שתדוש עכ"ז אינו מוכרח שתדוש כי אולי לא תדוש בין למאן דמפרש לרבקה היינו לפטמה בין לפירוש שקשרה עם בהמות חדשים עכ"ז אינו מוכרח שתדוש לא היא ולא השאר משא"כ בנועל ביתו שהצבי בתוכו מוכרח שניצוד הצבי:

ועוד ראיתי בס' שיח יצחק על יומא בדף פ"ד בד"ה ראה תינוק וכו' ואע"ג דקא צייד עורי וכו' שהעתיק לשון המאירי ז"ל שכתב ז"ל הר' המאירי אע"פ שיודע בודאי שצד דגים עמו ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדגים ואם נתכוון לכך פטור מ"מ הואיל ומתכוין ג"כ להעלות את התינוק ולא עוד אלא אפי' נתכוון להעלות דגים לבד ולא לתינוק כל שהעלה תינוק והעלה דגים לבד שפטור. ובתלמוד המערב אמרו במס' שבת פ' אורג ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מיתר. ויראה על מותר זה שפירושו פטור שלכתחלה ודאי כל שמצרף כוונת איסור עם כוונת היתר אסור עכ"ד המאירי ז"ל וכתב ע"ז הרב המחבר ז"ל שם וז"ל וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' שבת ומקור הדבר במנחות דף וכמ"ש ה"ה שם אלא שמדברי הר"ן בהלכות בס"פ האורג משמע שדעתו לפרש שאפי' נתכוון לצוד דגים ג"כ מותר גמור הוא כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש ע"ש. פשט סוגיין משמע כדברי הר' המאירי ז"ל והא דקאמר לקמן ואע"ג דקא מכוון למתבר בשיפי. הרי"ף הרא"ש והרמב"ן בס' גורס ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי ע"ש. וכלם איירו כממילא נעשת המלאכה ההיא בלתי שיתכוין אליה ועי' בהרמב"ם שם אבל כל שמכוין לה לכתחלה אסור ועי' בס' ש"ב עכ"ל. הנך רואה כי אפי' בפקוח נפש שעשה הר"ן ז"ל שם סברא שמותר לכוין לכתחלה לכך ולכך אפי"ה פשיטא ליה לרבינו המאירי דאסור לעשות כן לכתחלה וכן מורים דברי הרמב"ם והטור ז"ל וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' שכ"ח סק"ז דמלשון הרמב"ם והטור משמע דלכתחלה לא יכוין לשתיהם ע"ש:

והנה דרך אגב נתקשיתי בס' הרשב"א ז"ל הנז' שהביא הר"ן בסוף פי"ג דשבת דס"ל אם נועל ביתו לשמרו ומתכוין לצוד גם הצבי שבתוכו מותר וכן מפרש להך דירושלמי בראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות דגים עמו מותר לגמרי. וקשה והלא הרשב"א ז"ל עצמו כתב בדינא דקצירה לצורך החולה הנז' במנחות דף ס"ד דאי איכא שתים בעוקץ א' ושלוש בעוקץ א' והחולה צריך לשתים דתולש השתים ואסור לתלוש השלש דלרבויי בשיעורא אסור וכמ"ש מרן ז"ל בשמו בב"י סי' שכ"ח ע"ש. הן אמת דס"ל להרשב"א ז"ל כל כהא אסור מדרבנן ולא מן התורה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ב דביצה בשמו והביאו מרן ז"ל בב"י סי' של"א מ"מ אסור מדרבנן. וא"כ איך כאן מתיר לכתחלה והלא רבויי בשיעורא אפי' במין א' ועצם א' אסור וגם להר"ן ז"ל שכתב בהך דירושלמי דמשום פקוח נפש התירו והלא התם ג"כ איירי בפקוח נפש ואמאי אסור מן התורה להרבות בשיעורא בקצירה. אך נראה לתרץ דמרבה במעשה בידים שאני דודאי אסור מדרבנן להרשב"א ומן התורה להר"ן אבל ברבוייא דאתי ממילא ורק הוא מתכוין אליו בזה הוא דאמרו בירושלמי דמותר. ואפי' בהא ס"ל לרבינו המאירי דאין כוונת הירושלמי לומר מותר לגמרי אלא ר"ל פטור אבל אסור לכתחלה. וא"כ השתא גם מהך דינא דרבויי בשיעורא בקצירה דאסור לכ"ע ופסקו מרן ז"ל בש"ע סי' שכ"ח סט"ז קשה על הרב נה"מ שמתיר לתפוס חפץ הגדול ויכוין גם בעד המלוה דהא מצינו רבוי בשיעורא אסור מדרבנן להרשב"א ומן התורה להר"ן. ועי' להרשב"א בעירובין דף ס"ח דס"ל כהר"ן דאסור מן התורה גם שם כתב להדיא דאין לחלק בין גוף א' לחרי גופי ע"ש:

ועוד נ"ל להוכיח בס"ד הפך סברת הגאון נה"מ הנז' מהא דקי"ל בש"ע סי' תק"ו ס"ו דאם היה לו עסה בשותפות עם הגוי אסור לאפות ביו"ט והיינו טעמא משום דאפשר למפלגה בלישה. והרי כאן דהחלקים מצורפים יחד ועכ"ז אסור למעבד דבר ההיתר ודבר האסור ביחד. ואין לחלק ולומר שאני התם דהעיסה סופה להיות כמה ככרות דכל ככר וככר הוא חלוק בפ"ע ואחר אפיה הנכרי ליקח כו"כ ככרות לחלקו ונמצא למפרע טרח ישראל בככרות אלו של נכרי בפ"ע שאפה אותם בפ"ע ולא היו מחוברים עם חלקו משא"כ הכא כל חיליה דהגאון בטעם ההיתר הוא משום דהחפץ הזהשנטל בעל הפקדון ובעד המלוה הוא חלק אחד מצורף ביחד דנמצא שבעת שלוקחו בשביל הפקדון הנה הוא נתמשכן כנגד המלוה ממילא כיון שהכל הוא מחובר ביחד ועצם אחד. דזה אינו דהא התם ודאי נקטו הז"ל דין זה גבי עיסה לדוגמא והה"ד הוא אם היה לישראל ונכרי דג א' ורוצה ישראל לצלותו כולו כמו שהוא שלם קודם חלוקה ויחלקו אח"ך דג"כ אסור משום דהא אפשר לחלוק קודם צליה. וכן הה"ד אם יש להם תתיכת בשר ורוצה לבשלה כמו שהיא ואח"ך יאכלו אותה ביחד דג"כ אסור ואע"פ שהא בעת שצולה ומבשל היו הב' חלקים של הישראל והנכרי עצם א' וגוף א' נמצא מה שהם עדיין עצם א' וגוף א' לא מעלה ולא מוריד בזה הענין וא"כ הה"ד הכא איך יקח משכון בעד המלוה מחובר עם חלק הפקדון שהוא לוקח בשביל הפקדון ואגב גררא מתמשכן אצלו גם כנגד המלוה איך יהיה מותר דמאי שנא מהך שהוא טורח טרחא אחת בשביל חלקו וחלק הגוי שעיקר טרחתו נמי היא בשביל חלקו ואגב גררא מתבשל ונצלה גם חלק הגוי:

ועוד מוכרח אתה לומר דהאי סברא שחלקים הם גוף א' אינה כלום דהא גבי שחיטת בהמה של ישראל וגוי קי"ל בסי' תצ"ח סעי' י"א דשרי לשחטה ומפורש הטעם התם משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ולא אמרינן משום דהחלקים הם עדיין גוף אחד אלא ודאי דאין בזה סברא כלל:

גם זאת ועוד יש להוכיח מדין השחיטה הנז' בסי' תצ"ח סי' א' שכתב מרן ז"ל ואפי' יש להם שתים יכול לשחוט שתיהם וכתב המ"א בשם ב"י הטעם שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א' לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניינים וכתב ע"ז המ"א ז"ל דלפי"ז אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה ע"ש. וכן פסק הגאון ה"ז בש"ע שלו שאם הם שוות לגמרי בכל העניינים וכ"ש אם הגוי רוצה ליתן לו הטובה והגדולה אסור לשחוט את השניה שהרי אפשר לו לחלק ע"ש וא"כ גם הכא בנידון הגאון גה"מ דאיכא חפץ קטן המספיק כנגד הפקדון לבדו איך מותר לו ליקח חפץ הגדול העולה כנגד הפקדון והמלוה והלא אפשר ליקח חפץ הקטן שיש בו היתר:

גם זאת ועוד אחרת אם אומר אעפ"י שבאמת זה אינו אומר בפיו שלוקח החפץ הגדול בשביל המלוה ג"כ אלא לוקחו בסתם ורק בדעתו הוא קא מכוון למשכן גם בעד חלק המלוה דלהכי לא נטל הקטן המספיק בעד הפקדון לבד הנה עכ"ז ענין זה לא גרע מערמה כיון שהוא כוונתו למשכן גם בעד המלוה וידוע הוא דערמה אפי' לת"ח לא שרי אלא באיסורא דרבנן אבל לא באיסור תורה וכדאיתא בשבת דף קל"ט ע"ב א"ל רבנן לרב אשי חזי מה האי צורבא מרבנן וכו' דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועיה קמכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למיתב קמכווינא ואמר לו ר"א הערמה קאמרת הערמה בדרבנן הוא וצורבא מדרבנן לא אתי למעבר לכתחלה וכתב רש"י הערמה בדרבנן ה"ג הך הערמה לא באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הילכך כיון דצורבא דרבנן הוא לא אחמורי עליה דהוא לא אתי למעבר לכתחלה להדיא בלא הערמה ע"ש. ועיין להגאון בכור שור בחי' לפסחים שהכריח מן הגמ' הנז' דהערמה בדאורייתא אסור ובדרבנן שרי ע"ש. ועי' להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב מה"ת ח"א סי' רי"ט שכתב שמצא בתשב"ץ ח"א סי' קל"ח שכתב ג"כ כמ"ש הגאון בכור שור ז"ל הנז' והביא ג"כ הראיה שלו מן הגמ' הנז' ועי' עוד להגאון הנז' במהדו' הנז' בח"ג סי' ג' דף ב' ע"ג שכתב מ"ש הבכור שור לחלק בהערמה בין דאורייתא לדרבנן כן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ח והאחרונים תמהו על הבכור שור ואני מצאתי לו חבר רב ומובהק ע"ש.

והנה יש להוכיח מהתם כל היכא דמוכחא מילתא אסור דהא אמרינן התם אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים ומקשי מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור וכו' אעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש ומשני התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע"ש. וכתב הרשב"א בחי' וז"ל אר"א והוא דתלה בה רמונים ואקשינן עלה מערים ושותה מן החדש הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קוש' התם נמי שותה קאמרינן אבל לשתות ואינו שותה לא התירו והכא נמי דוקא תלה בה רמונים אבל אומר לתלות ואינו תולה לא. ותי' דה"ק והוא שתלה בה רמונים ברישא מקמי דלית בה שמרים. הא תלה בה שמרים וחוזר ותולה בה רמונים אסור ומשו"ה מקשינן ממערים ושותה מן החדש דאלמא אע"פ שמתחלה הוא טורח כיון דלבסוף הוכיח סופו על תחלתו שרי והכא נמי הכי ומפרקינן התם לא מוכחא מילתא דהא אי אפשר דשתי מקמי הכי הילכך לא מוכחא מילתא דלחול קא עביד וכי חזר לבסוף דשותה מן החדש דיו בכך להוניא ממראית העין אבל הכא מוכחא מילתא דלשמר קא עביד וכי תלי שמרים אמרינן מתחלה לשמר תלאה ואינה צריכה לו ומשתמש בה לשאר צרכיו וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מה' יו"ט עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחי' הביא דברי הרמב"ן הנז' והוא פירש הכי דודאי הא דאמר ר"א והוא שתלה בה רמונים שתלה תחלה קאמר ולפי' הוקשה לו ממערים ושותה ואע"פ שיש לו מן הישן ומוכית דחדש לאחר המועד הוא דבעי ליה אפ"ה כיון ששתה ממנו אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וה"נ אע"פ שתלה תחלה רמונים כשתלה לבסוף שמרים הוכיח סופו על תחלתו. ופריך התם לא מוכחא מילתא שאעפ"י שיש לו ישן אין הכל יודעים שיש לו ישן ועוד דהרבה יש שרוצין בחדש מן הישן והכא מוכחא מילתא ואע"פ שיש לו שמרים אסור תחלה וכן נ"ל מדברי רש"י ז"ל עכ"ל, והנה מן הנז' אנחנו למדין לנידון השאלה כיון דמוכחא מילתא שהוא ממשכן בעד המלוה ג"כ דהא יש לפניו חפץ קטן ומספיק כנגד הפקדון ואינו נוטלה ונוטל חפץ זו אסור:

והנה בהיותי לומד ענין אחד בס' אמרי בינה בדיני שבת ראיתי שהביא דרך אגב הך דינא דנה"מ הנז' וכתב עליו ולכאו' יקשה מדברי הש"ס דמנחות דף ס"ד דאסור לתלוש ג' בעוקץ א' אף מדאורייתא וכמ"ש הר"ן הרי הקצירה אחת אסור במקום שיוסיף מכדי הצורך אולם י"ל דשם משום דפקוח נפש לא הותרה רק דחויה היא אצל שבת לכך אסור להוסיף מכדי צורך החולה דזה לא הותר לו משא"כ לענין לכנוס לביתו לעבוט דהותר לו לגמרי ליקח בעד הפלגא פקדון יכול ליקח מה שחפץ ולכך יכול ליקח חפץ גדול. ולהסוברים דהותרה ורבוייא בשיעורים לא הוי רק איסור דרבנן משום גזרה י"ל דכיון דלא מצינו הגזרה באיסור אחר מלבד באיסור שבת לא נוכל לדמות גזרות חז"ל זה לזה ולכן רשאי ליקח החפץ הגדול עכ"ל הנה נרגש הר' ז"ל בפרט אחד מן הפרטים אשר נתעוררתי אנא עבדא בהם לעיל על סברת הרב נה"מ אך מה שרצה להליץ בעדו משום דפ"נ לא הותרה רק דחויה היא אצל שבת לכך אסור להוסיף מכדי צורך החולה דזה לא הותר לו משא"כ לענין לכנוס לביתו לעבוט דהותר לו לגמרי ליקח בעד הפלגא פקדון יכול ליקח מה שחפץ ולכך יכול ליקח חפץ גדול וכו' הן אמת שכן משמע מדברי הר"ן בפ"כ דביצה וכמ"ש הרב קרית מלך רב ח"א ה' שבת דף ז' ע"ב וז"ל ולעיקר הקו' שהקשינו בתחלת דברינו דמאי נ"מ גבי שבת אי דחויה אי הותרה מתיך דברי הר"ן דסוגיין רפ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדרה בשר וכו' למדתי דנ"מ כשצריך לחולה ב' גרוגרות ויש לפנינו ב' גרוגרות בעוקץ א' וג' בעוקץ א' אי אמרינן הותרה איזה מהם שירצה יכול לחתוך ואי אמרינן דחויה אינו יכול לחתוך כי אם העוקץ שיש בו שנים, והה"ד אם צריכין לבשל חתיכת בשר קטנה ויש תתיכה גדולה דאי אמרינן הותרה יכולים לבשל כל החתיכה ואי אמרינן דחויה אין יכול לבשל כי אם כדי צרכו מן החתיכה עכ"ל. נמצא דיש נפקותא בין הותרה ובין הדחויה בהכי, מ"מ לא תירץ כלום בזה דכל זה הנפקותא הוא לענין לבשל או לקצור יותר מכדי צורכו בסתם אבל אם מכוין בפירוש ברבוי הזה לצורך הבריא בודאי אסור גם למ"ד הותרה שבת, והנה הבא בנידון הגאון נה"מ איירי שהוא מכוין להדיא לצורך פלגא דמלוה הזה ודאי אסור, גם מ"ש הר' הנז' דלא מצינו הגזרה באיסור אחר מלבד באיסור שבת לא נוכל לדמות גזרות חז"ל זה לזה וכו'. הנה יש להשיב על דבריו דהא מצינו איסור רבויי בשיעורא במקום אחר אפי' בדבר איסור שהותר והיינו דאיתא בגמ' דכריתות דף ה' ע"ב ועל דבר זה היה מרע"ה דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה ופי' רש"י שמא מעלתי ששמתי יותר מדאי ע"ש ועי' להר' ערוך לנר ז"ל שכתבי קשה איך שייך מעילה במה שנתן יותר מדאי הא אמרינן במעילה דף י"ט גבי הקדש בכל מידי דבר אכילה אם מזיק ולא נהנה פטור וכי תימא שאני שמן דלאו מידי דבר אכילה הוא הא כבר כתבי רש"י ותוס' שם דבכל מידי אפי' דלאו בר אכילה אין מעילה במזיק ומפסיד וכן דעת הרמב"ם בפ' חובל, ותי' דשמא מעלתי באמת לאו דווקא רק שעשה איסור שנתן יותר דעכ"פ אסור הוא אפי' אין בו מעילה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש עכ"ד,, והנה לפי"ז מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש הלכה ט' ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן היינו איסורא וליכא מעילה והנה באמת התם הותר השמן הזה במקום הראוי ואפ"ה אי יהיב יותר מדאי איכא איסורא הרי מצינו כזאת מלבד איסור שבת ודוק היטב:

והנה לכאו' היה נ"ל להביא ראיה לס' הגאון נה"מ ז"ל הנז' ממ"ש בגמ' דיבמות דף וא"ו הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ומזה יליף הגאון מ"א ז"ל בסי' פ"ח ס"ק ג' גבי נשים נדות בימים נוראים כיון שמותרים לילך לביה"כ מותרים ג"כ להתפלל ע"ש, גם מצינו למרן ז"ל בסי קס"ח ס"ה שפסק הואיל והותר לבצוע על פת של גוי הותר לכל הסעודה, ומקור דין זה הוא במרדכי ויליף לה מגמ' דיבמות הנז' ע"ש וא"כ השתא גם הכא בנידון הגאון נה"מ ז"ל י"ל דמותר לו ליקח חפץ גדול בעד הפקדון ובעד המלוה דכיון דהותר ליקח מקצת ובעד הפקדון מותר ליקח כולו גם בעד המלוה:

מיהו אחרי הישוב ראיתי שאין זו ראיה כלל כי התם כניסת המצורע למחנה שכינה היא אסורה בכל זמן ורק ביום טהרתו התירה לו תורה ולכך אמרינן כיון שהתירה בשביל הצרעת הותר גם בשביל קריו וכן גבי פת של גוים הוא אסור לו בכל זמן ורק עתה התירו לו לבצוע ולזה אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו. משא"כ הכא בלאו זה דאל תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מעיקרא לא נאמר על הפקדון כלל כי אם על המלוה ולא יש איסור זה בפקדון בשום זמן וא"כ לא הוה כאן איסור והותר כדי שנאמר כיון שהותר בשביל זה הותר גם לזה או כיון שהותר מקצתו לזה הותר כולו גם לזה וזה ברור ופשוט:

ושוב אח"ז ראה ראיתי להגאון חיד"א בברכ"י א"ח סי' ע"ב שהביא מן הגאון מהר"ם מלובלין ז"ל בס' יד אליהו סי' ס"ד דנשאל אם אכלה הנדה והלכה דפסק רמ"א דמותר לאכול אחריה ובאה היא תוך אכילתו אם מותר לגומרה והביא ראיה דמותר מהא דקי"ל בא"ח סי' קס"ח ובי"ד סי' קי"ב דמותר לבצוע על פת של גוים ואז הוחר לכל הסעודה ההיא דמדמו לה להא דהותר לצרעתו הותר לקריו. והה"ד הכא הואיל והותר לו כשלא היתה כאן הותר לו אח"ך ואין לחלק דהתם היה האיסור פת של גוים בשעת בציעה אך דהותר לו ומשו"ה הותר אח"ך ג"כ אבל הכא לא היה שם איסור כשהלכה לה והאיסור נולד עתה כשבאה אליו. דמה בכך אדרבא טפי עדיף אם התחיל בהיתר גדול שלא היה שייך שום איסור עכ"ל וכתב עליו הגאון חיד"א ז"ל דיש להשיב על דברי הר' ז"ל ומאי דפשיטא ליה דאין לחלק בהאי חלוקא הנז' אדרבא עינינו הרואות שהוא חלוק ברור דלא דמו די"ל לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא היכא דהאיסור עצמו הותר לו בתחלה דווקא אז אמרינן הואיל והותר הותר ואמטו להכי שרי הבעה"ב בכל הסעודה דאיסור זה עצמו הותר לו. וכיוצא בזה ראיתי להר' מהר"ם יצחקי ז"ל באור יקרות בחי' קדושין אמאי דאמרינן התם דף כ"א כהן מהו ביפ"ת ונסתפק מהרימ"ט בחי' שם אי מלך שיש לו ח"י נשים שרי ביפ"ת וצידד ללישנא קמא וכו' והשיג עליו הרב הנז' דלא שייך הואיל ואשתרי אשתרי וכו' ותאזרני שמחה דחזיתיה לרבי מאיר הר' הנז' מר ניהו רבא דקאי כוותין וחלוק זה ברור אצלי עד דאתמוהי קא מתמה והשיג ישיג על מהרימ"ט ז"ל כמבו'. אמור מעתה אין לנו להשען על דעת הרב מהר"ם מלובלין ז"ל הנז' דיש לדחות ולחלק כמו שחלק הוא עצמו שהוא חלוק ברור וניתן ליאמר ובפרט אם באים אנו לדון להביא ראיה דודאי יש לדחותה בחלוק זה עכ"ד הגאון חיד"א ז"ל שם וגם אנא עבדא נהנת, בזה ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.