רב פעלים/ד/אורח חיים/לד

רב פעלים ‏ ד אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי מאחד מעיר במביי יע"א אבא להודיע למעכ"ת תחלת דברי שאלותינו הוא על מכתבים הבאים ביום ש"ק מחוץ לתחום ואינו יודע אם הם על שאלת שלום או של משא ומתן ואם יניחם עד מוצאי שבת יש לו צער ביום שבת אם לא יקראם אם מותר לפתחם ע"י גוי ויקראם בו ביום או צריך להניחם עד מוצאי שבת:

ועוד זה מדבר צבור שהיו מתפללים ושליח צבור הוא כהן ובעת ברכת כהנים יצאו הכהנים חוץ לביה"כ שאינם רוצים לשאת כפיהם ונשארו בביה"כ תשעה עם הש"ץ אם הדין הוא שהש"ץ ישלים התפלה בלי נ"כ ובלי אמירת אלהינו וכו' כיון דאין כאן עשרה או"ד מותר שיכנסו אותם הכהנים שיצאו לחוץ כדי להשלים המנין ולא יעשו הם נ"כ אלא שהש"ץ לבדו ישא כפיו:

ועד השלושה ל"ו בא בלילה וביום ש"ק שקדשתי בביתי ועשיתי המוציא ואכלתי כזית והלכתי לבית אחר וסעדתי תבשיל שם לכתחילה בשביל שלא אוכל להביא לביתי דרך רשות הרבים אם מותר לשוב ולברך בהמ"ז במקומי בביתי. או"ד צריך שאברך תחלה בהמ"ז על פת שאכלתי בביתי ואח"כ אלך לבית השני לאכול התבשיל, ואם אעשה כך לברך קודם שאצא מן הבית אין לי פנאי ובעל כרחי אברך ברכה חטופה:

וארבעה לא ידעתים באחד שנשבע בכתב ידו לחבירו אי הויא שבועה שחייב עליה לקיימה או לא הויא שבועה כלל:

וחמישתו יוסף עליו אם יוכל האיש להיות שליח להתיר נדרי אשתו שלא תצטרך לבא לב"ד לעשות התרה. וכן בימי תשובה שעושין התרה אם יוכל האיש להיות שליח בעד אשתו ולא תהיה צריכה לבוא לפני המתירים:

והשש הנה כתוב בבה"ט א"ח סי' תכ"ו וכן בס' שלמי צבור הטעם דאין הנשים אומרים. ברכת הלבנה מפני שהם גרמו פגם הלבנה והיכן מצינו שהם גרמו פגם הלבנה:

והשבע אם בשעת הדלקת חנוכה אומרים במה מדליקין על הכל יורנו מורנו ושכמ"ה:

תשובה על שאלה הא' במכתבים הבאים ביום ש"ק מחוץ לתחום ואינו יודע מה כתוב בהם הנה דין זה מפורש בסי' ש"ז דמותר לקרות אגרת השלוחה לו ואינו יודע מה כתיב בה כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו ואינו דומה לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף אלא צורך ממונו וכן המנהג פשוט בכל ישראל:

ואם היא חתומה כתבו האחרונים ז"ל לפתחה ע"י גוי ורק לא יאמר לגוי בפירוש לפתחה ואם אין הגוי מבין מעצמו לפתחה יוכל לומר לגוי אין אני יכול לקרות זה הכתב כ"ז שהוא אינו פתוח ואין אני יכול לפתחו בידי ואז הגוי יבין מעצמו ממילא ויפתחנו כן העלו האחרונים ז"ל וכן המנהג פשוט והגם כי יש קצת מתירים לפתחה אפי' ע"י ישראל אין הדין כן והכי עמא דבר שלא לפתחה ע"י ישראל אלא רק ע"י גוי וכנז' כ"ז באחרונים ז"ל. ומ"ש בש"ע סי' ש"ו סעי' י"ד שאם הובאה בשבילו מחוץ לתחום טוב ליזהר שלא יגע בה כתב הלבוש דלא נהגו כן וכ"כ מרן ז"ל בב"י דהמנהג פשוט ליגע וכן העלו האחרונים ז"ל דנהגו עלמא כמהר"ם וראבי"ה דמתירים אך צריך להזהר שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת אלא אומרים לו שיניחנה ע"ג הקרקע או ע"ג השלחן כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מיד הגוי אלא יניחנה הגוי על הקרקע או על ד"א ואז יקחנה הישראל:

הנה כי כן בעיר שלכם שהמכתבים באים בפוצט"א והגוי המשרת שם בפוצט"א הוא מביא את המכתב לבית ישראל יזהר הישראל שלא יקבל המכתב מידו ממש אלא יניחו הגוי ע"ג קרקע או על שלחן או ד"א ואז יקחנו הישראל, ואעפ"י שבעיר שלכם הרחובות הם רחבים י"ו אמה דיש אומרים שיש להם דין רה"ר מן התורה אעפ"י שאין ששים רבוא בוקעים בו עכ"ז שרי בהכי ולא כמאן דמסתפק בהיכא דשהוא רה"ר דאורייתא:

ועל שאלה השנית היכא דש"ץ הוא כהן ובעת ברכת כהנים יצאו הכהנים לחוץ מפני שאין רוצים לעשות נ"כ ולא נשאר בביה"כ עשרה אלא רק תשעה שהש"ץ הוא בכללם אם מותר לאותם שיצאו לחוץ להכנס בעת הברכה כדי להשלים המנין והם לא יעשו נ"כ אלא רק הש"ץ לבדו יעשה נ"כ. או"ד לא יכנסו וישלים הש"ץ את התפלה בלא ברכת כהנים ובלא אמירת אלהינו וכו':

תשובה פסק מהרא"י ז"ל כהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מביה"כ אין צריך לשהות חוץ לביה"כ אלא בשעה שהש"ץ קורא כהנים ואח"ך רשאים ליכנס שאף שהם בביה"כ בשעה ששאר הכהנים נושאין כפיהם והם אינם נושאים כפיהם אין בכך כלום כיון שא"א להם לעלות וכשקראו כהנים לא היו בביה"כ ולא קראו להם כלל ומ"מ הכהנים נהגו סלסול שלא ליכנס עד שיגמרו השאר ברכת כהנים כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים דהיינו בני גרושה או חלוצה אם יהיו בביה"כ כשאחיהם הכהנים נ"כ והם אינם נ"כ עמהם, ומטעם זה יוצאים מביה"כ קודם רצה שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כשיראו את אחיהם הכהנים שעוקרים רגליהם לעלות לדוכן והם אינם עוקרים ע"כ וכן מבואר דין זה בש"ע סי' קכ"ז ועי' סעי' ד' וסעי' ח' ע"ש:

והנה ידוע שברכת כהנים היא מתחלת מן רצה עד סיום הברכה המחזיר שכינתו לציון אבל מן מודים עד חתימת ולך נאה להודות זו היא ברכת הודאה וכתב הפר"ח ז"ל ס"ק ח' מלשון הש"ע ולשון הטור משמע דכל כהן שלא עקר רגליו בתחלת רצה שוב אינו עולה וליתא דלשון הש"ס הוא כהן שאינו עולה בעבודה וכן פירש רש"י קודם שסיים ש"ץ רצה צריך לעלות על הדוכן וכן נראה לשון הר"ן ז"ל וכו' ע"ש וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י דבאמת גם מרן ז"ל כן הוא כוונתו ועי' א"ר ס"ק י"ד ע"ש:

והנה גם לדבריהם ז"ל היינו עד סיום רצה אבל אחר שחתם הברכה של רצה בהמחזיר שכינתו לציון שוב לא יעלה לכ"ע כי היא ברכת הודאה ולא ברכת עבודה, ומ"מ בגמ' דמגילה דף י"ח ע"א מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא לאו לענין עליית הכהנים לדוכן נאמר זה אלא לענין אמירת הברכה עצמה של הכהנים דקבעו אותה אחר ברכת הודאה ולאו אחר ברכת עבודה משום דכתיב זובח תודה יכבדנני:

ועל כן גם אלו הכהנים הנז' בשאלה שהם יוצאים לחוץ כדי שלא יעשו נ"כ צריך שיצאו קודם שיתחיל הש"ץ רצה וישארו בחוץ עד שיחתום הש"ץ המחזיר שכינתו לציון ואז בברכת מודים יכנסו לביה"כ דכיון שלא עלו קודם שסיים הש"ץ ברכת העבודה וגם לא עקרו רגליהם לעלות כי היו בחוץ שוב לא יעלו וכאן כיון דליכא תרי כהנים בביה"כ הראויים לעלות כי אם רק הש"ץ לבדו א"כ אין קורין כהנים וכיון דאין קורין כהנים נמצא דלא קראו להם ושפיר הם יכולים להיות עומדים אותה שעה בביה"כ כשהש"ץ לבדו נושא כפיו כדי להשלים המנין והם לא ישאו כפיהם ומ"ש מהרא"י ז"ל והש"ע דמ"מ נהגו הכהנים סלסול שלא ליכנס אותם שיצאו לחוץ עד שיגמרו אותם שנשארו בביה"כ את הברכה היינו שהם עושין כן על צד היותר טוב כיון שאין הצבור שבביה"כ צריכים להם אבל הכא בנ"ד השאלה הנז' דלא נשאר עשרה בביה"כ וצריכים להם להשלים המנין אין מבטלים מצות נ"כ מפני סלסול זה שנהגו הכהנים וזה ברור ופשוט:

מיהו דע אי אתרמי שאלו הכהנים שיצאו לחוץ לא נכנסו לביה"כ גם אחר שסיים הש"ץ החתימה של ולך נאה להודות ואין כאן עשרה בביה"כ כדי שיעשה הש"ץ נ"כ מאחר שנשארו אלו בחוץ אז יאמר ברכת אלהינו ברכנו בברכה וכו' בלא נ"כ דבעת שהתחילו בתחלת החזרה היו שם עשרה אלא שיצאו אח"ך להכי כיון שהתחילו בעשרה גומר אפי' היכא דיצאו מקצתן וכדאי' בירושלמי בפ"ד דמגילה אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. ודין זה הוא מוסכם להלכה וכן פסק הרמב"ם וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' נ"ד דאם התחיל באבות ויצאו מקצתן גומר אפי' קדושה וכתב הר' עולת תמיד ז"ל דישלים אפי' ברכת כהנים לומר אלהינו וכו' דאע"ג דתנן אי נ"כ בפחות מעשרה היינו דווקא נ"כ אבל תפלת אלהינו וכו' יאמר מאחר שהתחיל התפלה בעשרה דברכת אלהינו שייך לתפלת י"ח ע"ש, וכ"כ הרב שיירי כנה"ג דאם התחיל תפלת י"ח בעשרה ויצא אחד והלך לו שאומר הש"ץ ברכנו בברכה המשולשת בתורה דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה ע"ש. וכן הסכים הא'"ר וכן הביא הרב המגיד בחסד לאלפים ע"ש:

ועל שאלה הג' שאתה מקדש ואוכל פת בביתך בשבת ותלך לבית אחר לאכול התבשיל שהוא מונח שם שאין אתה יכול להביאו לבית זה מפני רה"ר ותרצה לאכול שם ולחזור לביתך לברך ברהמ"ז שאם חברך ברה"מ קודם שתלך לבית שבו התבשיל אין לך פנאי ובע"כ תברך ברכה חטופה:

תשובה לא ידעתי הסבה למה לא יהיה לך פנאי לברך ברה"מ שאין צריך לה שהות רב ומ"מ אשיב לך עפ"י השאלה שלך שיש לך סבה הכרחית בזה:

הנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' קפ"ד סעי' א' דמי שאוכל במקום אחד צריך שיברך קודם שיעקור ממקומו ע"ש אמנם אתה אשר מעיקרא כשברכת המוציא בביתך דעתך היה לילך לבית השני לגמור שם סעודתך טוב שתעשה כך אחר שתאכל פת כשיעור בביתך במקום קדוש תלך לבית השני לאכול שם התבשיל ותאכל שם ג"כ כזית פת ותברך בהמ"ז שם בבית השני ולא תברך לא על התבשיל ולא על הפת אשר תאכל שם יען כי על דעת סעודתך הראשונה אתה אוכל לסיים סעודתך והכל נחשב לסעודה אחת, ואם לא רה"ר באמצע היה יותר טוב שתקח עמך כזית פת כשתלך מביתך לבית השני אך בשביל דאיכא רה"ר ואן אתה יכול ליקח בידך כלום מבית לבית לכן לא אפשר לעשות, ודע כי עיקר ההיתר שיש בזה לעקור מבית הראשון בלא ברכה הוא מטעם שהיה דעתך כן מעיקרא כשברכת המוציא שתלך לבית השני ותגמור סעודתך שאל"כ לא היה מותר לעקור בלא בהמ"ז. ובזה האופן שרי לכתחלה וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קע"ח ס"ד אם אכל פת במקום אחד חזר ואכל במקום אתר אינו מברך בהמ"ז אלא במקם השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הלוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם ע"כ ואע"ג דכתב המ"א ס"ק יו"ד דלכתחילה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א אלא דאם עבר ואכל דמברך במקום השני דגם זה מקרי ברכה במקומו ע"ש, מ"מ האחרונים ז"ל העלו דזה הדין שכתב המ"א אינו אלא בהיכא שלא היה דעתו מתחלה לאכול במקום השני אבל אם מעיקרא כשבירך המוציא במקום הראשון היה דעתו לגמור במקום השני ה"ז מותר למעבד כן לכתחלה דהוי דומיא דהולכי דרכים ממש, כיון דנמשך אכילתו ולא הפסיק דמועיל זאת לכתחלה לדעת מרן ז"ל וכן העלו הגאונים מהר"ם ומהרי"ש ז"ל בס' מגן גבורים ע"ש וכ"כ הגאון ר"ז בש"ע סי' קע"ח סעי' ד' וז"ל ואם מתחלה כשבירך המוציא היה בדעתו לגמור בבית אחר מותר שהרי מתחלה לא קבע במקום זה כל סעודתו וכמו שנוהגים הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם מפני שלכך נתכוונו מתחלה שלא לקבוע מקום לאכילתם במקום שברכו המוציא והתחילו שם לאכול עכ"ל. וכ"כ הט"ז בס"ק ט' וז"ל המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלים קצת בביתם והולכין לסעודת נשואין לגמור הסעודה. וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"ך שם וכן הולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו ע"כ ועוד מבואר זה בדברי האחרונים ואין צורך להאריך יותר בזה:

מיהו אם אין אתה רוצה לברך בהמ"ז בבית השני שיש לך סבה מונעת בזה אז תאכל התבשיל בבית השני ותחזור לביתך ותאכל מעט פת ותברך בהמ"ז, וגם בזה הותר לך מטעם שהיה דעתך כן מעיקרא בעת שברכת המוציא, ואם תוכל להניח אדם אחד על השלחן בעת שתלך מביתך לבית השני עד שתחזור הנה מה טוב ומה נעים כי זה עדיף טפי:

ועל שאלה הד' דשבועה שלא הוציא האדם מפיו כי אם כתב בכתב אם חייב לקיימה:

תשובה עיין בבאר הגולה בי"ד סי' רל"ב שהביא מתשובת מהרשד"ם שכתב בשם רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל רבו של הרמב"ם ז"ל שנשאל על אחד שנשבע בכתיבת ידו שלא יתקוטט עם חבירו, והשיב רבינו ז"ל שחייב לקיים אעפ"י שלא הוציא מפיו ואם לא קיים דינו מסיר לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם ע"ש ועי' להר' פת"ת בי"ד סי' רל"ו ס"ק א' מה שציין שם על כמה תשובות ראשונים ואחרונים שהאריכו בענין זה, ועוד עי' להר' הכנה"ג בי"ד סי' ר"י שגם הוא הביא פלוגתא דרבוותא בענין זה ועי' להר' ברכ"י א"ח סי' תפ"ט סוף אות י"ד ועי' להר' מהרח"פ ז"ל בס' גנזי חיים מע' השי"ן אות י"ג מה שציין שם על כמה פוסקים שדברו בזה הענין, והגאון מהר"ש ז"ל בס' ידות נדרים בסי' רל"ב כתב שיש בזה כמה עקולי ופשורי והארכתי בזה בכמה תשובות ואפס קצהו תראה במ"ג סי' מ"ז ע"ש, באופן כי יש בזה הדין פלוגתא דרבוותא וקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא גם אמרו ספק שבועה להחמיר ע"כ ודאי חייב לקיים:

ועל שאלה הה' באשה שעושה את בעלה שליח שיבא לפני ב"ד ויתירו לה נדריה:

תשובה אע"ג דקי"ל בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ז דאין הנודר עושה שליח לשאל על נדרו אלא צריך לבא הנודר עצמו לפני ב"ד מ"מ הבעל נעשה שליח לאשתו מטעם דאשתו כגופו וכאלו היח עצמה באה לפני ב"ד, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעי' נ"ו וז"ל הבעל נעשה שליח להשאיל על נדרי אשתו ובלבד שימצא שלשה מקובצין אבל הוא לא יקבצם ע"כ. ודין זה הוא גמ' ערוכה בנדרים דף ח' ע"ב רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל אי מכנפין אין ואי לא לאו ופירש הר"ן ז"ל הטעם כיון דמחוורנא דצריך שיהיה הנודר בא בפני ב"ד אלא דגבי בעל הקילו לא הקילו אא"כ כבר מקובצים אבל לעשות מעשה האי שיקבצם מתחלה בשביל זה לא שרי ע"ש, ועוד איכא טעם בדבר ואין צורך עתה להאריך בזה:

על כן אם נדרה האשה נדר ומתביישת לבא לפני ב"ד להתיר לה עושה אה בעלה שליח שישאל בעדה נדרה לפני שלשה ב"ד והוא יפרש להם הנדר שנדרה אשתו ויאמר החרטה שלה ויתירו לה, ורק לא יקבץ הוא את השלושה לשבת יחד כדי שיתירו נדר אשתו, ודווקא לבעלה תוכל לעשותו שליח אבל אדם אחר לא וכמ"ש לעיל. ואם אין בעיר שלהם שלשה ב"ד קבועים שיהיו מזומנים ומקובצים יחד מאליהם בלא"ה כדי שיבא הבעל לפניהם אלא צריך שאדם אחד יקבצם, כיצד יעשה יניח אדם אחר לקבצם בשביל עצמו דהיינו לעשות לו התרת נדרים כדרך שעושין בערב ר"ה ובערב יוה"כ כי התרה זו יכול האדם לעשותה בכל עת שירצה והוא יקבץ השלשה ויתירו לו ובעודם יושבים יחד להתיר לזה יבא גם הבעל אחריו ויגיד לפניהם נדר אשתו וחרטה שלה שעשתה אותו שליח לשאל בעדה ואז יתירו גם לה דהשתא כבר הם נקבצים ועומדים דשרי בכה"ג כמ"ש מרן ז"ל:

וכן אם רוצה האשה לעשות לה הב"ד התרת נדרים הנהוגה בערב ר"ה וערב כפור גם בזה תעשה את בעלה שליח וילך בעלה בפני ב"ד המתירים ויאמר נוסח התרת נדרים של שמעו נא רבותינו וכו' בעדו ובעד אשתו דהיינו שיאמר בפירוש שנדרנו ונשבענו אני ואשתי ואז הב"ד יאמר מותרים לכם וכו' בסתם דכוונתם עליו ועל אשתו וסגי בהכי, ורק צריך שאשתו תאמר לבעלה מקודם אני מתחרטת על כל נדרים ושבועות ואסורים וקונמות וחרמות והסכמות וקבלות ומנהגים ואתה תהיה שלוחי ותלך לפני ב"ד להתיר לי על כל הנזכר ותאמר לבעלה בכל לשון שתדע ואינו צריך בלשון הקודש דווקא:

ועל שאלה הששית בענין טעם שנאמר על ברכת הלבנה לנשים:

תשובה טעם זה מקורו בשל"ה ז"ל ומ"ש גרמו פגם הלבנה היינו כי פגם הלבנה נעשה מסיבת חטא חוה ולכן הנשים הם נגררים אחריה בזה הדבר ומתייחס הדבר הזה אליהם יותר מן הזכרים כי על כן אמרו רז"ל הטעם שנתייחדו לאשה שלשה מצות שהם נדה תלה הדלקת הנר הוא מחמת חטא חוה וכתב השל"ה ז"ל בדף שי"א פ' בא כמו שהלבנה לא נתמלאת פגימתה רק עד ז' ימים כן האשה למטה ז' ימי נידות ואחר תטהר גם תמצא סתם וסת משלשים לשלשים כמו ימי החודש ע"ש:

אך דע כי טעם זה לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא   נמצא בדבריו מניעה לנשים בברכת הלבנה:

ועל שאלה הז' זה מנהג פשוט אצלינו דאין אומרים במה מדליקין בשבת של חנוכה וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע הלכות שבת סי' ע"ר והוא מטעם דאיכא פיסול שמנים שפסולים בשבת ומותרים בחנוכה. ודע כי אמירת במה מדליקין אינו חיוב מתקנת חכמים ז"ל אלא הוא מנהג בעלמא ולכן הגם כי אין הטעם הנז' מספיק כ"כ מ"מ כיון שהיא עיקרה מנהג בעלמא דחו אותה אפי' בטעם כל דהו וכמ"ש הר' יעב"ץ ז"ל בסידור שלו. ומיהו כל מקום לפי מנהגו כי יש מקומות שאומרים אותה בשבת של חנוכה וכנז' בהג"ה שם כל זה כתבתי בנחוצה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.