רב פעלים/ד/אבן העזר/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png אבן העזר

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה באה לי מעי"ת כלכתא יע"א. בהיות כי פה עי"ת כלכתא יע"א נוהגין בענין השדוכין הנקרא להם בערבי מליך שאחר התקשרות השדוכין כנהוג אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיטין אחת מקרובי המשודך וזה אות ס"ט שהיא משודכתו ועד משך זמן החופה שולח המשודך למשודכתו סבלונות ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י ומעט אנשים יש שמקדשין תכף ומיד בעת השידוכין ושולח ג"כ סבלונות. והיה מעשה בגביר א' סי' יחזקאל אברהם חיים גבאי יצ"ו בן המנוח ה"ר אברהם יחזקאל חיים גבאי נ"ע ששידך בת אחת רבקה מזל טוב בת יוסף יעקב יהודה נ"ע ואחר התקשרות השדוכין היה בדעת המשודך לתת למשודכתי טבעת אחת בתורת מתנה, אמרה לו זקנתו תזהר שלא תתן הטבעת לה בעצמך כי אז יהיה קדושין. ולזה שאל המשודך לאם המשודכת בפני משודכתו הנז' שכו"כ אמרה זקנתי, א"כ מה רצונך, תתן זקנתי או אחותי, השיבה לו אם המשודכת לא אחותך ולא זקנתך כי אם אתה בעצמך תלביש את הטבעת מא יכ'אלף וכשמעו את הסכמתה נתן לה טבעת זהב שהניח לו אביו שצוה לפני מותו לאמו הטבעת הזה היקר הוא לבני הגדול והוא כדי לקדש את כלתו. וראו ב' עדים כשרים בנתינת הטבעת מידו לידה אך לא פירש ואמר הרי את וכו' ואח"ז כפעם בפעם שלח לה סבלונות כמנהג העיר:

והנה בעתה רוצים מצד המשודכת לבטל ולחזור בהם מסיבת דברים של מה בכך. ולהחזיר לו את הטבעת עם כל הסבלונות השייכים לו, והמשודך לא רצה לקבלם באומרו יען כי אנכי נתתי לה בתורת קידושין בהסכמת אם המשודכת ולקדושין נתכוונתי כי נתתי לה הטבעת אשר צוה אבי שהטבעת הזה הוא לקדושין, וגם משודכתי הנז' הסכימה בזה שאנכי גליתי לה בה שעתא קודם נתינתי לה באמרי אליה תהי"ל נתבטלו עתה כל הסכסוכים שהיו בענין קשורינו, ועתה את לי ואני לך והציעה לי ואמרה הן ומיד הלבשתי הטבעת באצבעה. ושאול שאל האיש אם יכול לפוטרה בלא גט, ואם צריך הנני מוכן לתת לה גט בלתי אומר ודברים. ע"כ השאלה:

ואנחנו ח"מ השבנו לו לא מפיך אנו חיים אלא צריכים שתטענו שניכם יחד זה בפני זה ויעידו העדים עדותם בפני שניכם שראו נתינת הטבעת מיד ליד. ובין הכי והכי עברו ימים ויצא קלא דלא פסיק שהיא מקודשת, וקמו עלינו מצד המשודכת שאיך פסקנו שלא כדין ואמרנו להם כפי דברי המשודך יש להסתפק ולא יצא פסק הדין מידינו ואם רצונכם יבואו ויטענו טענותיהם זה בפני זה. והיא המשודכת נתנה כף סוררת ולא רצתה לבא, והמשודך הנז' דינא קא בעי. ע"כ קבלנו קב"ע שלא בפניה כסברת הי"א שהביא מור"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ח. ואלה דבריהם:

במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו קודמנא ה"ר דוד שלום עבד אל עוזר חי הכהן וקאל בלילת אס"ח אנא רחתו לבית תימ"ו ושפתו אנהו ה"ר יחזקאל חיים אברהם גבאי הי"ו עטא כאת'ם אלמאס ופי ידו לבסהא לל בנת רבקה מזל טוב בנת תימ"ו למזכורה וקבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חאכי ולשרוטאת מאל לעורס אלד'י תסאוו בינאתהום עד כאן דברי העד הראשון. וכן היו דברי העד השני כנז' בעד הראשון בלתי שינוי וע"ד אמו"ץ חתמנו שמותינו פה עי"ת כלכתא יע"א והיה זה בש"א תמוז שנת התרס"ז ליצירה והשו"ב וקיים:

ע"ה שלמה תווינה ס"ט

עהב"ה יחיה אדהאן ס"ט

הצב"י יעקב בכור שולם ס"ט

וזאת התשובה שהשיבו שלשה ת"ח שהיו נמצאים בעיר כלכתא יע"א:

תשובה ידענו בעצמנו כי א"א כדאים להטפל בתגר זה באיסור א"א דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין וכו' ומה גם כי אין אתנו ספרי רוא"ח כי אם מעט מן המעטן, אך טפלנו עצמנו לכתוב מה שעלה במצודתנו לפי מיעוט הספרים לעשות רצון השואל דדינא קא בעי ודו"ת שאין כוונתו חלילה לקלקלה ולעגנה, לכן אמרנו נלקטה נא באמרי'ם מפי סופרים ומפי ספרים אשר נמצאים אתנו כעת ורק כנושאים ונותנים בדבר הלכה ולמעשה נלך אחר ב"ד יפה שמהם תצא תורה, והיה היוצא מבדה"ץ יצ"ו. יקום לעולם דבאלו אמרו לסמוך ודברינו כלא חשיבי, נחלה פני עליון אב"ש למען יעמוד לפנינו לעזר ולהועיל שלא נכשל בדבר הלכה כיר"א:

גרסינן במס' קדושין דף ו' ע"א א"ל היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושין ונתן ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודא אומר צריך לפרש. אר"י אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין ופליגי שם תנאים מענין לענין לאותו ענין רבי סבר לא מהני ורשב"א סבר מהני. ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה"א פ"ג ה"ח והטור ומרן בשוה"ט אהע"ז סי' כ"ז דהלכה כרבי יוסי עי"ש, ומפשיטות לשונם משמע דדוקא בפסוקים ממש אבל מענין לענין לא מהני. כ"כ הר"ן ז"ל דהלכה כרבי מחבירו, ומרן ז"ל בב"י שם כתב שכן הוא דעת הרי"ף ודעת הרא"ש ז"ל שסתמו, וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג מה"א וכתב מהר"ם שכן הוא גם כן דעת בעל העיטור עיי"ש:

ברם הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין ס"ל שגם שפסקו מענין לענין מקודשת ואף שדבריו הם דחוקים וכמו שהוא בעצמו הקשה לפירושו, אכן הראיות שהביא לדבריו מהתוספתא ומהירושלמי המה חזקות כחומות נשגבות עי"ש באורך ביאור:

ולולא דמסתפינן נראה לפק"ד לומר דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כדכתב הרשב"א ז"ל דגם מענין לענין מהני, מדנקט לשונו בסו"ד הואיל והן עסוקין באותו ענין ולא נקט והוא שעדיין עסוקין באותו ענין כלשון הש"ס וכך נקטו לשונם הטור ומרן ז"ל שם דמשמע דצריך שיהיו עסוקים בעסק קדושין ממש מתחלה ועד סוף, ומדנקט לשון זה הואיל וכו' משמע שכונתו אפי' ודפסקו מענין לענין נקרא שפיר עסוקין בעסקי קדושין כן נלע"ד:

ואחרי כותבנו זה מצאנו הון לנו להגאון תוי"ט דפ"ד דמעשר בהמה משנה ז' בד"ה היה מדבר וכו' כתב וז"ל פי' מהר"ם כיון שעסוקין וכו' ואף בגליון ספרי הרמב"ם פ"ד אמר המגיה והוא שעסוקין באותו ענין או מענין לענין ובאותו ענין ע"כ עי"ש ומסתמא ג"כ לקדושין וכן הה"ד לומר גם לס' רבינו הרי"ף ז"ל דס"ל דמענין לענין ג"כ מהני דהלא לא סתמו הנה היא כתובה לפנים דלמאי הלכתא כתבו והאי דס"ל דגם מענין לענין מהני:

וגם המרדכי סוף פ' האיש מקדש הביא תשובת מהר"ם ז"ל דס"ל דגם מענין לענין מקודשת, וזה תו"ד. ראובן קדש את לאה ולא אמר לשם קדושין וגם היה בלא שידוכין לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחי' להתקדש לו אם לאו, אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו אז ודאי צריכה גט, כדאיתא בפ"ק דחדושין היה מדבר עמה ע"ע גיטה וקדו' וכו' רבי יוסי אומר דיו והלכה כר"י ומסיק והוא שעסוקין באותו ענין אפי' מענין לענין באו"ע. ומיהא נראה דה"מ כשנתן לה בשתיקה ולא דבר מאומה אבל הכא מיירי שדבר כשנתן לה מאהבה ומחיבה יש בלשון הזה לשון סבלונות, וקיי"ל חוששין לסבלונות אפי' לזמן מרובה וכו', ואע"ג דמסקינן דלא חיישי לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדמ"ס לפרש"י מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום, ועוד דלפר"ח גרסינן התם מיעוטא דמקדשי והדמ"ס מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל, משמע דאפי' למיעיט חיישי להחמיר, והא דלא אזלינן לרובא היינו טעמא משום חומרא דא"א וכו', ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעים שקבלתה והיא מודה שנתרצית קודם צריכה גט. או אפי' לא דבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קדושין וגם היא קבלתה לשם קדושין אע"ג דפריצות עבד וקידש בלא שדוכין קדושין מיהא הוי וצריכה גט, ואע"ג דאמר בפ' האיש מקדש ובכלן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם כיון דאתני ולא כמינה למעקר לתנאו אבל בנידון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו כמ"ש בפ"ג דשבועות ואינו אסור אלא בפת חטים וכו'. ועוד נ"ל כיון דאמר אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה שיש לחוש לקדושין א"כ אם היה דעת שניהם לקדושין צריכה גט עכ"ל מהר"ם ז"ל והביאו מרן ז"ל בב"י בסי' כ"ז עיי"ש. אע"ג דהב"ש השיג עליו וכתב וז"ל מדברי שאר הפוסקים לא משמע כן דאיך יעלה על הדעת נתן בשתיקה ולא דבר כלום הוי ודאי קדושין וכשנתן הוא ואמרה היא הוו ספק קדושין וכי בשביל אמירתה גרע עי"ש וכן השיג הח"מ שם וכתב דא"ל דהוי ספק מקודשת:

אד הרואה יראה דעיקר השגתם הוא על מור"ם ז"ל דכתב כשנתן בשתיקה ולא דבר כלום ולא היו עסוקין בעסקי קדושין כיון שהם כוונו לשם קדושין הוי קדושין ע"ז כתבו משכ"ת, אכן בעיקר הדין שכתב מרן ז"ל שאם היו עסוקים בעסקי קדושין תחלה ופסקו מענין לענין שהיא מקודשת לא השיגו ואפי' הם ס"ל דמהני ע"ש בב"ש ובח"מ באו"ב דנראה כמ"ש, וגם הט"ז שם הק' על תשובה זו קושיות הרבה ע"ש וסו"ד כתב וז"ל וידעתם כי איני כדאי להכריע על תלמידי מהר"ם ז"ל ק"ו עליו מ"מ כיון דיצא מפי מהר"ם ז"ל בזה להחמיר מי ירום ראש להקל, ע"כ לשונו הזהב:

נקטינן מהאמור דכלהו סברי מרנן מהר"ם והרשב"א ז"ל וגם הרמב"ם והרי"ף ז"ל כלהו ס"ל דנתן בשתיקה ולא דבר כלום כיון דעסוקין בקדושין אפילו מענין לענין ס"ל דמהני, וגם ספרים אחרים לראות מה דברו בענין זה אין לנו:

איברא דמרן ז"ל בכ"מ כתב על לשון הרמב"ם ז"ל דנקט ורצתה ועמד וקידש כתב וז"ל משמע דהיינו לומר שנתרצתה היינו דאמרה הן אבל אם לא אמרה הן וקבלה סתם ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלה וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל:

מיהו כנראה דיחידאה הוא בדין זה דבשאר הפוסקים לא משמע כן כ"כ הב"ש שם סק"ו וכתב עוד וז"ל כן משמע מהגמ' סוף גיטין כמ"ש בסמוך בהג"ה כשמדברים לפניה סגי ש"מ אפי' שתקה מהני וכן י"ל להרמב"ם ז"ל אם שתקה הוי ריצוי, גם בחי' מהרי"ט ז"ל השיג על הכ"מ עכ"ל ועי' בלח"מ פ"ג מה"א ה"ח שהקשה על הכ"מ:

נמצא דרוב בנין ורוב מנין ס"ל בשתיקה מהני ולא בעי שתאמר הן וכן הביא הבה"ט בסי' כ"ח ס"ק ט"ז סברת מהרשד"ם שכתב וז"ל ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה וא"ל קחי טבעת זו וראי שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת ע"כ. והגאון ח"ס ז"ל ת' אב"ע סי' ק"ב הביא ראיה לפסק מהרשד"ם הנז' מפרש"י בקדושין גבי צפתו דאסא הובא דבריו בבה"ט עי"ש:

א"כ הכא בנ"ד שהלבישה הטבעת באצבעה וקשטה הטבעת באצבעה ולא מחאה הוי כאמרה הן ומקודשת, ואם נפשך לומר דלא דמי לנדון מהרשד"ם ז"ל דשאני התם עכ"פ אמר לה מקודם ראי שאני נותן לך לקדושין משא"כ בנ"ד, נוכל לומר גם בנ"ד כיון שעלה דעתו להמשודך דלשם קדושין נתן שלאחר ששמע מזקנתו דאם יתן הוא הוי קדושין והסכימה אם המשודכת שהוא יתן בעצמו והחליף הטבעת כמבואר בשאלה שזה משמע שכוונתו לשם קדושין וגם אמר לה להמשודכת אחר שומעה הדברים הנ"ל הנני נותן ליך בעצמי ועתה את לי ואני לך הוי כמי שאמר הרי אני נותן לך לשם קדושין אפי' היא דעתה מכחשת אינה נאמנת כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה בסי' מ"ב ס"ב דאם מכחשת והעדים מעידים שקבלה אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי והוי קדושין יעו"ש:

אע"ג דהמלה הזאת שאמרה אֵם המשודכת מא יכ'אלף. סובל ב' פירושים דיש לפרש שכוונתה שנתרצית שיהיה קדושין, ויל"פ בהיפך, אך הפי' הראשון להחמיר הוא יותר מורווח שכן כתב הרה"ג מעוז ומגדול ר"מ ור"מ בעי"ת בבל יע"א כיר"ח יכון עולם בספרו הבהיר רב פעלים ח"ב חאה"ע סי' ה' במלת אשכון בקא. דראה כמה פוס' וכמה עובדי דאתו לקמייהו דלשון דמשתמע לתרי אנפי אין סומכין לפי' דהוי לקילא יעו"ש, כמו כן הכא דהוי מלה זאת מא יכאלף כמו אשכון בקא ויותר נראה להחמיר, וכ"ת הא העדים ראו הנתינה דוקא ולא ידעו שנתרצית היא א"כ הו"ל כמקדש בלא עדים, זה אינו דעיקר הקדושין מצד המקדש ואינו תלוי בדעתה כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים ד"ל עי"ש ולכן לא בעינן תרי סהדי אלא לגוף הקדושין שידעו הנתינה אבל רצון האשה לא בעי עדים ועי' בבה"ט סי' כ"ז סק"ו ועי' להגאון הרב בעל הפלאה ז"ל סי' כ"ז ומ"ב שהפליא להביא ראיות דלא צריך שיעידו העדים כוונתם ובראיה בלא ידיעה מהני. ובנ"ד נמי שיודעים העדים שכשנותן המשודך הוא בעצמו הוו קדושין וראו הנתינה מידו לידה והיא שתקה וקבלה הא ודאי דמהני ודומה למאי דקיי"ל אם העדים יודעים שנותן לה גט, וה"ה הכא נמי בקדושין שראו הנתינה סגי כנ"ל ולא בעי כוונתם:

אד נשאר לנו אם השדוכין מקרי מדבר עמה על עסקי קדושין אם לאו, דחקירה זאת חקרוה שרים הלא הוא התנא ואורייתא הגאון המשל"ת בפ"ג הל' א' ה"ח והוא הכריע בדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דמקרי שפיר מדבר עמה ע"ע קדושין הפך ס' מהריק"ו ז"ל וכן כתב בה' א' עי"ש. ועי' בהרדב"ז ז"ל ח"ד סי' נ"ו דס"ל דמקרי מדבר עמה ע"ע קדושין עי"ש. יברור לנו שיש כמה וכמה רוא"ח דס"ל כן דמקרי שפיר השדוכין מדבר עמה ע"ע קדושין דמלתא דמסתבר הוא דלא גרע השדוכין ממדבר עמה ופסקו דס"ל לכמה פוסקים דמענין לענין באותו ענין מהני וה"ה שדוכין מהני. אך אין אתנו ספרים לראות:

וגדולה מזו מצאנו ראינו להרב עצמות יוסף ז"ל בקדושין שהביא סברת הגאון מהר"ש הלוי ז"ל דמדבר עמה ופסק דגרע משידך עי"ש בטעמו ובנ"ד הא העדים מעידים שקודם נתינת הטבעת גמרו התנאים ביניהם אף שלא העידו בהדיא שהיו מדברים ע"ע קדושין דמהני והוי מקודשת:

ושוב ראינו בתשו' הרשב"א זלה"ה סי' אלף וקפ"ט שכתב נדון דומה לנ"ד והחמיר עיי"ש, ומאפס הפנאי לא העתקנו הלשון עיי"ש באו"ב, א"כ גם בנ"ד שרובם נזהרים שלא ליתן המשודך דבר בעצמו למשודכתו כ"א ע"י א' מקרוביו ומה הפקרה זו שהפקירה אֵם המשודכת שהוא יתן בעצמו אחר שומעה שאם יתן הוא יהיו קדושין אם לא שכוונתה שיהיו קדושין ואמרה מא יכ'אלף רצ"ל שיהיה קדושין כנלע"ד:

אפי' למ"ד דלא חיישינן לסבלונות נלע"ד בנ"ד שלא שלח לה אלא נתן הוא בעצמו שמקפידין שלא ליתן המשודך בעצמו ודאי כלהו ס"ל דחיישינן לפירש"י דפירש דסבלונות בעצמם הם קדושין ואע"ג דרובא מסבלי והדר מקדשי אפי"ה אנן חיישינן למיעוטא דמקדשי והדמ"ס כס' ב"ח והגאוגים דס"ל כב"י וכס' מהר"ם ז"ל הנ"ל המובא במרדכי, וענין זה סובל אריכות אך אכמ"ל ובפרט דחסורי מחסרא לנו ספרים ועי' בב"ש ובד"ש סי' מ"ד ובב"ח מ"ש בזה באו"ב ומשם יש כמה ראיות לנ"ד שנתן המשודך בעצמו הסבלונות ס"ל לכמה פוסקים דמקודשת וצריכה גט, ועי' בבה"ט שם מה שהביא בתשו' הגאון קה"י ז"ל יעו"ש וסיים וז"ל ומסיק למעשה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ובקי' בדברי כלם להחמיר כמ"ש האחרונים יעיי"ש ובנ"ד דיש מיעוטי מקדשי והדמ"ס ודאי דחיישינן ובפרט שנתן הוא בעצמו כמ"ש:

פש גבן לברורי אם מועיל עדות זו שהעידו שלא בפני האשה, הנה מור"ם בח"מ בהג"ה כתב דאם שלח שתבוא בב"ד ולא באה אז מעידים אף שלא בפני הבע"ד עיי"ש:

ושו"ר להגאון רב"א ז"ל בתשו' סי' ה' ע"ב וז"ל לאפרושי מאיסורא כתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשו' דמעשים בכל יום שמקבלים עדות קדושין שלא בפני בע"ד עיי"ש באו"ב, וסיים דבריו אפי' היה נראה לדיין שיש צד רמאות לא יקל בכך עיי"ש:

ועוד אנו צריכים לבאר כי בנ"ד יצא קלא דלא פסיק שהבתולה מקודשת ועי' להרה"ג ר"מ ור"מ בעי"ת בבל כיר"ח יכון עולם בספרו רב פעלים ח"ב דהאריך והביא סברות רבות בענין חששת קול עיי"ש:

כל זה כתבנו בעט נחוץ לא להלכה ולא למעשה, ודברינו אלה נגישה להרה"ג מעוז ומגדול תנא דאורייתא כיר"ח יכון עולם נר"ו יאיר ובידו עז להקל או להחמיר ואם כה יאמר לא כוונו על האמת דברינו אלה יבוטלו, ואם כה יאמר יפה דנתם ישמח לבנו גם אנו, וע"ז בעה"ח בש"א תמוז התרס"ז ליצירה ושלום:

ע"ה שלמה תווינה ס"ט

עהב"ה יחייא אדהאן ס"ט שד"ר בעיה"ק טבריא ת"ו

הצב"י יעקב בכור שולם ס"ט שד"ר עיה"ק ירושח"ו דבית חינוך יתומים

ואלו הן דברי שני צנתרות הזהב אשר מינו אותם יחידי הקהל הי"ו בכלכתא יע"א להביא לפניהם הבתולה רבקה הנז"ל ואמה מב"ת ואת העדים ואת האנשים שהיו נמצאים שם בעת השידוך ולחקור ולדרוש על גופא דעובדא היכי הוה ולהציע כל הדברים במכתב אלי ולדרוש ממני תשובה לפום דינא על האמת והישר:

בהנ"ו כלכתא

היום ב' כ"ז לחודש אב הנחמות התרס"ח. יעלה ויבא אל מול הדרת גאון עוזנו ראשנו ותפארתנו ה"ה הגאון הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר יוסף חיים אליהו נר"ו יאיר ויזריח לעד ולנצח כיר"א

מאחדש"ו בניו"ק באנו להודיע לרום מעכ"ת כי ביום כ"ג לחודש אלול שעבר כתבנו למעכ"ת בקיום הדלוג רב ששלחנו מקודם וביארנו בקצור ענין השדוכין של הבחור יחזקאל חיים אברהם גבאי הי"ו עם הבתולה רבקה מזל טוב הי"ו בת המ' יוסף יעקב יהודא יחזקאל נ"ע ואיך אחר עשרה שבועות הפירו השדוכין יען הבת לא היתה רוצה בו ואיך אחר כמה ימים הבחור הנז' אמר שח' שלמה תווינה הי"ו יעצו לטעון שהשדוכין הם הם קדושין וגם שכתב ושלח שאלה בלתי ידיעת הבת או סי' שמחה אמה ובלתי ידיעת הקהל וכאשר ראו הקהל על זאת העצה והשאלה הוצרכנו לשלוח הדלוג רב שנחלה מרו"ם שלא תסכימו על שום ענין הניגע לענין דינא לק"ק כלכתא אם לא תהיה השאלה מאתנו משם הקהל. ועוד כתבנו למעכ"ת שאיך יחידי הקהל והועד תמהו על כותבי השאלה שהביאו טענות בעול ובהפך ומלבם הוציאו מלין להנאתם ומינו אותנו לקבל עדות ממי שהיו שם בליל השדוכין ובפרט מן בעלי דבר וזכרנו קודם השלמת מכתבנו אם יהיה הענין נחוץ לזה נציע שאלה לפני מעכ"ת משם הקהל הי"ו שתאירו לנו הדין מאור תורתכם וכו' התאחרנו להקדם ולבאר הדבר לפני מעכ"ת כל אלו הימים מפני כמה סבות. סבה א' העדים (אם הם עדים כי הדבר לא היה צריך לעדית ולא היו שם בשם עדים) לא רצו לבא ויתנו עידיהם. אחד החזיר תשובה למכתבנו שהוא נתן עדותו לח' שלמה הנז' וחביריו והשני לא החזיר לנו תשובה כלל, ושניהם לא באו אל הועד. סבה ב' עלה בדעתנו שיותר טוב להמתין עד שיבא הח' הש' יעקב משה קסורלה הי"ו שהיה פה בזמן השדוכין והיה יודע מהענין כדי לשאול ממנו, סבה ג' כי כולנו בכלכתא יודעים כי הענין הזה שדוכין ולא קדושין ובאריכות הימים יתבאר הדבר והכל יבא על איתנו בשלום ולא נצטרך לשאלה, וכמו כן היה הדבר כי ביום י"ט בחודש אדר ב' שעבר הבחור הנז' שלח ולקח הטבעת ושאר הסבלונות בחזרה ונתן כתב הקבלה שלא נשאר שום ערעור, אפי"ה למען נדע כיצד הוא הדין אם היה הב' עומד במרדו ראינו טוב שנבאר זה השאלה לפני מעכ"ת דרך אגב בעלמא שתאירו לנו הדין:

מעשה שהיה כך היה שבחור אחד שמו יחזקאל ששידך בתולה בת ט"ו שנה שמה רבקה בליל אס"ח הפסח ועשו שדוכין כמנהג העיר ואחר כמה ימים הלכו הבתולה וסי' שמחה אמה לעיר מסורי שהיא על ההר מהלך שני ימים במסילת הברזל מכלכתא ואחר כמה שבועות נסע גם הבחור לעיר מסורי ובהגיעו לשם ביום ש"ק ג' לחודש תמוז לא רצתה הבתולה לראותו שאינה מקבלת אותו והתוכח עם אֵם הבתולה והתקוטטו והיא הביאה להחזיר לו טבעת השדוכין רצוף באבן יהלום ושאר סבלונות שנתן לה להבתולה קודם ואחר השדוכין ולא קבל לקחת אותם ותכף ומיד חזר ממוסרי (ואֵם הבתולה אומרת שחזר מביתה באף וחימה אחר שאמר להם שינקום נקמתו על הדבר) אחר איזה ימים שחזר הב' לכלכתא הלך אצל ח' שלמה והתייעצו על המאורע ואח"ך אמר שח' שלמה אומר לו שהשדוכין הם קדושין יען שהוא בעצמו נתן לה את הטבעת ואעפ"י שלא אמר לה הרי את מקודשת וכו' ולא הזכיר לה שום דבר ולא הביא עמו עדים בשביל קדושין שרי בנתינת הטבעת או אפי' פרי או איזה דבר, ואפי' בשתיקה כיון שהיא קבלה ממנו הרי זה קדושין. כששמענו זאת חרה לנו מאד שעד כמה ח' שלמה יבלבל את העיר בשביל הנאתו כי יודעים אנחנו וכל הקהל רואים היטב שלא היה אפי' ריח קדושין והבתולה ג"כ מכחשת בכל טענות הבחור ואומרת שדעתה ודעת כל מי שהיה משתדל בדבר הוא שנשתדכה בליל אס"ח הפסח ונמשך כל הזמן עד יום ש"ק ג' תמוז שעלחה קטטה ביניהם שני חדשים ועשרה ימים ולא אמר הבחור לשום אדם ולא נזכר שום דבר חוץ כ"א שדוכין בעלמא כמו הנהוג פה ואפילו מכתביו בחתימת ידו להבתולה ולאמה מעידים בזה.

המנהג בכלכתא מחמשים שנה שעברו לא יתנו קדושין קודם הנשואין ואם נתנו הם מעטים ובין העניים, ועוד כמו עשרים שנה נעשה חלול ה' מהקדושין על אחד והיתה חברת הקהל הי"ו מיוסדת ועשו תקנה והסכימו והכריזו בבתי כנסיות שלא יתנו קדושין אם לא יהיה על יד אחד ולפני אחד מן הממונים ואפי' אם יהיו עדים כשרים קדושיו אינם קדושין. בליל שדוכין הזה לא היה שם אחד מן הממונים ועוד אֵם הבתולה לא רצתה לעשות אפי' שדוכין בשביל ימי העומר אבל ח"ר יעקב משה קאסורלה הי"ו אמר לה כיון שהוא שדוכין לא איכפת, ועכשיו שבא ח"ר יעקב הנז' שאלנו ממנו איך היה הדבר והשיב ששאלו ממנו שני ימים קודם ואמר אם שדוכין לא איכפת, אבל בתנאי שלא יהיה שם קדושין כלל, עוד בכלכתא נוהגים ליתנו הטבעת של שדוכין רצוף באבן יקר ולא כמו טבעת קדושין שהוא דוקא זהב כפי הדין ועוד נוהגים אם או אחות הבחור תתן הטבעת להבתולה אבל לפעמים הבחור בעצמו יתן הטבעת להבתולה בתורת שדוכין כמו שהיה בשדוכין הללו כי אם ואחות הבחור לא היו יכולים לבא בבית השדוכין יען כי עודם בימי שנת האבלות ממיתת אביו, הבחור רצה שזקנתו תתן הטבעת ואם הבתולה לא קבלה בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה ואפשר שלא יהא לסימן טוב ואמרה שמוטב הוא יתן לה הטבעת קודם השדוכין בשבוע א' או ב' שבועות הבחור אמר לאם הבתולה שזקנתו אומרת אם הוא יתן הטבעת יהא נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השדוכין ולא נאמר אפי' בחלום שם קדושין, והלא שלא עברו חדש ימים שחתן א' נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת שדוכין ולא היה שום ספק לשום דבר (הבחור טוען שאֵם הבת לא החזירה לו כלל) על כל פנים הדברים האלה לא היו לפני הבת והיא נשבעה שלא שמעה מעולם לשון קדושין לא קודם ולא אחר השדוכין ושהיא קבלה ממנו הטבעת של שדוכין בתורת שדוכין כמו המנהג בכלכתא. עוד מנהגנו כמנהג בני עמנו החוסים תחת ממשלת בריטניא שהבחורים נותנים מתנות להבתולות מכיריהם לפעמים לזכירת ולשמחת יום תולדותם וכיוצא אעפ"י שאין ביניהם דבר זיווג, וכן חיוב על המשודך שיתן מתנות מזמן לזמן ועל המשודכת לקבל אותם בתורת מתנה ולא לשם קדושין והבחור יחזקאל הנז' נתן להבתולה כמה סבלונות הן קודם הן אחר השדוכין:

הבתולה היא יפת תואר ובעת השדוכין היתה בת ט"ו שנה ובעלת ירושה גדולה ומארבע שנים מקודם הרבה בחורים היו רודפים אחריה והיא אינה רוצה בשביל שעודה קטנה ועסוקה בלמודה. הבחור גם הוא בעל ירושה ומיתת אביו סבב שיחזור מלונדון לכלכתא ולא עברו ימים רבים והלך גם הוא אחר היורשת נחלה (הוא טוען שאֵם הבתולה שלחה אחריו) אשה אחת שמה צפורה בת דודת אם הבתולה ואין יראת ה' בלבה. היתה משתדלת בענין השדוכין ביניהם בשביל הנאתה כי הבחור הבטיח לה סך מה בעת גמר השדוכין ועוד אחר הנשואין והיתה תמיד עם הבתולה מפייסת אותה ואומרת לה שהיא קרובתה ודורשת טובתה ומתוך אהבתה היתה יועצת אותה שתקח בחור נחמד זה ושהוא הבטיח לה סך מה אם תצליח והשתדלותה יעשה פרי וצריך שישמחו שהיא עניה ומקרוביה ששכירותה סך רב, אֵם הבתולה נתפתתה בדבריה אבל הבתולה לא היה להאהבה עם הבחור וטוענת שאחר כמה פיוסים הוכרחה עצמה שלא בטובתה שתתראה פנים עמו ונתרצתה בשדוכין בתנאי אם הבחור הנז' לא יערב בעיניה וכו' יתבטל השדוכין, ועוד השדוכין לא היה בשמחה לפני עם רב ובזמן השדוכין חוץ מן הבחור והבתולה ואמה היו בבית הבתולה חמשה אנשים וחמשה נשים וכלם קרובים, הנשים שהיו שם הם זקנת הבחור ודודת אם הבתולה ובתה צפורה הנז' ושתי בנות קרובים מתגדלות בבית הבתולה, האנשים שהיו שם הם עזרא אחי אב הבחור ושני מסרפי הבחור עזרא מאיר ומשה חי אחי אמו ודוד שלום עבד אל עזיר חי סלימאן הכהן אחי צפורה המפייסת ובנימן דוד בנימן יעקב ולא אחד מהם אומר שהליכתן היתה שהולכים לקדושין כי אם לשידוכין, רצינו לקבל עדות מהר' דוד שלום הנז' אחי צפורה ומבנימן הנז' אפי' שהראשון יש לו הנאה והוא בעצת אחותו צפורה והשני מחלל שבת בפרהסיא ולא קבלו, הראשון השיב על מכתבנו כי העדות שהיה לו כבר נתן לח' שלמה הנז' וב' חכמים שהיו עמו והשני לא השיב כלום. העדות שהבחור סומך היה עליו הוא של הר' דוד שלום הנז' שאמר שהבחור נתן לה והניח הטבעת (מחבס אל אלמאס) באצבע הבתולה. הר' דוד שלום הנז' ג"כ העיד לפני ח' שלמה הנז' וחבריו. כשנתן הבחור את הטבעת להבתולה לא אמר לה כלום כי אם נתן לה בשתיקה ולא היו מדברים בענין הזיווג כלל ועיקר וכי כבר הדברים ותנאי השדוכין נגמרו מקודם שהטבעת ניתן בתורת שדוכין וזכר קדושין לא נשמע ולא הזמינו לשם עדות כי אם שמע כי בזה הלילה יש שדוכין והלך שם עם דודו של הבחור. הבתולה ואמה שניהם אומרים שבטלו השדוכין מכמה סיבות. סבה א' הבתולה אינה אוהבת אותו ואינה רוצה להנשא עמו. ב' הבחור אחר השדוכין כתב להם להבתולה ולאמה מכתבים שלא כהוגן כדי למשול בהם ונתפחדו. וג' הבחור אינו ירא שמים ושמעו שהרים יד על אמו ואחיותיו. ע"כ הצעת הדברים באורך רק אין דבר זולת החיים והשלום והאל ברחמיו יאריך ימיכם בטוב ובנעימים בימיו ובימינו יבא הגואל כיר"א ולהיות והדרת חתמנו שמנו פה עי"ת כלכתא יע"א ביום הנז"ל והכל שריר ובריר וקיים:

ע"ה אליהו משה הצעיר שאול מנשה דוויך הכהן ס"ט אהרן לאנייאדו ס"ט. תשובה בראשונה לא הייתי רוצה להטפל בדבר זה מפני הטרדה דאין הפנאי מסכים, אך תרעומת הבתולה רבקה מזל טוב הנז' בשאלה הגיעה אלי שמתרעמת במרירות על העושק והחמס שעשה עמה הבחור ועוזריו לקרות על השדוכין שֵם קדושין והחליפו ושינו וכזבו האמת כדי לצער אותה וכדי שתפייסנו בדמים בחשבם כי בשקר זה ששקרו עליה תהיה צריכה גט ובזה יהיה לה דין גרושה שתפסל לכהן וגם תתגנה בעיני בני אדם כשיקרא עליה שֵם גרושה ועוד בזה הגט תהיה אסורה על קרוביו של הבחור וכל זה יהיה לה אחר שתצטרך לפייסו ומי יודע אם ירצה להתפייס כי נראה ממכתבים של אנשים אחרים שבדעתו לנקום ממנה, ומה שהיה אומר אני מזומן לתת לה גט אם תהיה צריכה גט כפי הדין כל זה למראה עינים שלא יאמרו שהוא רוצה לעגן אותה כי כן למדו אותו עוזריו לומר בתחלה כך ואחר שיאמרו לו תן גט אז יסרב ועל כן צעקת הנערה הזאת באה אלי ואמרתי לעיין בס"ד בדבר זה לברר האמת ולהציל עשוק:

ובאמת תרעומת זו של הבתולה המגעת לה אם יהיה לה גרושין היא תרעומת שיש בה ממש וחשו לה גדולי ההוראה וכאשר כתב הרב המחבר ספר כרך של רומי סי' כ"ד דף ק"ה ע"ד וז"ל שני הרים גדולים מגדולי ההוראה אשר כמעט רוב ההוראות נפסקות על פיהם כמו שהם באמת, מהר"ם בר ברוך והרשב"א ז"ל והרי הם המדריכים אותנו שלא לחוש לסברות מפוזרות הנה והנה ולא להצריכה גט מפני דעת איזה מחמירים ונתנו תרי טעמי קשוט, הא' כדי שלא לפוסלה לכהונה, והב' כדי שלא יהיו בנות ישראל מדרך כף רגל לפריצי עמנו, ומהר"ם בר ברוך ז"ל לא במקום אחד כי אם בשלשה וארבע מקומות כתב כדברים הללו וכו' והרשב"א ז"ל כעס על אותו תלמיד על שרצה להחמיר בעד אחד ואמר לו מי סנו הגאונים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו וכו'. ומהטעם הראשון לבד שלא לפסלה לכהונה הסכימו הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח והרב בית יאודה עייאש סי' י"ג, ורבינו הרא"ש בתשו' סי' למ"ד כתב מצאתי בהגה"מ דלישנא דאין חוששין משמע אפי' גט לא בעיא שאם נצריך גט לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה עכ"ד וכ"כ בשם זקן אהרן סי' צ' עי"ש. ועוד יש טעם שאוסר אותה על קרוביו אם יתן גט נמצא יש להבתולה תרעומת ממש:

מיהו בנדון השאלה אין אנחנו צריכים לעשות סיוע לדין הבתולה הנז' מכח טעמים אלו שהיא מתרעמת מצדם אעפ"י שישנם בנידון שלה יען כי באמת נראה לכל המעיין בענין זה כי הדין הזה בעצמו הוא ברור דאין כאן ריח קדושין אפי' משהו אלא הם דין שדוכין גמורים שאין בהם חשש כלל ועיקר ואינה צריכה גט אליבא דכ"ע אפי' מצד חומרא כל דהו:

וזה החלי הנה מרן ז"ל בשה"ט סי' מ"ה פסק מקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה ורש"י פירש שחשש הסבלינות הוא שמא הם עצמם נתנו לקדושין. וכתב רמ"א ז"ל בהגה וכל זה כששולח סתם אבל אם פירש בהדיא ששלח לשם סבלינות ליכא למיחש לפי' רש"י, וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא וכו' וכל זה מיירי כששידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע עכ"ל:

וכתב הרב ב"ש סק"ז וז"ל ליכא למיחש לכ"ע, כ"כ הרשב"א והר"ן אפי' לפי' התוס' לא חיישינן לקדושין, מיהו מתוספות שלנו יש לדייק אפי' לא שדיך נמי חיישינן לפי' התוס', וכן מדייק בתשו' מהריב"ל ובתשו' מהרשד"ם שם ובחי' מוהרי"ט מאריך בזה עכ"ל:

והנה מרן ז"ל בב"י כתב וז"ל וכתב הרשב"ץ אם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי הדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפי' רש"י ולא לפי' התוס' עכ"ל, וכתב על זה רמ"א ז"ל בד"מ דברים אלו צריכים עיון דאי מיירי דאיכא עדים שלא קדשה קודם לכן א"כ אפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי נמי ושוב תי' וישב הדברים הנז' עי"ש:

וגם הרב מגיד מראשית דף י"ד ע"ד נתקשה בתשו' הרשב"ץ הנז' כמ"ש רמ"א בד"מ הנז' וכתב מי שיראה תשו' הרשב"ץ סי' מ"ב נראה דתרי טעמי יהיב אי משום שלא היו עדים אי משום דאין מנהג המקום כן, וזה לשון תשו' הרשב"ץ הנז':

עוד שאלת מי ששלח סבלונות למשודכת שלו כמנהג העיר כדי לפרסם השדוכין ואח"ך טען כי לשם קדושין שלחם ולא הביא עדים בדבר והיא אומרת לא קבלנום בתורת קדושין אלא בתורת סבלונות כמנהג העיר מהו. תשו' בפ"ב דקדושין אמרינן אמר ר"ה חוששין לסבלונות ופירש"י ז"ל חוששין שמא בתורת קדושין שלחם ור"ת ז"ל פי' חוששין שמא קודם ששלח סבלונות קדשה בפני עדים, ובין לדברי זה ובין לדברי זה אין כאן בית מיחוש כלל (ור"ל בנידון השאלה הנז') לפי שאין בכאן עדים:

ואין לחוש שמא קודם ששלח הסבלונות קדשה כפי' ר"ת ז"ל שאין כן מנהג המקום והוא אינו טוען כן אלא שאמר שהסבלונות שלח בתורת קדושין ולא טען שקדש ואח"כ שלח סבלונות א"כ בין לפירוש רש"י בין לפי' ר"ת ז"ל אין אשה זו מקודשת כלל ואין צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה עכ"ל וכתב הרב יד אהרן סי' מ"ה הגב"י אות י"ב הרואה דברי הרשב"ץ במקומם הלא המה בח"א סי' מ"ב ועי' בח"ב סי' ד' אין שום קושיא עליו, וכמ"ש הרב מהר"ח אלפנדארי ז"ל בספר מגיד מראשית חא"ה סי' ג' דף י"ד ע"ג וע"ד ובס' כהונת עולם סי' ס"ג וחי' מהרי"א סי' מ"ג ומעין גנים דף יו"ד ע"א עכ"ל:

והנה עינא דשפיר חזי יראה כי נדון הגאון הרשב"ץ שהביא מרן בב"י הוא כמו נידון השאלה דידן דלפי טעם השני הנז"ל מסיק בין לפי' רש"י בין לפי' ר"ת אין אשה זו מקודשת כלל ואינה צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה על כן גם בנידון השאלה הוא שלא קדש אותה קודם זה דמודה הוא שלא קדש אותה קודם זה אלא אומר שזו הטבעת של אבן טובה שהביאה לתת אותה לה בתורת שדוכין הוא נתכוון לתת אותה לה בתורת קדושין דאין דבריו אלו כלום:

אמנם באמת לנידון השאלה דידן אין אנחנו צריכים להתיר הבתולה מדברי הרשב"ץ ז"ל הנז' אלא גם אם ימצא חולק בדין הנז' דהרשב"ץ הנה הבתולה דנ"ד היא מותרת ואין צריכה גט לכ"ע מטעם אחר ודבריו של הבחור שאומר נתכוונתי בנתינת הטבעת לשם קדושין הנה הם דברים בטלים ומבוטלים לא יריעו ולא ישחיתו בהיתר בתולה הנז' מכמה טעמי תריצי. חדא כי המנהג פשוט בכלכתא יע"א דתחלה עושין שדוכין שקורין בערבי מלי'ך דהיינו אחר שישתוו ביניהם בענין הנדונייא ומה שכותב לה החתן לכלתו בכתובה מוקדם ומאוחר וגם שאר תנאים של הנשואין אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיט וזה אות וסימן שהיא משודכת להחתן ועד משך זמן החופה שולח החתן למשודכתו סבלונות ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י וזה השידוך שעושין אינו עושה בין החתן והכלה האישות אלא אם אחד מהם חזר בו יחזור החפץ של השידוך והסבלונות להחתן והיא תתקדש ותנשא למי שתרצה והוא ג"כ ישא את אשר יחפוץ באין אומר ואין דברים וכאשר היה מנהג זה פה עירנו בגדאד יע"א:

והנה נודע שאותה הלילה שעשה הבחור יחזקאל חיים גבאי שידוך להבתולה רבקה מזל טוב כל האנשים ונשים שנמצאו שם הם באו בעבור שיעשה הבחור הנז' שדוכין דוקא וכאשר חקרו ממיני הקהל ושאלו את פיהם על זה וכלם אמרו כי בעבור שדוכין באו שם וגם הבחור עצמו בשאלה מודה כי לבעבור לשדך בא ולא לקדש יען כי אחר גמר התקשרות השדוכין הן בענין המעות הן בענין אחר אמר הבחור לאֵם הבתולה שאמרה לו זקנתו תזהר שלא תתן הטבעת של השדוכין להבתולה אתה בעצמך כי אז יהיו קדושין ולכן שאל מאת אֵם הבתולה מה רצוניך תתן הטבעת זקנתי או אחותי ולפ"ד אמרה לו, לא אחותך ולא זקנתך אלא אתה בעצמך תלביש הטבעת מא יכ'אלף ונמצא באותו הרגע שנתן הטבעת היתה כוונתו לשדך ולא לקדש ולכן מבקש עצה מי יתן הטבעת באופן שלא יהיה חשש קדושין ומאחר שנתן הטבעת ולא פירש לשם קדושין אם יאמר לשם קדושין נתתי אינו נאמן כי דברים שבלב אינם דברים וכמ"ש הרב פני משה ח"א סי' פ"ח דף רכ"ד ע"ג עי"ש:

ועוד אפי' לדעת הבחור שנתכוון לשם קדושין עכ"ז הבתולה לא נתכוונה לשם קדושין ואין לה רצון בהם אלא רק לשם שדוכין וידוע שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ומאי מהני כוונתו ודעתו ורצונו. ודבר זה מפורש יוצא בדברי הרה"ג נדיב לב ח"ב אה"ע סי' ז' דף כ"ז ע"ב שכתב וז"ל ובר מן דין אין בקדושין אלו שום ממשות כלל דמילתא פסיקתא בקדושי אשה דבעינן שתתרצה האשה מדעתה ורצונה להתקדש כדאיתא בפ"ק דקדושין ופסקו הרמב"ם והטור וש"ע אה"ע סי' מ"ב דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם נתקדשה שלא לרצונה אינה מקודשת. ורצון זה של האשה הוא מסור ביד ב"ד להבין בשקול דעתם מתוך מעשיה ופעולותיה בעת הקדושין מאי דעתה ולא בעינן שתאמר בפירוש שהיא מתרצית או שלא נתרצית אלא מתוך מעשיה ניכר רצונה ועביד ומהני גילוי דעתה בין בתחלת הקדושין וקודם להם בין אחר הקדושין ובחדא מינייהו סגי וכו' עי"ש:

והנה כאן בנידון השאלה מלבד שהבתולה נשבעה בפני הממונים של הקהל הי"ו שלא קבלה הטבעת בתורת קדושין אלא רק בתורת שדוכין בין בתחלה קודם שקבלה הטבעת בין לבסוף אחר שקבלה הטבעת שלא קבלה אותה בתורת קדושין אלא רק בתורת שדוכין. חדא כי כל הנמצאים שם באותה הצילה באו בשביל השדוכין וגם הבחור מודה בזה שבא והביא הטבעת לשם כדי שתקבלנה הבתולה בתורת שדוכין. ועוד דאיכא הוכחה גמורה ואלימתא שהבתולה ואמה אין להם רצון קדושין מסיבה אחרת כי מלבד הסיבה שהגידה הבתולה בפני הממונים של הקהל שהיא לא היה לה אהבה עם הבחור ואחר כמה פיוסים נתרצית בשדוכין דוקא בתנאי שאם אחר השדוכין לא יערב בעיניה וכו' תתבטל השדוכין וכדמפורש זה בדברים שהגידו ממוני הקהל הי"ו כנז"ל הנה מלבד זה היה סיבה אחרת גלויה ומפורסמת שלא היה להבתולה ואמה רצון לעשות קדושין באותם הימים שהיו ימי עומר וכמפורש בדברי ממוני הקהל שהיא ואמה לא רצו לעשות אפ' שדוכין בשביל שהיו ימי העומר ואין בהם סימן טוב. וקודם ב' ימים למעשה השדוך הנז' שאלו מאת ח"ר יעקב משה קאסורלה אם יעשו שדוכין בימי העומר והשיב להם דשדוכין לא איכפת אבל קדושין לא יעשו בימי העומר והזהירם בדבר זה שלא יהיה שם קדושין כלל וכנז' כל זה בדברי הממונים של הקהל ולכן זו הוכחה גלויה וגמורה שאין ברצון הבתולה ואמה לעשות קדושין מאחר שאפי' השדוכין היו חוששין לעשות בימי העומר ואיך יעשו קדושין אחר שכבר בא חכם והזהירם בכך ודבר זה לא מפיה של הבתולה אנו למדין אלא הוא מבורר מפיו של ח"ר יעקב משה הנז' שהעיד דבר זה לפני הממונים של הקהל הי"ו והם דברים גלוים גם לפני אחרים כי לא בסתר שאלו את פיו על ענין השדוכין אם לעשותם בימי העומר ואשר השיב שדוכין יעשו ורק בתנאי שלא יהיה שם קדושין כלל ועיקר:

הנה כי כן נמצא זו יש הוכחה גלויה ומבוררת קודם שקבלה הטבעת שלא היה לה רצון בקדושין כלל וגם לאחר שקבלה הטבעת באותה הלילה אותם הנמצאים המברכים אותה כנהוג ברכו אותה על קשר שדוכין וגם היא ואמה הוציאו קול לפני אחרים על שדוכין הרי בין בתחילה בין לבסוף ניכר שהיא קבלה הטבעת בתורת שדוכין ולא לה לה רצון בקדושין כלל ולא עוד אלא שנשבעה ג"כ על הדבר הזה ולכן אם הבחור אומר שהוא כיוון בלבבו במסירת הטבעת לשם קדושין מה תועיל כוונתו ורצונו כיון דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם נתקדשה שלא לרצונה אינה מקודשת וכמו שטען הרב נדיב לב ז"ל הנז"ל:

ועוד באמת איכא הוכחה חזקה ואלימתא שגם הבחור הנז' כשנתן הטבעת להבתולה נתכוון לשדך ולא לקדש דאם כפי דבריו שטוען דאֵם הבתולה נתנה לו רשות לחדש באומרה אליו תתן הטבעת אתה בעצמך מא יכ'אלף א"כ למה נתן לה הדבר בשתיקה כדרך שנותנים חפץ בתורת שדוכין והיה צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בזה, מאחר כי באותו הרגע פירש דבריו שהוא הביא הטבעת הזה לתת אותה להבתולה בתורת שדוכין דוקא באופן שלא יהיה בזה חשש קדושין באומרו שאמרה לו זקנתו אם יתן אותה בידו יש בוZה חשש קדושין ולכך הוצרך לשאול מן אֵם הבתולה מי יתן הטבעת זקנתו או אחותו ולפי דבריו אמרה לו אם הבתולה לא זקנתך ולא אחותך אלא אתה תתן לה בידך ולפי דבריו חשב דברים אלו שאמרה לו הם נתינת רשות שנתנה לו רשות לקדש א"כ היה לו לפתוח פיו ולומר בפה מלא בנתינת הטבעת להבתולה הרי את מקודשת לי בזה כדי להודיע ולברר שהוא נותנה בתורת קדושין ולא בתורת שדוכין כאשר פירש עתה בדבריו באותו הרגע ולמה נתן הטבעת בשתיקה כדרך העולם שנותנים חפץ השדוכין בשתיקה אלא ודאי הוא משקר בזה שגם הוא לא נתן הטבעת להבתולה בתורת קדושין אלא בתורת שדוכין כי באמת על מעשה שדוכין בא באותה הלילה לבית הבתולה הנז' הוא והאנשים ונשים אשר עמו ולא על מעשה קדושין:

ואם תשאל מאחר שהם רצונם לעשות שדוכין דוקא למה אמרה לו אֵם הבתולה בעבור נתינת הטבעת לא זקנתך ולא אחותך אלא אתה בעצמך תלביש את הטבעת מא יכ'אלף דכיון דאין להם רצון בקדושין למה ילביש ויהיה חשש קדושין אדרבה תלביש אחותו או זקנתו:

הנה שאלה זו נמצא לה תשובה בדברי ממוני הקהל הי"ו הנז"ל שכתבו אחר אשר באו לפניהם הבתולה ואמה והבחור הנז' שמפורש בדבריהם דאמו של הבחור ואחותו לא נמצאו שם בבית הבתולה במקום השדוכין יען כי עודם בימי שנת האבלות ממיתת אביו של הבחור ולא היו יכולים לבא שם בעת השדוכין משום מנהג העולם ומה שרצה הבחור שתתן זקנתו את הטבעת לא רצתה אֵם הבתולה בכך בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה וחששה אֵם הבתולה מפני דאפשר לא יהיה לסימן טוב אם תתן זקנתו את טבעת השדוכין ולכך אמרה מוטב שהוא יתן טבעת השדוכין כך אמרה אֵם הבתולה לפני ממונים של הקהל הי"ו בפני הבחור וכנזכר לעיל:

ועוד הגידו ממוני הקהל הי"ו הנז"ל שאמרה אֵם הבתולה לפניהם כי קודם השדוכין בשבוע או ב' שבועות אמר הבחור לאֵם הבתולה שזקנתו אומרת אם הוא יתן הטבעת של השדוכין יהיה נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה לו ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השדוכין ולא נאמר אפי' בחלום שֵם קדושין והלא שלא עברו חודש ימים שחתן אחד נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת השדוכין ולא היה שום ספק לשום דבר כך אמרה האֵם לפניהם ולפני הבחור אך הבחור הכחיש ואמר שלא אמרה לו דברים אלו. והנה אפי' מכחישואומר שלא אמרה לו דברים אלו מה בכך הלא באמת ראתה מעשה שבחור אחד נתן בידו הטבעת ולא היה שום ספק והמעשה הזאת היא ברורה וגלויה והבחור לא הכחיש את המעשה וי"ל דסמכה אֵם הבתולה על מעשה זו ולכך נתנה רשות להבחור שהוא בעצמו יתן הטבעת ולא חששה פן יהיה בזה ספק קדושין:

ועוד מצינו להממונים של הקהל הי"ו הנז"ל שהם מעידים ומגידים בגודלן על מנהג כלכתה וז"ל עוד בכלכתה נוהגים ליתן הטבעת של השדוכין רצוף באבן יקר ולא כמו טבעת של קדושין שהוא דוקא זהב כפי הדין. ועוד נוהגים שהאם ואחות הבחור תתן הטבעת להבתולה אבל לפעמים הבחור בעצמו יתן הטבעת להבתולה בתורת שדוכין כמו שהיה בשדוכין הללו כי האֵם ואחות הבחור לא היו יכולין לבא בעת השדוכין וכו' עכ"ל. נמצא דבכלכתה יזדמן שהבחור החתן עצמו הוא יתן להבתולה את טבעת השדוכין ואין חוששין, ולכן בנידון השאלה לא חששה אֵם הבתולה ממה שיתן הבחור עצמו את הטבעת להבתולה ולכך סיימה דבריה להבחור ואמרה לו מא יכ'אלף כלומר אין בזה חשש קדושין כאשר חשבה זקנתך:

זאת תורת העולה מכל מה שדברנו בס"ד כי הבתולה רבקה מזל טוב הנז"ל שקבלה טבעת השדוכין מהבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי הנז"ל אין בזה שום סרך וחשש קדושין כלל ועיקר אלא הוא בתורת שדוכין אשר כפי מנהג עי"ת כלכתה אין בהם קשר אישות כלל אלא כל אחד יוכל לחזור בו אם לא יערב לו השדוך ואין צריכים ליתן גט אפי' לחומרא בעלמא והחפץ של השדוכין והסבלונות יחזרו לבעליהם וכבר הגידו הממונים של הקהל הי"ו במכתבם הנז"ל שביום י"ט לחו' אדר וב' שעבר שאל ולקח הבחור הנז' את הטבעת ושאר הסבלונות בחזרה ונתן כתב הקבלה ולא נשאר שום ערעור:

והנה אע"ג שיצאנו י"ח בהיתר הבתולה רבקה מזל טוב הנז' שהוא היתר ברור אמיץ וקיים אטיף אמרים עוד להודיע שעלה בידי דרך אחרת בעז"ה בהיתר הבתולה הנז' ע"י בטול העדות של שני העדים הנזכרים בשאלה שהם בטלים לגמרי ואפי' אם נזיל בתר דברי הבחור ונאמת דבריו שנתן הטבעת בתורת קדושין, והוא כיון דבאמת העדים מעידים שלא דבר כלום ולא אמר הרי את מקודשת לי בזה וגם הוא מודה בכך שלא אמר כלום אין בזה חשש ולא ריח קדושין כלל. יען כי כתבתי בסה"ק רב פעלים ח"ג אה"ע סי' ז' דף נ"ב דאם העד ראה הנתינה ולא שמע מה אמר לה אין בעדותו כלום דדילמא נתן לדורון ומתנה או נתן להניחו פקדון אצלה והבאתי מן הגאון שבות יעקב ז"ל דפשיטא ליה בהכי שכתב להדיא וז"ל כיון שהעד שהיה לא אמר כלל שזוכר שדבר עמה על עסקי קדושין או ענין קדושין דילמא במתנה או פקדון או לשום דבר נתן לה עי"ש:

וכן הגאון מהר"י ארגיאס ז"ל בדברי יוסף כתב כאותה מעשה של הגאון ש"י ז"ל שבא לפניו ג"כ וגם הוא העלה בפשיטות כדברי הגאון ש"י הנז' והביא ראיה לדבר זה מן הראשונים ז"ל מתשובת הר"ן ומתשובת מגיד מראשית עי"ש וכתבתי שם שגם הרב מהר"י חאגיז ז"ל והגאון חכם צבי ז"ל לא חשו בעובדא הנז' של ש"י ושל ר"י אלא משום שהעד אמר שאינו זוכר שדבר כלום וחשו שמא אח"כ יזכור שאמר ויעיד אבל בלא"ה היה מודה לסברת הגאונים הנז"ל עי"ש. ולפי"ז גם בנידון השאלה דידן שהעדים אומרים נתן לה הטבעת להבתולה אך לא דבר כלום כלל אין בעדות זו ממש דדילמא נתן לה לשם שדוכין וכבר הגידו העדים לפני הקהל הי"ו שהם באו לאותו מקום בשביל לראות השדוכין וגם בקב"ע אשר הועתקה בתוך השאלה הנז"ל לא אמרו שהיו מדברים קודם הנתינה בענין קדושין אלא רק העידו שהיו מדברים בתנאים של הנשואין והשתוו ביניהם כי כך כתוב בקב"ע. וקאבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חכי ולשרוטאת מאל לעורס אלדי תסאוו בינאתהום ע"כ. ועל כן אפי' לדברי העדים לא היו מדברים בענין קדושין כי אם אלו הדברים של תנאי הנשואין והשוותם זע"ז אלו הם דברים שראוי לדבר בם גם אם עושין שדוכין בלבד ואותו עת הוא מוכשר לדבר בזה ולטהר ולנקות עניינים של הנשואין שיש ביניהם ולכן יש לומר שנתן לה הטבעת בשביל שדוכין דוקא:

והנה מעשה זה בנידון דידן היא עדיפא עשר ידות ממעשה של הגאון ש"י והגאון דברי יוסף ז"ל דהתם התליות שאנו תולין בכך ובכך ובכך הם שקולים דליכא סברא לתלות בחדא טפי מאידך אבל בנ"ד ודאי יש לתלות שנתן לה הטבעת בתורת שדוכין מפני שהדבר הזה הוא גלוי וידוע שאלו העדים וגם כל האנשים והנשים באו באותה הלילה בשביל שדוכין. וגם החתן פירש בדבריו שבא לשדך ולכן כיון שנתן הטבעת ולא אמר כלום אין עדות זו של נתינת הטבעת כלום ואין ממש דדילמא משום שדוכין נתן כי ברור דעל זאת באו כלם למקום ההוא ואין כאן עדות של קדושין כלל:

והנה זאת הטענה היא יסוד חזק שיספיק לבדו להתיר בלי שום פקפוק והרהור ועכ"ז יש לאל ידינו בעז"ה להוסיף קמח על קמח בהיתר דרך זה להרכיב בזה הענין כמה ספק ספיקא על צד היותר טוב אעפ"י שאין ההיתר הזה צריך לכך, והיינו דידוע מחלוקת בין דרישה וחקירה בעדות של קדושין שצריך שיעידו העדים באיזה שנה באיזה חודש באיזה שבוע באיזה יום וכו' או אין צריך דרישה וחקירה בעידי קדושין דיש סוברים בעינן דו"ח כדיני נפשות ויש סוברים לא בעינן. וידוע כי למאן דס"ל בעינן דו"ח בעידי קדושין אם הב"ד לא עשו דו"ח בטלה עדותם לגמרי ואין יכולים להעיד עוד הפעם להגיד עדותם ולעשות להם בה דו"ח אלא בטלה עדותם לגמרי וה"ז כמקדש בלא עדים דאין ממש בקדושין אלו וכאשר האריך הרב פני יצחק ח"א באה"ע סי' יו"ד וסי' י"ג והביא סברות הפוסקים החולקים בדבר זה. וכתב שם דאין לומר מסתמא עשו הב"ד דו"ח כראוי ואין לנו להרהר אחריהם דאמרינן הגם שלא נכתב זה בקב"ע כמו שנכתב דמי דזה אינו דהא כתב הגאון הרא"ם ז"ל בתשו' סי' כ"ד וז"ל אעפ"י שנתקבלה העדות בפני דיינים מומחים כל שלא הזכירו שעשו דו"ח מסתמא לא עשו דו"ח עי"ש וכתב דלזה הסכימו מהרח"ש בתשו' אה"ע סי' י"ט והרב מהר"א אלפנדארי בתשו' כ"י הובאה בספר בני דוד בפט"ו מהלכות א"ב עי"ש:

ועוד הביא הרב ז"ל שם מחלוקת אחרת בין הפוסקים ז"ל בקבלת העדות שקבלו הדיינים בעדות של קדושין שלא בפני בע"ד די"א דמהני בדיני קדושין וי"א דפסולה עדותם ולא מהני. וגם יש עוד אומרים שנפסלה באופן שלא יהיו יכולים לחזור ולהגיד עדותם מחדש בפני בע"ד משום דאמרינן לאחזוקי שקרייהו הם מעידים ואין בעדותם כלום:

ועל שתי מחלוקות אלו של ענין דו"ח ושל ענין קב"ע שלא בפני בע"ד עשה הרב הנז' ספק ספיקא בביטול העדות לגמרי והוא זה ספק אי הלכה כרבים דקבלת עדות שלא בפני בע"ד לא מהני תו כלל ושאין העדים יכולים לחזור ולהעיד כלל משום דחיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל וא"כ הו"ל כמו שאין כאן עדים בדבר כלל כיון שנתבטלה ונפסלה עדותם לגמרי וכמ"ש הרב דבר משה וכנז"ל. ואין הפרש ג"כ בין עדות נשים דקדושין לדיני ממונות דבכלהו בעינן בפני בע"ד לעיכובא וכשיטת הסוברים כן וכנז"ל, ואפי' את"ל דהלכה ככת הסוברת דבדיעבד כשרה, אי נמי דיכולים לחזור ולהעיד לפני בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל, שמא הלכה כמ"ד דגם עדות דגיטין וקדושין בעינן בהו דו"ח כדיני נפשות ממש וכל שלא נחקרו בדיני נפשות לא הויא עדות כלל והרי הוא ס"ס המתהפך וכו' עכ"ד ע"ש. ולפי"ז גם בנידון השאלה הנז' איכא תרי ריעותי הנז' דנעשה בהם ס"ס הנז' לבטל העדות לגמרי כי הקב"ע של העדים לא עשו הדיינים בפני האשה ונופל בזה ספק פלוגתא הנז' דאיכא דס"ל נפסלה עדותם לגמרי ואין יכולים לחזור ולהגיד בפני בעל דין כיון דבטלה עדותם נמצא אין כאן עדים מעידים שמעידים שנתן הבחור הטבעת להבתולה דבטלה קב"ע זו:

והגם שלפי דברי הדיינים שבאו בשאלה אומרים שהם שלחו לקרא הבתולה לפנינו ולא באה ולכך הוכרחו לקבל העדות שלא בפניה. אין בדברים אלו ממש חדא מי הכריחם להטפל בזה הדבר ולפי הנשמע שהבתולה לא רצתה לבא מפני שהיתה חוששת הדיין הראשון שהוא לימד את הבחור שיטעון שנתכוון לקדש ובתר דידיה אזיל ולכך לא האמינה לבא לפניהם, ועוד היה להם לומר להבחור שיקבול לפני הקהל הי"ו והיו מביאים אותה לקבל הדיינים את העדות בפניה שיעידו העדים בפני הדיינים ויחידי הקהל הי"ו וכאשר עשו. לבסוף ששלחו יחידי הקהל אל הבחור והבתולה ואֵם הבתולה להגיד הענין בפני ממוני הקהל הי"ו וגם אל העדים שלח וא' לא בא וא' לא הגיד בפני הדיינים:

איך שיהיה הנה הדיינים פשעו או שגו בזה שקבלו העדות שלא בפניה של הבתולה וכיון שקבלו שלא בפניה נפל בענין זה הספק של פלוגתא הנז' די"א שנפסלה העדות ואין לה תקנה לחזור ולהעיד בפני בע"ד דחוששין לאחזוקי שקרייהו הם מעידין ונמצא ברעותא זו דקבלו שלא בפניה איכא ספק א' בביטול העדות:

וגם ברעותא השנית איכא בקב"ע הנז' ספק אחד בביטול העדות משום דלא עשו דו"ח והיינו כי בקב"ע הנז' שזמנה בתמוז תרס"ז כתוב כד אתו קודמנא הר' דוד שלום עבד אל עוזר חי הכהן, והר' בנימין דוד יעקב ואחר האיום והגיזום כדמ"ל העידו בתורת עדות כל אחד בפ"ע ואלה דבריהם אנא דוד שלום עבד אל עוזר, בלילת אס"ח אנא רחתו לבית תימ"ו ושפתו אנהו הר' יחזקאל חיים אברהם גבאי עטא כ'אתם אלמאס ופ'י ידהו לבסהא לל בנת רבקה מזל טוב בנת תימ"ו למזכורה וקבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חכי ולשרוטאת אלד'י תסאוו בינאתהום ע"כ דברי העד הראשון, וכן היו דברי העד השני הנז"ל כעד הא' בלתי שינוי ע"כ:

הרי נמצא שלא העידו העדים באיזו אס"ח היה זה אם של סוכות או פסח או שבועות וגם לא העידו באיזה שנה היה דבר זה אם באותה שנה של תרס"ז או של תרס"ו או של תרס"ה ואפי' ג' הדיוטות לא יעשו קב"ע מחוסרת זמן כזאת נמצא ברור הוא שלא עשו דרישה וחקירה ובזה יפול הספק של פלוגתא ויהיה כאן ס"ס שעשה הרב פני יצחק ח"ח הנז':

ועוד יש להרכיב על ס"ס זה עוד ספק אחר כי העדים העידו שהוא נתן לה טבעת של אבן טובה אלמאס וידוע דיש פלוגתא בזה דיש אומרים שלא תתקדש בזה דלא סמכה דעתה:

ועוד יש בידי להרכיב על ספיקות אלו עוד ספק אחר חדש שחידשו הגאון חק"ל חאה"ע סי' כ' דף מ"ה ע"ד בד"ה יש טעם להתיר בנ"ד וכו' שכתב בשם תוספות ישנים בכריתות שכתבו וז"ל מכאן אומר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא באו שם לשם עדות אין עדותם כלום אם באים אחר זמן להעיד בב"ד ע"כ. וכ"כ בפסקי התוס' שם סי' ח"י וכתב ע"ז הגאון חק"ל ז"ל שם דמה שהקשה הרב סדר אליהו רבה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות דאעפ"י שלא נתכוון להעיד חותכין הדין על פיו הנה לפי דברי תוס' ישנים הנז' ל"ק דגם הם לא כתבו אלא בבא להעיד אח"ז רב דכיון שלא נתכוון להעיד הו"ל מילתא דלא רמיא עליה ולא דייק ואפשר שיטעה בדמיונו, והרמב"ם ז"ל לא איירי אלא אם העידו מיד בזמן מועט כגון בהרג וחבל וחטף חפץ דסתמן דנתבעים להעיד מיד:

גם מה שהקשה ממ"ש בשבועות דף ל"ג ופסקו הטור ח"מ סי' ע"ט ל"ק דאיירי שבא להעיד בזמן מועט דלא עבדי למטעי. ותשו' הרשב"א סי' אלף ע"ג שהביא לכאורה נראה דלעולם יכול להעיד. ועי' בהריב"ש סי' קכ"ז והראנ"ח ח"ב סי' מ' שכתב דשני עדים שלא הוזמנו אינן יכולין להכחיש את שני עדים שהוזמנו להעיד דהנך דייקי טפי וכו':

ומ"מ אף שדברי התוס' ישנים דנקטו פשט הסוגיא לא הביאוהו גדולי הפוס' ואדרבה יש לדון מדבריהם להיפך והיא גופא צריכה רבה. מ"מ מדעת התוס' ישנים שפסקו כן הלכה למעשה לא יצאנו והוא סניף גדול להתיר דאלו עידי הקדושין לא הוזמנו להעיד ובאקראי נמצאו שם לאכול ולשתות ונתגלגלו הדברים על זה. וגם לא נתכוונו להעיד וכו'. וגם שנקראו להעיד אחר זמן בכי האי גוונא דלהתוס' ישנים אינם כשרים עכ"ל הגאון חק"ל ז"ל ע"ש:

ולפי"ז גם בנידון. השאלה העדים שהעידו בקבע לא נזדמנו להעיד בליל אס"ח על נתינת הטבעת מן הבחור להבתולה ולא באו שם אלא באקראי וכאשר הגיד העד בפירוש שלא הזמינו אותו שם בשביל עדות כי אם שמע שבזה הלילה יש שדוכין והלך עם דודו של הבחור הנז'. גם זאת ועוד המעשה הנז' שמעידים עליה היתה של אס"ח של פסח וזמן של קב"ע לשהעידו לפני הדיינים היה אחר זמן רב שהוא בש"א לחודש תמוז ולא קבלו העדות תכף אחר אותו היום של המעשה או לפחות תוך שנים או ג' ימים אלא אחר שבעים או שמונים יום והוי זה זמן רב אפי' לדברי הרב חק"ל דמוקים לדברי התוס' ישנים בהכי וכיון שאלו העדים דנידון השאלה לא הוזמנו לעדות אז לדברי התוס' ישנים אינם כשרים להעיד. ואע"ג דנראה מסתמות דברי הפוס' דפליגי על דברי התוס' ישנים ונראה דס"ל דיכולין להעיד. הנה לעשות בזה ספק רביעי אחר ג' ספיקות הנז' שכתבנו והוא את"ל הלכה כמ"ד אפי' שקדש בטבעת של אבן טובה האלמאס מקודשת בדיעבד שמא הלכה כהתוס' ישנים דס"ל כיון שלא הוזמנו אינם כשרים להעיד אח"ז:

ועוד יש להוסיף ספק חמישי של ס"ס הנז"ל והוא דמפורש בדברי ממוני הקהל הי"ו דעד א' משני עדים הוא מחלל שבתות בפרהסיא ולפי"ז אחד מהם נפסל מן התורה ולא נשאר רק עד אחד לפ"ד רוב גדולי הראשונים והאחרונים אין חוששין לעדות עד א' בקדושין ואין צריכה גט מחמת עדותו וכמ"ש מרן ז"ל בשה"ט. וכבר בא חכם הוא הרב בעל המחבר ס' כרך של רומי בסי' כ"ד שבא לידו ענין קדושין שהיו בפני ב' עדים ואחד מהם פסול מן התורה שלא נשאר אלא רק עדות עד אחד כשר וטרח ומצא חמשה ושמונים פוסקים גדולים רבים ונכבדים ורובם מגדולי הראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם דכלם פה אחד הסכימו דהמקדש בעד א' כשר ועד א' פסול אין חוששין לקדושין ואין צריכה גט. ומנה הרב הנז' את החולקין על סברא זו דס"ל להחמיר בעד א' להצריכה גט ומצא שהם חמשה ועשרים פוסקים ע"ש. והשתא לפי"ז נוסף על אותם ספיקות עוד ס' דשמא הלכה כרובא הנז' דס"ל עד א' בקדושין אינו כלום ואין צריכה גט:

ועוד יש לומר בכה"ג דלא הוזמנו להעיד ולא נתכוונו לעדות גם אותם הפוס' דחשו להחמיר בעד א' להצריכה גט יודו בכה"ג דאין לחוש ואין להחמיר להצריכה גט. אמנם צריך שיתברר דאותו העד הוא פסול מן התורה:

הרי פתחנו בס"ד דרך אחרת להתיר בה את הבתולה רבקה מזל טוב מטעם אחר שעשינו בביטול העדות מפני שראו העדים נתינה של הטבעת בלבד ולא אמר ולא דבר כלום ועוד דאיכא הוכחה דלשם שדוכין נתן. והוספנו בזה תבלין חריפין והם אותם דס"ס שעשינו אעפ"י שאין אנחנו צריכים להם:

וזאת תורת העולה מכל הנז"ל הן בדרך הראשון שכתבנו הן בדרך השני הבתולה רבקה מזל טוב היא מותרת להנשא לכל מי שתרצה בו ואינה קשורה בהבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי ואינה צריכה ממנו גט כלל ועיקר אפי' לחומרא בעלמא. ואפי' בדרך אחד משני דרכים שכתבנו מספק להתיר אותה וכ"ש בשני הדרכים. ועתה אבא לדבר על תשובה של הדיינים (אשר מלכו מאליהן להכניס עצמן בדין זה):

תחלה וראש מה שהביא הגמ' דקדושין דף וא"ו ודברי הרמב"ם והטור ומרן ז"ל בדין היו מדברים בענין הקדושין ונתן לה כסף קדושין דחוששין לקדושין אעפ"י שלא אמר הרי את מקודשת לי וכו' הנה כ"ז לא נגע ולא פגע בנידון השאלה הנז' יען בפירושא אתמר שהם באו לעשות שדוכין שאין להם רצון לעשות קדושין. וענין זה של השדוכין ומניעתם מן הקדושין לא היה דברים שבלב אלא בפירוש כי מלבד דהעדים ושאר אנשים שנמצאו שם הגידו כי בעבור שדוכין באו ונכנסו לשם. הנה גם בדברי הבחור וטענתו שהביאו הדיינים בתוך השאלה הנז' מפורש שהוא נכנס ובא לבית הבתולה כדי לעשות שדוכין דכך כתוב בשאלה בזה"ל ואחר התקשרות בשדוכין היה בדעת המשדך לתת למשודכתו טבעת אחת בתורת מתנה ואמרה לו זקנתו תזכר שלא תתן הטבעת אתה בעצמך כי אז יהיו קדושין ולזה שאל המשדך לאֵם המשתדכת בפני משודכתו הנז' שכו'"כ אמרה זקנתי וא"כ מה רצונך תתן זקנתי או אחותי והשיבה לו האֵם המשודכת לא אחותך ולא זקנתך כי אם אתה בעצמך תלביש לה הטבעת מא יכאלף וכשמעו את הסכמתה נתן לה טבעת זהב שהניח לו אביו וכו' הנה דברים אלו שכתבו הדיינים בשאלה שהם דבריו וטענתו של הבחור שהציע לפניהם אנתנו למדין שהבחיר עצמו מודה שהוא רוצה לעשות שדוכין בנתינת הטבעת ולא קדושין ולכן הוא מבקש לעשות נתינת הטבעת להבתולה באופן שלא יהיה נראה ממנו שזאת הנתינה של הטבעת היא לשם קדושין ולכך שואל מן אֵם הבתולה מי יתן הטבעת זקנתו או אחותו ואחר שאמרה לו שיתן הוא בעצמו מא יכאלף כלומר אין בזה חשש קדושין שאמרה זקנתך אז נתן הוא בעצמו נמצא באותו הרגע של מסירת הטבעת להבתולה פירש דבריו שרצונו בנתינת הטבעת לשם שדוכין ולא לשם קדושין:

ומה שהיו מדברים קודם זה בענין התנאים השייכים לנשואין שלהם הן בענין המעות שנשתוו ביניהם אין בזה הוכחה על קדושין כי זה הוא מנהג פשוט דאם אין עושין אלא שדוכין כדי שיהיו יכולים לחזור בהם ולבטלם הנה הם גומרים כל ענייני הנשואין שלהם ותנאים שיש להם בהתקשרות זו וישתוו ביניהם הן מצד המעות הן מצד דברים אחרים ואח"ך יתנו להכלה החפץ של השדוכין וכאשר פירשו הדיינים הנז' עצמם דבר זה בתחלת השאלה שכתבו דפה עי"ת כלכתא יע"א נוהגין בענין השדוכין שקורין בערבי מלי"ך שאתר התקשרות השדוכין כנהוג אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיטין אחת מקרובי המשדך וזה אות וסימן טוב שהיא משודכתו ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י עכ"ל הנז' בשאלה. נמצא כל עניינים של הנשואין נגמרים קודם נתינת החפץ של השדוכין ובזה החפץ של הקדושין לא להחתן אלא יהיה הקשר תלוי ועומד עד שיעשו קדושין כדמו"י ואם לא עשו קדושין אח"ך יהיה כל הענין כולו בטל ומבוטל ויחזור החפץ הניתן בתורת שדוכין להמשדך ולא ישאר קשר ביניהם כלל ועיקר והיה כלא היה:

א"כ השתא לפי"ז מה שייכות יש לנידון השאלה עם דין הגמרא דקדושין דף וא"ו בהיכא דנתן לה כסף קדושין בשתיקה דחוששין דלשם קדושין נתן לה. והלא בנידון השאלה מפורש להדיא שבאו לשדך ומה שדברו בענין הנשואין ונשתוו ביניהם כן הוא המנהג כשעושין שדוכין בלבד גומרים ביניהם כל התנאים של הנשואין וישתוו ביניהם בענין המעות ודברים אחרים ואח"ך נותנים חפץ של השידוך ואין דברים אלו הוכחה על קשר של קדושין וכבר עשו אלה:

ולא עוד אלא כאן בנידון השאלה איכא מעליותא יתירה שאחר שדברו וגמרו ביניהם פירש הבחור להדיא בפיו וגילה מטרתו שהוא רוצה בנתינת הטבעת לעשות בה שדוכין ולא קדושין דהא שאל לאֵם הבתולה לעשות אופן בנתינת הטבעת שלא יהיה בו חשש קדושין וכדאמרן וא"כ מה ראו הדיינים הנז' לדמות נידון זה של השאלה לדין גמרא דקדושין הנז' אין זה אלא גיבוב דברים שגנאי להשיב עליהם:

עוד כתבו הדיינים בתשו' הנז"ל כי אם הבתולה נתנה לו רשות לקדש מפני כי אמרה לו שהוא בענמו ילביש הטבעת מא יכאלף ולשון זה סובל שני פירושים הא' הכוונה היא שנתרצית שיהיה קדושין. והב' יש לפרש בהיפך אך פי' הראשון להחמיר הוא יותר מרווח ולכן ראוי להחמיר עכ"ד:

הנה דברים אלו מביאין את האדם לידי צחוק דאפי' לפי דבריהם דשני תיבות אלו שאמרה לו מא יכאלף סובלים ב' פירושים וא' מהם דכוונתה לומר שנתרצית שיהא קדושין אין עולה מזה שום מיחוש לענין קדושין אין דברי האֵם מעלין ומורידין ברצוי זה יען כי הבת היא גדולה ואין רצוי של אמה שולט עליה אלא צריך שהיא עצמה תתרצה בקדושין והמתקדשת שלא ברצונה אינה מקודשת. ואין לומר כיון ששמעה מאמה דברים אלו שאמרה מא יכאלף דמשמעותן שנתרצית בקדושין ונתנה לו רשות לקדש והיא שתקה וקבלה מידו הטבעת נראה דגם היא נתרצית בקדושין והיה לה למחות ולומר אין לי רצון להתקדש אלא רק להשתדך בלבד. זה אינו וכי זו הבת היא רבנית וחכמנית היא שתעשה דיוקים ופירושים בדברי אמה לפרש הכוונה של מא יכאלף הוא שנותנת רשות להבחור לעשות קדושין כדי שתמחה ותאמר איני מקבלת הטבעת אלא בתורת שדוכין בלבד ואפשר שלא עלה על לב הבתולה פי' זה של הרצוי בקדושין אלא הבינה דברי אמה שאמרה מא יכאלף כפשוטן שהוא רצונה לומר אין חשש קדושין אם ילבישנה בידו ולכן אומרת שיתן הוא בידו את הטבעת שאין בזה חשש שאמרה לך זקנתך. ולפ"ז נפלו בבור שחת הדיוקים שדייקו הדיינים מן דברים אלו שאמרה האֵם מא יכאלף אפי' אם נאמר שדברים אלו סובלים שני פירושים כאשר חשבו:

ועוד יש טעם ברור ואמיץ שהאֵם אין כוונתה בדברים אלו כפי' הראשון שכתבו הדיינים שהיא ר"ל שנתרצית בקדושין אלא משמעות דבריה הוא כאשר כתבנו שאומרת להבחור שיתן בידו הטבעת ואין בזה חשש קדושין יען כי אֵם הבתולה ספרה להממונים של הקהל הי"ו בפני הבחור הנז' כי קודם השדוכין בשבוע או ב' שבועות אמר לה הבחור שזקנתו אומרת אֵם הוא יתן הטבעת יהא נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השידוכין ולא נאמר אפי' בחלום שֵם קדושין והלא שלא עברו חודש שחתן אחד נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת שידוכין ולא היה שום ספק לשום דבר אלו הם דברי האֵם אבל הבחור השיב שאם הבתולה לא החזירה לו דבר כלל:

נמצא לפ"ד האֵם הנז' נתברר שפי' דבריה שאמרה מא יכאלף הוא רצונה לומר אין כאן חשש קדושין אם יתן הוא בידו הטבעת כי כבר דברה עם הבחור דבר זה בפירוש שאין בזה חשש ולכך הבתולה ששמעה דברי אמה הראשונים הבינה דבריה האחרונים שאמרה מא יכאלף הכוונה ר"ל אין בזה חשש קדושין. ואפי' שהבחור מכחיש באותם דברי האם הראשונים דאֵם אמרה מעשה שהיה שבתוך חודש אחד נתן החתן הטבעת של השידוכין בידו ולא היה בזה שום ספק וחשש קדושין והבת ידעה מעשה זה ולכך הבינה כוונת אמה קודם מסירת הטבעת לידה כפשוטן שהוא ר"ל אין חשש קדושין בזה:

גם עוד מצינו כי הממונים של הקהל הי"ו העידו שיזדמן בכלכתה שהבחור נותן טבעת השידוכין להכלה בידו אם אין אמו ואחותו מצויים ואין נחשב לקדושין אלא לשידוכין וא"כ הבתולה ידעה זה המנהג שיש בכלכתה ולכך הבינה כוונת דברי אמה כפשוטן שהוא ר"ל אין חשש קדושין אם תלבישנה הטבעת אתה בעצמך דאין זה אלא שידוכין בלבד:

ועוד כאן מוכרחים אנחנו לפרש דברי אֵם הבתולה שאמרה מא יכאלף דכוונתה לומר אין בזה חשש או פקפוק משום קדושין ולא כאשר חשבו הדיינים לפרש כפי' הראשון שלהם שהוא רצונה לומר שנותנת לו רשות לעשות קדושין. דהא מפורש בדברי ממוני הקהל הי"ו שהאֵם חששה שלא יעשו בימי העומר אפי' שידוכין בלבד משום דימי העומר אין בהם סי' טוב. וקודם ב' ימים שאלו מאת ח"ר יעקב משה הי"ו על זאת ואמר להם בשידוכין אין חשש אבל בקדושין יש חשש משום סימן רע בימי העומר. והזהירם בכך. והשתא איך אפשר לומר שתתרצה לעשות קדושין בימי העומר ובודאי מה שאמרה מא יכאלף כוונתה לומר אין בזה חשש או ערעור ופקפוק משום קדושין. ולפיכך גם הבתולה הבינה כוונת אמה בדברים אלו כאשר פירשנו וא"א שיעלה על לבה שכוונתה כפירוש הא' כדי שתמחה ולכך קבלה הטבעת בתורת שידוכין בלבד וזה ברור:

עוד כתבו הדיינים הנז' וז"ל בנ"ד שרובם נזהרים שלא ליתן המשדך דבר בעצמו למשודכתו כי אם ע"י אחת מקרוביו. ומה ההקפדה שהקפידה אֵם המשודכת שהוא יתן בעצמו אחר ששמעה שאם יתן הוא יהיו קדושין אֵם לא שכוונתה שיהיו קדושין ואמרה מאי יכאלף ר"ל שיהיו קדושין כנלע"ד ע"כ:

הנה דברים אלו אין בהם ממש יען כי הסיבה שלא רצתה אֵם המשודכת שתלביש זקנתו מפורשת בדברי ממוני הקהל הי"ו וז"ל האֵם ואחותו של הבחור לא היו יכולים לבא בעת השדוכין כי עודם בתוך י"ב חודש ממיתת אביו והבחור רצה שזקנתו תתן הטבעת ואם הבתולה לא רצתה בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה ואפשר שלא יהיה לסימן טוב. ואמרה שמוטב הוא יתן לה הטבעת עכ"ל. ולפי"ז נודעה הסיבה שלא רצתה אם הבתולה שתתן זקנתו הטבעת של שידוכין ואמו ואחוחו של הבחור לא היו שם מפני שהיה דבר זה תוך י"ב חודש של אביו:

והא דלא חששה מצד חשש קדושין כשהבחור בעצמו נותן לה הטבעת. כבר מפורש לעיל שהיא צחקה על דברים אלו בשם זקנתו ואפי' שהבחור הכחיש בזה הנה לפ"ד ממוני הקהל הי"ו שיש מנהג אצל מקצת אנשים בכלכתה שהבחור המשדך נותן בעצמו טבעת השידוכין ואין חוששים לקדושין. וגם אלו הדיינים הנז' בעצמם מודים בכך שכתבו בפירוש בדבריהם הנז'   שבעיר כלכתה רובם נזהרים שלא יתן המשדך שום דבר למשודכתו ע"כ. וכיון דכתבו רובם נזהרים משמע דאיכא מיעוט שאין נזהרים וממילא שמעינן דהנזהרים הוא על צד היותר טוב כיון דאפשר באחרים ומשנת חסידים שנו כאן. ועל כן י"ל אם הבתולה הלכה באותה שעה אחר שיטת המיעוט דהשעה היתה צריכה לכך:

ומה שכתוב בשאלה שהציעו הדיינים הנז' שטוען הבחור אני לקדושין נתכוונתי במסירת הטבעת וגם משודכתי הנז' בזה שאנוכי גליתי לה באמרי אליה תהי"ל נתבטלו עתה כל הסכסוכים שהיו בענין קשורינו ועתה את לי ואני לך והניעה לי ואמרה הן ומיד הלבשתי הטבעת באצבעה עכ"ל:

הנה כל דברים אלו הם דברים בטלים ומבוטלים חדא כי הבתולה מכחשת ואומרת להד"מ ונשבעה שלא שמעה ממנו לשון קדושין לא בתחלה ולא לבסוף וגם נשבעה שלא קבלה הטבעת בתורת קדושין כלל אלא רק בתורת שדוכין כמנהג כלכתה. וגם העדים לא זכרו דברים אלו בקב"ע כלל ועיקר:

ומה שכתבו הדיינים הנז' על זה דאע"ג דהיא מכחשת בדברים אלו שאומר המשדך אינה נאמנת. והביאו ראיה לדבריהם מדברי מור"ם ז"ל בהג"ה סי' מ"ב שכתב אם מכחשת והעדים מעידים שקבלה אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי וכנז' בדבריהם הנז"ל:

הנה דברים אלו שכתבו הדיינים אין בהם ממשות כלל כי כאן בנידון השאלה העדים מעידים שנתן לה הטבעת בשתיקה ולא דבר כלום והיא ג"כ אומרת שנתן לה בשתיקה ואין עושה הכחשה שנוגעת בעדות העדים. ורק הוא אומר דקודם שנתן לה הטבעת דבר עמה דברים אלו והשיבה לו הן ועל דברים אלו שאומר הבחור שדבר עמה קודם מסירת הטבעת היא אומרת להד"מ ואין הכחשתה נוגעת בדברי העדים שהעידו במסירת הטבעת אלא היא מכחשת דברי הבחור דווקא שדבר עמה כו"כ והשיבה הן והעדים לא העידו ולא הגידו דברים אלו ובודאי דנאמנת בזאת ההכחשה ובפרט דנשבעה ג"כ ואין לזה הענין דמיון עם דין מור"ם ז"ל דסי' מ"ב הנז' והדיינים הנז כותבין דברים שהם דברי הדיוטות ומביאין עצמם בזה לידי חשד ח"ו:

זאת ועוד אחרת דברים אלו שאמר הבחור שכו"כ אמר להבתולה והשיבה לו הן אין בדברים אלו משמעות אפי' על ריח קדושין כלל ועיקר, יען כי באמת כיון שנתרצו לשדך והוא משדכה עכשיו נמצא בשדוכין נעשה קשר ביניהם שהיא נעשת לו והוא לה מסתמא התקשרות השדוכין אעפ"י דלפום דינא שיכולין אח"כ לחזור בהם קודם שיעשו קדושין וחופה הנה על הרוב תשאר התקשרות זו ותבא לידי קיום על יד קדושין וחופה דכן הוא מנהג רוב העולם שישאר קשר השידוך קיים ותהיה היא לו והוא לה:

ולכן אחר שגמרו ביניהם התנאים השייכים לנשואין שלהם ונתרצו שניהם בהתקשרות בשדוכין שפיר קאמר לה תהי"ל לעת עתה נתבטלו כל הסכסוכין שהיו בענין קשורינו ועתה את לי ואני לך כי בטוח הוא שתשאר התקשרות השדוכין קיימת והיא גם היא אמרה לו הן על מה שנעשו בהתקשרות הזו של השדוכין ועל כן אפי' אם שדבריו אלו אמת הם והיא מודה שא"ל כו"כ והשיבה לו הן הנה כל אלו הדברים אמורים על השדוכין אבל קדושין מאן דכר שמייהו הכא:

ומ"ש הדיינים שהבחור טוען דבעת שנתן לה הטבעת נתכוון לשם קדושין, כל זה הבל הוא דקיי"ל אין האשה מתקדשת אלא ברצונה ואם היא אין לה רצון להתקדש מה תועיל כוונתו של הבחור הנותן הטבעת ועוד כתבנו לעיל שיש אומדנא גדולה וחזקה שהוא לא נתכוון בנתינת הטבעת לשם קדושין אלא לשם שדוכין מאחר דבאותו הרגע פירש בדבריו שנתינת הטבעת תהיה בתורת שדוכין ולא יזכר בה קדושין והיה מבקש ליתן אותה באופן שלא יהיה נראה כל חשש קדושין א"כ דלפי דבריו הבין מדברי האֵם שנותנת לו רשות ליתן אותה בתורת קדושין למה לא פירש דבריו בשעת נתינת הטבעת שהוא נותנה בתורת קדושין שהיה לו לומר הרי את מקודשת לי בזה ולמה נתנה בשתיקה כדרך העולם בנתינת חפץ של השדוכין שנותנים אותו בשתיקה אלא ודאי הוא כוון ליתן הטבעת בתורת שדוכין ושקר בדברים אלה שאומר שנתכוון לשם קדושין וכנז"ל וזה טענה שאין עליה תשובה:

עוד כתבו הדיינים הנז' נשאר לנו לברר אם השדוכין מקרי מדבר על עסקי קדושין וכתבו שיש בזה מחלוקת וכנז' בדבריהם לעיל. הנה גם דברים אלו טעות הן דמחלוקת זו שהביאו אינה אלא בהיכא שעשה שדוכין גמורים ואחר השדוכין נתן לה כסף בסתמא דיש אומרים כיון ששידך קודם נתינת כסף זה יש לחוש ולומר שיש לזה דין מדבר על עסקי קדושין ויש חולקים על זה:

ברם כאן בנידון השאלה כשנתן לה הטבעת עדיין לא שידך מעיקרא ועל איזה שידוך נסמוך נתינת הטבעת אשר נתן אותה בשתיקה ולא זכר שֵם קדושין לחשוב נתינה זו קדושין והלא נתינת הטבעת הזאת היא עצמה השדוכין ולא עשו שדוכין קודם זה. ועוד לפי מה שהעלינו לעיל נידון השאלה שאני שהיה הדבר מפורש באותו מעמד של נתינת הטבעת שלא לעשות קדושין אלא שדוכין בלבד ובאותה השעה שנתן הבחור את הטבעת להבתולה בקש לעשות אופן בנתינת הטבעת שלא יהיה נראה מתוך הנתינה חשש קדושין ולפי"ז נמצא דליכא שייכות למחלוקת הנז' בנידון השאלה כלל:

עוד כתבו הדיינים הנז' אנו צריכים לבאר כי בנ"ד יצא קלא דלא פסיק שהבתולה מקודשת ע"כ:

הנה גם חששה זו ליתא בנידון השאלה חדא כי כתב הגאון מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' ד' דף וא"ו ע"ב לגבי קול של קדושין דאין חוששין לקול אא"כ יצא הקול ונתחזק בב"ד ביום שאירע מעשה הקדושין וכן משמע לשון הגמ' דקאמר שאומרים פלונית נתקדשה היום וכן מפורש במרדכי וכו' וא"כ אני אומר שאם היה קול זה שלא נתחזק ביומו בב"ד אלא שאחר ימים יצא קול אין לחוש לקול כזה ויכולה הבחורה להינשא למי שתרצה. זה נלע"ד אעפ"י שנראה מצד מה לגמגם בזה הלשון שכתב הר"ן וז"ל והרמב"ם כתב וכו' וא"כ אעפ"י שלא היה ביומו יש לחוש אלא שאני אומר שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם גם הטור אה"ע סי' מ"ו לא חלק בזה וכו' עי"ש:

הנה אפי' דלענין דינא יש לחוש לקול אעפ"י שלא היה ביומו מ"מ בנידון השאלה אין כאן חשש מצד הקול כי אדרבא אחר מעשה השדוכין שהיתה בליל אס"ח של פסח יצא הקול בו ביום שעשו שדוכין דווקא כמנהג כלכתה כי כן הוגד לי מאנשים אחרים הדרים בעיר כלכתה במכתבים שכתבו לי והיה כל אתד מתפלא במכתבו על ענין זה איך פ' ופ' עשו שדוכין וכך יצא הקול שכל אנשי העיר ידעו שעשו שדוכין כנהוג ואיך אחר כמה ימים המשדך הוציא קול בעצת עוזריו שאותם השדוכין של אס"ח הוא נתנם בשתיקה בתורת קדושין ועשו את המשודכת מקודשת בעבור וכו' וכו' ובשביל קנאת דין התורה הודיעו לי ענין זה דכך היה וכבר נשמע הדבר בשעתו שלא נעשה קדושין אלא שדוכין כמנהג כלכתה כדי שאם יבא ענין זה לידי לשאל אותו ממני אדע מה להשיב להם. ואני לא החזרתי תשובה לאותם בני אדם שכתבו לי דבר זה:

וגם ממוני הקהל הי"ו במכתבם הנעתק לעיל מפורש שנשתדכה הבתולה הנז' בליל אס"ח הפסח ועד זמן ג' תמוז שעלתה קטטה ביניהם כל אותו זמן שבנתיים היה נודע ומפורסם בעיר כלכתא אצל הכל שנעשה שידוכין כנהוג ולא נזכר שם קדושין כלל ואפי' מכתביו של הבחור וחתימת ידו שכתב להבתולה ולאמה מעידים בזה:

וכתבו עוד ממוני הקהל הי"ו דאחר ג' תמוז שעלתה קטטה ביניהם לא הוציא הבחור קול שאמרו לו על אותם השדוכין של ליל אס"ח חשובין קדושין מפני שהוא בעצמו נתן לה הטבעת אעפ"י שלא אמר הרי את מקודשת לי ולא הזכיר שום דבר:

נמצא בתחילה ביום המעשה יצא הקול בעיר על הבתולה שנשתדכה להבחור פ' בליל אס"ח ונשאר קול זה של השדוכין בחזקתו כמה ימים עד תמוז. אח"ז יצא קול שאותם שבליל אס"ח נעשו קדושין בשביל שנתן הבחור בידו הטבעת של השדוכין ביד הבתולה אעפ"י שלא אמר לה כלום. ובודאי קול זה השני לא חיישינן ליה לכ"ע חדא כי הוא היפך הראשון של השדוכין שיצא בתחלה ביום המעשה ונשאר בחזקתו יותר משני חודשים ואין כח בקול השני של הקדושין שיצא אחר המעשה בשני חודשים לבטל כח הראשון של השדוכין שיצא ביומו ונשאר בחזקתו כמה ימים:

והב' כי זה קול השני של קדושין שיצא אח"ך ולא אמרו הבתולה פ' נתקדשה להבחור פ' בסתם דמשמעות דעשו קדושין חדשים אחר השדוכין אלא נאמר שהטבעת שנתן הבחור פ' בליל אס"ח נחשבת קדושין בשביל שנתן אותה בידו אליה אעפ"י שנתן בשתיקה. והקול הזה הוא כחרס הנשבר ולא חיישינן ליה כיון דנתפרש הטעם בקול והטעם הזה הוא בטל ומבוטל לפי דינא. וכיון דהטעם בטל ממילא נתבטל שם הקדושין שעל הבתולה:

וגם עוד כי הטעם הזה הוא מבוטל בעיני המון העם מכח מנהג העיר שיש אנשים נותנים חפץ של השדוכין מיד החתן ליד הכלה ואין מי שחושש לקדושין כזה על כן אין הקול הזה חושש כלל:

ודע כי אפי' אם היה בנ"ד שגם בתחלה סמוך למעשה השדוכין יצא קול בעיר נתקדשה פ' בטבעת השדוכין מפני שהבחור נתן אותה לה בידו אין זה חשיב קול שיהיו חוששין לו כלל ועיקר יען שבזה הקול שאמרו נתקדשה פ' להבחור פ' תלו הטעם משום שנתן לה הבחור טבעת השדוכין בידו. וסוף דבר נגלה כי טעם זה טעות הוא כפי הדין וכ"ש שבנ"ד יצא הקול שהבתולה פ' נשתדכה להבחור פ' ועד תמוז יצא העגל הזה הוא קול של הקדושין שהבחור אומר אמר לו חכם פ' שאלו השדוכין נחשבים קדושין מפני שנתן טבעת השדוכין בידו אעפ"י שלא זכר שם קדושין כלל דודאי אין בקול זה ממש למיחש ליה וכדאמרן לעיל:

נחזור לענין הדין של השאלה הנז' הנה זאת תורת העולה מכל הנז"ל הן בדרך הא' שכתבנו בס"ד הן בדרך הב' תורה יוצאה דהבתולה רבקה מזל טוב הי"ו הנז' מותרת להנשא לכל מי שתרצה בו ואינה צריכה גט מן הבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי הי"ו הנז' אפי' משום חומרא בעלמא והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.