רב פעלים/ג/יורה דעה/ז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראיתי להגאון מש"ז ביו"ד סי' צ"ד סוף סע"ק ט' שכתב וז"ל, ובערב שבת ובשעת הדחק נוכל לסמוך לבשל בקדרה כזו, ואף בחול אח"כ תו שרי דלא מסתבר לאסור אח"כ, וכן כל היכא דמתירין לצורך ערב שבת אי נתותר לחול לא מסתבר לאסור אח"כ הואיל ואשתרי אשתרי עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל לדמות ענין זה לדין פת של גוים שכתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' קס"ח ס"ה פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל על השלחן אם בעה"ב נזהר מפת גוים וישראל שאינו נזהר בכך מסב עמו על השלחן כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן הפת של גוים, אם חביב עליו הפת ורוצה בו, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה עכ"ל, וכן פסק מרן ז"ל דין זה ביו"ד סי' קי"ב סעיף י"ג, ומקור דין זה הוא מן ראבי"ה שהביאו המרדכי בגמרא דע"ז והביאו בתרומת הדשן סי' ל"ב והביאו מרן ז"ל בב"י שם, ובענין טעם ההיתר שהתירו לכל הסעודה כתוב במרדכי שהעתיק מרן ז"ל בב"י זכר לדבר מ"ש בגמרא דיבמות דף ז' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש, וזה מה שהביא מרן בב"י ע"ש, והרואה יראה במרדכי עצמו בפרק דאין מעמידין שסיים בדברי ראבי"ה טעם אחר והוא, משום דאינו כבוד ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע ע"ש, ובספר אגודה הביא טעם דכבוד שמים בלבד גם מור"ם בד"מ יו"ד סי' קי"ב, ובת"ח כלל מ"ה דין ט' הביא רק טעם דכבוד שמים בלבד ע"ש וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י א"ח סי' ע"ב כתב האי טעמא דהואיל לא סמך עליו ראבי"ה משום דבאמת רב המרחק בניהם ולא אמרו אלא לזכר לדבר ועיקר הטעם משום כבוד שמים, ותמה שם על הגאון מהר"ם מלובלין ביד אליהו שעשאו לטעם זה דהואיל עיקר ובא למילף מיניה ע"ש. ואנא עבדא כבר הבאתי כל זה ברב פעלים ח"א ואין צורך להביא דברים שכתבנו שם:
והשתא אם נבא לדמות דין המש"ז לדין הפת הנז' צריך נלמוד הפך סברת המש"ז דהא בפת לא התירו אלא רק באותה סעודה ולא בסעודה אחרת, ואיך התיר המש"ז לאכול הנותר בחול בכל פעם שירצה, וגם הקדרה איך תהיה מותרת להשתמש בה תמיד בכל יום:
ואחר הישוב בס"ד נראה דאין מדין הפת הנז' סתירה לדינו של הגאון מש"ז ז"ל הנז', והוא דנראה לחלק ולומר התם גבי פת עיקר ההיתר היה על הבציעה כי מחמת הבציעה נעשה טעם ההיתר, ולכן אין להתיר שאר הככר אחר הסעודה ולסעודה אחרת, אבל באותה סעודה עצמה יש טעם להתיר שארית הככר, יען כל שהוא תוך הסעודה נגרר כל הככר אחר פרוסת הבציעה ונטפל אליה ונקרא על שמה, ולכן כיון שהותרה הבציעה הותר כל שארית הככר שהוא טפל לבציעה ונגרר אחריה, משא"כ בנידון המש"ז כאשר התרנו המאכל או את הקדרה משום כבוד שבת התרנו הכל היתר גמור ושלם ולא היה ההיתר מסויים על איזה חלק מן המאכל אלא הכל הותר בשוה מטעם דשייך לכל המאכל כולו, ומאחר שהיה ההיתר קבוע בתחילה על כולו להכי גם אם נשאר ממנו ממילא עד אחר שבת אמרינן כיון דהותר זה הנשאר עצמו לאכלו בשבת הותר גם אחר שבת, שזה החלק הנשאר הוא עצמו התרנו ולא היה טפל בהיתר לאחר, וכיון דאיהו גופיה הותר איך תחזור לאסרו אחר שבת, וזה ברור:
ברם עדיין יש לדקדק על סברת הגאון מש"ז מדין הדמאי דתנן בפ"ד דדמאי הלכה א' דלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והיינו משום דבשבת האמינו לעם הארץ דאימת שבת עליהם ומתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול וכן פסק הרמב"ם בה' מעשר פרק י"ב ע"ש, נמצא לא אמרינן על הנשאר הואיל ואשתרי אשתרי ומה טעם התיר מש"ז בנ"ד מהאי טעמא דהואיל ואשתרי אשתרי. ואם נפשך לומר ולחלק שאני התם כיון דאפשר לנו לתקן הדבר ע"י מעשר תו לא סמכינן להתיר מטעם הואיל הנז' אבל היכא דליכא תקנה אה"ן דאין לאסור הנשאר מאחר שכבר התרנו, הנה זה החלוק א"א לאומרו אלא רק על היכא דהתרנו המאכל עצמו משום כבוד שבת דהשתא אין תקנה אחרת למאכל לצאת י"ח האוסר, אבל בהיכא דהנידון היה על הקדרה בלבד שהתרנו לבשל בה משום כבוד שבת, וכמו הנידון דנקיט מש"ז ז"ל בתחלת דבריו, הנה על זה ודאי קשא מדין הדמאי הנז' דאמאי פשיטה ליה להגאון מש"ז דשרי לבשל בה אחר שבת והלא הכא אפשר להגעיל, ותקנה זו כמו תקנת המעשר גבי הדמאי:
שוב אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר דעת קדושים וראיתי שם בכללי הפ"מ דנראה דעתו ודעת הרב נטע שעשועים כסברת המש"ז הנז' ונרגש בדין הדמאי שזכרתי אנא עבדא, וכתב שאני התם דמעיקרא הכי תיקנו שלא לאכול אלא רק בשבת והך דבשר נחירה שלמדו מיניה הפוסקים בסי' רי"ח ס"ב אינו דמיון לכאן עכ"ד ע"ש ולפ"ז מצינו תרי גאוני חברים להגאון מש"ז בסברה זו אך מה שתירץ לחלק בענין הדמאי אינו מובן לי, חדא מנ"ל לומר דרבנן קמאי דגזרו על הדמאי כך תקנו בפירוש שלא יאכל הנשאר אחר שבת, ועוד את"ל שכך תקנו א"כ יש לנו ללמוד כיון דתקנו כך משמע דלא אמרינן הואיל ואשתרי בכה"ג:
וראיתי להרב נחפה בכסף א"ח סי' ג' שנשאל בגוי שבישל משקה הנקרא קאהו'י לצורך ישראל בריא והיה ראובן חולה מכאב הראש מחולי שאין ב"ס ואמר לגוי מלא לי כלי זה מן הקהו'י שבשלת שהיא טוב לכאב הראש ויעש לו כן ושתה מקצתו ונתרפא מכאב הראש ושאל אם מותר לשתות הנותר משום הואיל ואשתרי קודם שנתרפא אשתרי אחר שנתרפא, או"ד כיון שנתרפא חזר לאיסורו הראשון ופשיט לאסור ממ"ש במשנה סוף מס' חגיגה הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו דרי"א יגמור וחכ"א לא יגמור ועוד הביא ראיה ממסכת תרומות פ"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' רא"א יבלע ר"י אומר יפלוט והלכה כר"י, ועוד הביא ראיה אחרת ממשנה דהיה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רא"א יגמור ר"י אומר לא יגמור גם הביא ראיה מן גמרא דיבמות דף ס"א גבי כהן שארס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג והביא עוד ראיות כיוצא באלה והעלה לאסור ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח סי' ע"א כתב ספק א' במי שהיה מתפלל או מברך בהמ"ז ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו אם צריך שיפסוק או יגמור, והביא אותם ראיות דחגיגה ושל תרומה ושל מעשר וגם הראיות מדיני שבת שהביא נחפה בכסף ושוב כתב שיש לדחות כל אותם הראיות הנז' וכתב על חד מנייהו טעמא לחלק בהם ע"ש, וגם בספר מכתם לדוד פארדו ז"ל ביו"ד סי' נ"ב ונ"ג ונ"ד הביא הספק של הגאון חיד"א הנז' והאריך בזה וכבר אנא עבדא הבאתי כל זה בסה"ק רב פעלים ח"א וכתבתי בזה מה שכתבתי, גם הבאתי שם דברי הרב נדיב לב ח"א שכתב לא מסתברא לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ע"ש, והנה כי כן דין זה דהגאון מש"ז עדיין צ"ע:
שו"ר בס"ד שסברא זו של הגאון מש"ז ודעמיה היא מפורשת בדברי הרשב"א במשמרת הבית, והוא במקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירין ליקח פת מפלטר גוי אם כבר לקח פת מפלטר והגיע שם פלטר ישראל אח"כ אע"פ דמעתה אסור לקנות מפלטר גוי עכ"ז הפת שלקחו מכבר מפלטר גוי מותר לאכול דכיון שהותר הותר לעולם ולא יצא מהיתרו דמחזי כחוכא ואיטלולא דבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר ע"ש, והנה מרן ז"ל בש"ע סי' קי"ב ס"ד כתב מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירין לקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור ישראל פיתו וכו' ועיין ש"ך ופר"ח מה שהקשו בזה והפר"ח הסכים להגיה בש"ע ליקח בחירק דקאי לדעת המתירין ליקח אבל לקח בהיתר לכ"ע שרי, וכן הגיה בנו של הש"ך בנקודות הכסף והוא יציב ונכון, והגם דהרב פר"ת דעתו לגרוס תיבת לקח וסובר דמרן פסק הפך הרשב"א וכו' מ"מ נראה דדברי הרב פר"ח ז"ל הם עיקר בזה לגרוס תיבת ליקח ומרן מודה לדברי הרשב"א, ולפ"ז נמצא סברת המש"ז ודעמיה היא דומה בדומה לסברת הרשב"א, ולפ"ד הרב פר"ח ונקודות הכסף גם מרן ז"ל יודה בזה, ועוד ראיתי כיוצא כסברת המש"ז ודעמיה, בב"ח וט"ז סי' נ"ב ס"ק ח"י דגם בשבת אמרינן דראוי לגרור וכשר וראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תליתאה ח"ב סיו ט"ל שכתב דאין כונת הב"ח מחמת דראוי לבילה רק דכל דהס"ת כשר א"א לומר דבחול כשר הס"ת ובשבת פסול עכ"ד ע"ש ולכן לענין הלכה נראה דיש להורות כסברת המש"ז ודעמיה ומטעם דכתב הרשב"א ז"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |