רב פעלים/ג/אורח חיים/יז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
חקרתי בס"ד, המבשל בשבת במזיד או שעשה שאר מלאכות במזיד דאסור לו לעולם דקנסיהו, ורק לאחרים מותר לאותו שבת, די"ל הא דמותר לאחרים היינו דמפקירו להם דלית ליה להנותן טובת הנאה מן המקבל, אבל ליתנו במתנה לאחרים אסור משום דאית ליה טובת הנאה מן המקבל, או"ד מותר ליתנו במתנה לאחרים, ואע"ג דאיכא טובת הנאה אין זו הנאה גמורה ולא קנסינן ליה בה, ורק למכרו ולהנות מדמיו אסור. וראיתי בס"ד להרב הגדול מהרי"ט אלגאזי ז"ל בהלכות יו"ט (דף קמ"א ע"ג) שכתב לענין הלכה, דהמטיל מום בבכור דאסור לשחטו דבר פשוט הוא, דמשום קנס אפילו אם מכרו או נתנו לאחר אסור לשחטו, דאם איתא דלאחר לא קנסו כמו בנו נמצא דלא חשיב קנס כלל, דהא בידו למכרו או ליתנו במתנה דאהנו מעשיו ליהנות בלא מום, וכיוצא בזה אמרינן בירושלמי בפ"ד דשביעית עלה דמתניתין שדה שנטייבה וכו' לא תזרע למוצאי שביעית, ר"א בשם ר"י טייבה ומת בנו מותר לזרעה, טייבה ומכרה אסור לזרעה, הרי משום קנס דלוקח נמי אסור, ונראה דה"ה הכא וה"ה מתנה דהמקבל מתנה אסור, דמתנה חשיב כמכר, דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל, וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע וכו'), וא"כ ה"ה הכא דכיון דנהנה בטובת הנאה, הרי אהנו מעשיו, דאי הוה יהיב ליה בעודו תמים לא היה לו כ"כ טובת הנאה, ואולם נראה פשוט דאם מכרו בדמים מועטים שיעור מה ששוה המוכר בכור תם שמכרו בזול דבהכי אין לו הנאה מן המום מותר הלוקח לשחטו במום זה, כיון דבלא"ה היה יכול למכרו, עכ"ל ע"ש:
ואנא עבדא נ"ל בס"ד, דאם מכרו לאחר כפי מה ששוה בכור בעל מום ואמר ללוקח שיתן הדמים לאחר במתנה והוא לא קבל דמים בידו אלא נתנם במתנה לאחר והלוקח נתנם לאותו אדם, אע"ג דטובת הנאה זו שיש לבעל הבכור היא אינה מכח הבכור עצמו אלא מכח הדמים נמי אסור, וראיה לזה מצאתי בס"ד במשנה דשביעית (פרק ט' משנה ט'), מי שהיה לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה, רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן, וחכ"א אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן והדמים יתחלקו לכל אדם, ומקשי בירושלמי הא חכמים ס"ל כבית הלל דמותר לאכול פירות שביעית אף בטובה ואמאי קרי ליה חוטא, ומתרץ לשיטתיה דר"א השיבו לו דאיהו ס"ל כב"ש, דס"ל אין אוכלין בטובה שלא יהיה חוטא נשכר, ולז"א לו אם יהיה מותר לאחרים הם יחזיקו לו טובה, אלא צריך למכור והדמים מתחלקים ע"פ ב"ד ואז הם לא יחזיקו לו טובה במעות שביעית, ועיין בפירוש הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל שם ע"ש, נמצא כל היכא דטובת הנאה אסור אפילו אם יתן דמי המכר במתנה אסור משום טובת הנאה אלא יתן דמי המכר לב"ד והם נותנין למי שירצו וה"ה כאן בבכור כן הוא:
ולפ"ז ה"ה בנ"ד דאסור למכרו או ליתנו במתנה לאחרים, ורק אם מוכרו בזול כאשר היה שוה קודם שעשה בו מלאכה מותר, ובמתנה יתן אותו לב"ד שהם יתנו אותו לאחרים למי שירצו והוא אין לו טובת הנאה מב"ד דאין לוקחים לעצמן כלום, וגם הם אין להם טובת הנאה מזה האדם שנותנים לו כי הם מגלים זה הענין כמו שהוא לזה שנותנים לו, וגם אין מגלים לו מי הוא בעליו של זה, וגם זה אינו יודע למי הם נותנים, ובשאלתות פרשת שלח לך איתא, רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים, ובהעמק שאלה שם גריס לא לו ולא לאחרים אלא לכותים, וכתב שכן הגרסה בב"י וכה"ג ע"ש, ובודאי הכונה בזה שמוכרו בזול כאשר שוה קודם שעשה בו מלאכה באופן שלא יהנה ממעשה שבת כלום אפילו טובת הנאה וכאמור. ושו"ר להרב הגדול שורשי הים (ח"ב דף פ"ח ע"ד) שכתב, יש להסתפק בהא דאמרינן לדידיה אסור לאחרים שרי, אי שרי ליתנו במתנה לאחר, והרב המפה בסי' צ"ה ס"ו כתב בשם הארוך דלמכרו לישראל אחר אסור שלא יהנה ממה שבישלו, ומשמע דוקא מכירה הוא דאסור, מיהו נראה דאף במתנה נמי אסור, דבכל דוכתא מכירה ומתנה כי הדדי נינהו גבי טביחה ומכירה, וכן גבי איסורי הנאה, מיהו אם ב"ד לוקחין אותו דבר ומפקירין אותו לכל אדם שרי, וכמ"ש בש"ע א"ח (סי' תקל"ח ס"ו) לענין מכוין מלאכתו במועד עכ"ל ע"ש, לכן גם בנ"ד ככה יעשה:
מיהו חזרתי ונסתפקתי בדבר זה דאם מוכרו בזול כאשר היה שוה קודם שנעשית בו המלאכה איך נתיר בזה והלא הו"ל נותן אותו היתרון דקא מוזיל גביה במתנה, ונמצא יש לו טובת הנאה שמחזיק לו טובה בעבור היתרון דמוזיל גביה, או"ד י"ל כיון דאינו נותן לו אותו היתרון לבדו בעין אלא הוא בהבלעה לית לן בה, וראיתי ענין כזה להגאון כו"ף ז"ל בסי' ק"י בענין דברים החשובים דאפילו באלף לא בטיל שאם הוא מאיסור הנאה אסור כל התערובת בהנאה רק יכול למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, ועיין בש"ך שם סק"ב, וכתב הגאון כו"ף בשם הרשב"א דאין צריך לומר בפירוש חוץ מדמי איסור רק מוכרו סתם, וחידש הפלתי דצריך להיות דהגוי אינו יודע מהשער שמוזיל לו, דאם יודע מחזיק לו טובה והוי נהנה מאיסור הנאה כמו דאסור ליתן במתנה ע"ש, ולפ"ז בענין ספיקא דידן צריך להיות כמ"ש הכו"ף, ואם לא אסור:
אמנם ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל ביו"ד (דף כ"ד ע"א) שהביא דברי הכו"פ הנז' וכתב עליו דלא משמע כן מסתימות הפוסקים, וגם קצת יש להוכיח מדברי רמב"ן בפסחים פרק כ"ש דלא אכפת לן בזה, כיון דאינו מוכר וניתן לו שבח האיסור, וגם כיון דלא הוי בעין יכול ליתן לו או למכור לו חוץ מן האיסור ולא אכפת לן בהחזקת טובה, כיון דאינו מתכוין לזה, ועוד הוכיח שם מדברי או"ה (כלל כ"א דין ה') דכתב אם מכרו לו במשקל אז יפחות לו כדי משקלו, הרי אף דהגוי יודע השער ופוחת לו מ"מ אינו אסור, ולא הוי כנותן לו במתנה דאיסור הנאה, כיון דאין איסור ההנאה מופרד בפני עצמו רק בתערובת והוי כלא אפשר ולא מכוון וכו' ע"ש, ולפ"ד ה"ה בספיקא נראה דשרי:
ואחר הדברים האלה הנני בא לדון דבר חדש בענין זה של בכור, כמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל בהליכות יו"ט שזכרתי לעיל דאם מכרו בדמים מועטים שיעור מה ששוה בכור תם שמכרו בזול מותר הלוקח לשחטו במום זה, כיון דבלא"ה היה יכול למכרו עכ"ל, דהנה מצינו בש"ע (יו"ד סי' רכ"ז) שכתב זבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח, פירוש דרמי באפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא, ודומה לו כמו שמונחת לפניו ע"ש, והנה בודאי אע"פ שהוא מכר הבכור ללוקח כפי ששוה בכור תם דנמכר בזול הרבה עכ"ז חשיב זה הבכור תם זבינא דרמי באפיה דלא קפיץ עלה זבינא, וא"כ אע"ג דמכרו ללוקח זה כפי מה ששוה בכור תם כיון דהוי זבינא דרמי באפיה נעשה לו טובה במכר, ולהכי כתב מרן ז"ל שצריך למכרו בפחות, וא"כ גם כאן אם מכרו כפי ששוה בכור תם לא סגי בהכי אלא צריך שימכרנו בפחות, באופן שבאותו הערך שהוא בכור תם קפצי עליה זבינא, מחמת שהוא ערך פחות הרבה, והדבר ברור בעזה"י, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |