רב פעלים/ג/אבן העזר/ז

רב פעלים ‏ ג אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, וזה נסחה, במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל כד אתא קודמנא סלמאן יאודה רפאל יאודה ואמר אני קדשתי את הבתולה נונא בת ברוך יאודה שוע יום רביעי בשלשה לחודש שבט שעה שביעית מן היום מ"מ, ומסרתי בידה חפץ שקורין נלנך אלמאס, ואח"כ הלבשתי באצבעה האמצעית טבעת ובעת שהלבשתיה הטבעת אמרתי הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, והעדים היו יעקב ואברהם ואחר שקדשתי עשה יעקב העד הלולא כדרך שעושין הנשים בנעימות קולם, ואמרה אמה של נונא מה זאת ואמר לה יעקב העד שמחה, וא"ל מה זאת השמחה ויאמר לה נתקדשה ותאמר אמה לא קבלתי, ותאמר מהיכן אני יודעת ולמה לא באת את, גם בא לפנינו המורשה של נונא הנז' הוא חכם עזרא דנגור הי"ו וא"ל שאיך נונא בת ברוך אומרת שהביא לה סלמאן יאודה ג'אלנך אלמאס וא"ל תראי אותו לזה שהוא כמו של יומ"א חנה, ובעוד שהיא רואה אותו תפס סלמאן הנז' את ידה בחזקה והיה בידה צמידים של זכוכית ונשברו וידה נעשה בה חבורה ובעוד שידה קמוצה מסר בידה, ולא ידעה מה אמר לה והטבעת לא הלביש אותה באצבעה אלא בעוד ידה קמוצה תחב הטבעת בתוך ידה וכאשר עזב את ידה תכף ומיד זרקה הטבעת ונתעלפה ובכתה וטפחה על ראשה, ושאלנו לסלמאן אם היה עוד עדים אחרים, והשיב לא היו אלא רק יעקב ואברהם:

ובמותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קודמנא יעקב כרדי, ואחר האיום והגזום ושבועה כד"ת עמד והעיד בתע"ג ואמר אני הייתי אתמול ביום רביעי כותש אורז בבית ברוך יאודה שוע וסלמאן יאודה רפאל היה יושב למעלה באכסדרה שותה כלי מעלה עשן שקורין נרגיל'א וקרא אותי ואמר לי תבא תקח הנרגיל'א ועליתי למעלה אצלו והיתה נונא בת ברוך יושבת בפתח החדר וסלמאן הנז' היה יושב לפני פתח החדר והוציא חפץ אלמאס עשוי כמו חצי ירח והראהו לנונא הנז' ואמר של יומ"א טוב או זה טוב, וא"ל לא אדע והוציא טבעת לא ראיתיו מה הוא ותפס את ידה ופתחה והלבישה הטבעת באצבעה ביד ימין שלה, ואיני יודע באיזה אצבע ולא ידעתי ולא שמעתי מה אמר לה רק שמעתי שדבר עמה, ושאלנו אותו אם אמת הדבר שנשברו הצמידים שהיו בידה והשיב לא ראיתי, וסלמאן ירד שני שלש מדרגות מן האכסדרא והיא זרקה הטבעת באכסדרא רחוק שלש אמות באמת המדינה מ"מ, ואמרה לא ארצהו, ובעת שקידש אמר לי הלהל והלהלתי (פירוש עושין הלולה בקול כדרך הנשים) והיא זרקה הטבעת ואח"כ יצאה אמה מן החדר ואמרה מה יש ואמרתי לה אל תיראי כמדומה שקדש סלמאן לנונא, ואחר שזרקה הטבעת מירטה את שער ראשה, והבת היא גדולה בת ט"ו שנים, וסלמאן הנז' כשירד במדרגות אמר בס"ט, ושאלנו ליעקב הנז' אם אתה יודע ללמוד והשיב שאינו יודע ללמוד כלל, ושאלנו אותו באיזה שעה מהיום היה דבר זה, והשיב הוא מעט אחר עת זו שאנחנו בה, ושערנו שהוא שעה שביעית, כמ"ש סלמאן. ע"כ הגיעה עדות של יעקב כרדי הנז' בפני סלימאן הנז' ובפני המורשה הנז', והיה זה ביום חמשה בשבת שהוא יום ארבעה בחודש שבט התרס"ה:

עוד אתא קודמנא עד הב' אברהם יחזקאל טלפ'י ואחר האיום וכו' העיד אני הייתי בבית ברוך יאודה שוע והיה סלמאן יאודה יושב למעלה באכסדרא, ונתן לי טוטו'ן, ואמר לי עשה לי נרגיל'א ועשיתי לו והוצאתי אותה לו וראיתיו היה מדבר עם נונא בת ברוך והראה לה נאלנ'ג אלמאס ואמר לה זה גדול או של יומ"א גדול, ואמרה לו אני איני יודעת וזרקה אותו בארץ, ואח"כ לקח ידה הימנית ואחז אותה בחוזק גדול מאד, ולא ראיתיו שנתן לה כלום, ורק שמעתי שאמר לה הרי את מקודשת ומיהר בלשונו בשארית הדברים, ואמר ליעקב הלהל והלהל, וסלמאן לקח גלימתו וברח, והבת צעקה אמי אמי בעת שאחז בידה, ואני לא ראיתי שזרקה מידה טבעת, ורק ראיתי טבעת זרוק בקרקע, ויצאה אמה ואמרה מה נעשה ואמרו העומדים לא נדע מה מסר לה סלמאן וברח, ואני עזבתיה והלכתי אצל אמה וכאשר חזרתי ראיתי טבעת זרוקה בקרקע רחוק מן הבת שתי אמות מ"מ, ואת הבת ראיתיה נסמכת ופניה משונים ונשרט מפני שמשך ידה בחוזק גדול, והבת היא גדולה ושאלנו אותו אם תדע ללמוד ואמר שאינו יודע לא רק צירוף אותיות שקורון ג'ימ'ל, ושאלנו אותו באיזה שעה והשיב כמו שהשיב יעקב כורדי הנז' שכפי השערתינו שעה ז'. ע"כ הגיעה עדות אברהם הנז' בפני סלמאן הנז' ובפני המורשה הנז"ל והיה זה ביום חמישי בשבת בארבעה בחודש שבט התרס"ה ליצירה, ולראיה באנו עה"ח אנן ב"ד דח"ל. ואנחנו שאלנו מן העדים מי הביאם לשם, ויעקב כורדי אמר שהוא היה שם כותש אורז ואברהם אמר באתי אצלם שבקשו ממני לקנות עצים, ולא הביאם סלמאן לשם, ושאלנום אם נתן לכם מעות, ויאמרו לאו, והיה זה בארבעה ימים לחודש שבט שנת התרס"ד ליצירה ושריר וקיים:

יחזקאל הלוי יצ"ו. עזרא אדם יצ"ו. משה חיים יצ"ו. גם עוד נודיע למעכ"ת כי ביום שלשה לחדש שבט שהוא יום שלישי בשבת שהוא יום הקודם ליום שעשינו אנחנו הקב"ע הנז' עשו ג' ב"ד קב"ע שלא בפני סלמאן וזה נסחה. במותב תלתא וכו', ואתא קודמנא אברהם יחזקאל והעיד שאיך ביום ד' בשבת שהוא יום שלשה בשבט שנת התרס"ד היה הוא בבית ברוך יאודה שוע הי"ו ועוסק במלאכת הבית, ובא סלמאן יאודה רפאל והיה מדבר עם הבת נונא בת ברוך יאודה שוע, ואמר לה תראי זה הג'לנ'ג אלמאס אם הוא טוב ויפה כמו של יומ"א חנה, ותפס ידה בחוזק ונתן לה הג'לנ'ג בידה, וטבעת קטן בראש אצבעותיה ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו', וכששמעה זאת נתעלפה ואחר רגע גדול זרקה הג'לנ'ג והטבעת מידה, ע"כ הגיעה עדות אברהם הנז'. ואחריו בא לפנינו יעקב כורדי וכך אמר בפנינו שהוא היה בבית ברוך הנז' עושה במלאכתו ובא סלמאן הנז' וראיתי שהיה מדבר עם הבתולה נונא על הג'לנ'ג אם הוא יפה כמו של יומ"א ותפס בידה בחוזק ונתן לה הג'לנ'ג וטבעת קטן בראשה ואמר לה ברוכה ברוך אתה וכו' ונתעלפה הבתולה וזרקה מידה הג'לנ'ג אחר חמשה דקים מ"מ, ע"כ הגיעה עדות יעקב כורדי הנז' והיה זה ביום שלשה לחודש שבט תרס"ד:

יוסף אג'סי יצ"ו. עזרא אדם יצ"ו. עזרא כהן יצ"ו. על כל הנז"ל יעיין מעכ"ת ויודיענו מה יהיה משפט הבתולה נונא הנז' אם צריכה גט או לאו, כי המקדש רוצה לעגנה שאם צריכה גט מספק א"א שיתרצה לתת לה גט ויורינו דעתו ושכמ"ה:

תשובה. תחלה וראש נדבר בעזה"י בקב"ע הראשונה שעשו ג' ב"ד ביום שלשה לחודש שבט, והנה בודאי בדברים שיש בקב"ע השניה שהם הפך הראשנה אזלינן בתר קב"ע השניה, ואין בזה משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ותרי טעמי אית לן בזה. והטעם הראשון הוא משום כי בקב"ע הראשונה לא עשו לעדים איום וגזום ולא נשבעו, אבל בקב"ע השניה עשו להם איום וגזום והשביעום כד"ת כנז' בשאלה, ולהכי יש לומר בקב"ע הראשונה לא דברו אמת בכל דבריהם, אלא שינו ושקרו באיזה דברים, אבל בקב"ע השניה כיון דהשביעום אז דברו אמת בכל דבריהם, ולהכי באותם דברים שהם הפכיים לא אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. וטעם זה למדתיו מתורתו של אחד מן הראשונים הוא הגאון הרשב"ש ז"ל בסי' שצ"ה שכתב אם זה העד העיד בקדושין ואח"כ חוזר בו, אם חזר לאחר כדי דבור אין חזרתו כלום דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכו', מיהו נראה לי אם הדברים מוכיחין שהיה רוצה להעיד שקר, כגון שהוא עם הארץ ואינו יודע חומר העדות וכשאיימו עליו חזר בו, יכול לחזור בו כדמוכח בפרק אלו מציאות עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד נמי שהעד עם הארץ ובעדות השנית איימו עליו והשביעו אותו ג"כ הא ודאי דכ"ש הוא דאמרינן מה שדבר בראשונה שראה הנתינה דבר שקר ולא ראה כלום ויתכן חשב בדעתו אם יוסיף לשקר ולומר שראה הנתינה אין בכך כלום מאחר ששמע שא"ל הרי את מקודשת, וגם כי מצא אחר כך הטבעת מושלך בקרקע חשב דודאי הוא נתנו לה, אך בקב"ע השנית שאיימו עליו, וגם השביעו אותו ונשבע שיאמר האמת כאשר ראה, אז הגיד האמת באומרו שלא ראה נתינת הטבעת ורק אחר שנכנס אצל אמה ויצא ראה טבעת מושלכת בקרקע אבל העיד ששמע א"ל הרי את וכו', וכאשר הסביר לנו הרשב"ש, ונ"ד הוי כ"ש כיון דאיכא שבועה ועוד רגלים לדבר:

והטעם השני יש לומר דאזלינן בתר קב"ע השניה משום דאיכא בזה ס"ס דידוע דאיכא פלוגתא אי בעדות קדושין בעי דו"ח או לאו, ולמ"ד בעי דו"ח הדין הוא דכל זמן דלא עבדי דו"ח יכולים לחזור ולהגיד, ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים, וכאן בקב"ע הראשונה לא עבדי דו"ח כדחזי, דהא לא הגידו באיזה שעה ומפורש בהרז"ה והריב"ש ז"ל דגם באיזה שעה מעכבת, והרב כ"א ז"ל סי' ה' האריך להוכיח דזה הוא לעיכובא, וא"כ לשטתייהו יכולין לחזור ולהגיד, ואע"ג דבכל זה איכא פלוגתא מ"מ ספיקא הוי כדי לצרפו עם ספק אחר, וידוע נמי דאיכא דס"ל עדות קדושין מהני בדיעבד שלא בפני בע"ד, ותו אין יכולין לחזור ולהגיד, ואיכא דס"ל אין הפרש בין איסור לממון, ובכולהו לא מהני בדיעבד וממילא יכולין לחזור ולהגיד, ובקב"ע הראשונה קבלו שלא בפני בע"ד, ולכך יש ס"ס בדבר זה והוא ספק אם הלכה כמ"ד דאם לא עשו דו"ח בשעות יכולין לחזור ולהגיד, ואת"ל הלכה כמ"ד לא בעי דו"ח בדיעבד כלל ואין יכולין לחזור ולהגיד, דילמא הלכה כמ"ד כל היכא דעשו העדות שלא בפני בע"ד, אפילו בעדות של קדושין יכולין לחזור ולהגיד, וה"ז ס"ס מתהפך, ולפ"ז י"ל אותם דברים אשר הגידו הפך הראשונה אזלינן בהו בתר שניה, ורק בדברים שלא חזרו בהם בקב"ע השניה לא דחינן להו:

וכל זה אני אומר לרווחא דמלתא, אבל באמת אפילו ליכא אלא קב"ע הראשונה בלבד אין הבת הנז' מקודשת כלל, יען כי העד אברהם אע"פ שהעיד שנתן לה הטבעת באצבעה וא"ל הרי את מקודשת לי, הנה הוא מעיד שנתן לה באונס שתפס ידה בחוזק, והלכה זו פסוקה לכ"ע המקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת וכנז' בש"ע סי' מ"ב ס"א, ואם תאמר הא מור"ם ז"ל שם כתב לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדש, והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה ונתן סתם ולא א"ל כלום, הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין ע"ש, ומפורש בפוסקים אפילו אם זרקה הקדושין אם לא זרקה מיד לא חשיבה זריקה, דאמרינן נתרצית והדרה בה אח"כ, וגם נמי איכא דס"ל אע"ג דלא דבר עמה בתחלה מענין קדושין, אפ"ה אם לא זרקה מיד חוששין לקדושין וכאן בנ"ד אע"ג דזה מעיד שלא דבר עמה תחלה בענין קדושין, עכ"ז כיון דלא זרקה מיד דהא אמר שאחר רגע גדול זרקה הטבעת מידה ובודאי רגע גדול הוא יותר משיעור כדי דבור, להכי יש לחוש לקדושין ואין לבטלם אליבא דכ"ע בלא גט:

הנה זה אינו, יען כי זה אברהם העיד בזה"ל שסלמאן תפס ידה בחוזק ונתן לה הג'לנג בידה וטבעת קטן בראש אצבעה וא"ל הרי את מקודשת לי, וכששמעה זאת נתעלפה ואחר רגע גדול זרקה הג'לנג והטבעת מידה עכ"ל, ומאחר שהעיד כששמעה הרי את מקודשת לי נתעלפה (דהיינו דאכ'ית בלשון ערבי) ואחר רגע גדול זרקה, על כן יש לומר בודאי הא דלא זרקה מיד תוך כדי דבור מפני שנתעלפה ולא היתה מיושבת בדעתה כדי שתעשה מה שצריך לה לעשות, דהיינו לזרוק הקדושין, יען כי נתבלבל דעתה, והא דאמרו בגמרא אי לא ניחא לה לשדינהו, היינו בהיכא שדעתה צלולה ויש בידה לזרוק אותם, ולהכי אע"פ שצווחה ומראה דברים מוכיחין שאין רצונה בזה לא יועיל דאמרינן לה למה לא זרקה אותם, משא"כ בנ"ד אית לה אמתלא גדולה דנתעלפה ובטלה הרגשת השכל שלה שאין לה לב מבין שתרגיש לעשות מה שראוי לה לעשות, דהיינו לזרוק הקדושין, אבל אחר שנתיישבה דעתה הרגישה שצריך לה לזרוק הקדושין וזרקה, וכבר ידוע דסוקלין ומלקין ע"פ האמתלא, וכאן אין אמתלא גדולה מזו לבטל ולסתור טענה זו דהו"ל למשדנהו, ועיין להגאון אומר לציון דף פ"א ע"ד שתלה הטעם משום דמסתמא לא נבהלה כ"כ משמע אם חזינן שנבהלה הרבה ונתבלבלה יש לה אמתלא בזה:

והנה בדבר זה אין העדים יכולין לידע בבירור מתי נתיישבה דעתה אחר העילוף שהעידו עליו כי באמת מי יוכל לדעת דבר זה חוץ ממנה, ורק הלב יודע מרת נפשו, ועיין להרשב"א ז"ל תשובת אלף קמ"ט שאין מקבלין מן העדים אלא עדות ברורה לא מסופקת, וכל שהיא טוענת לא קבלתים, והם אינם יכולים להכחישה בבירור היא נאמנת ואין חוששין להם כלל עכ"ל, וראיתי להגאון חכם צבי ז"ל דף צ"ד ע"ג שכתב בחלקת מחוקק תמה על רמ"א דלעיל מביא סברת הרמ"ה בזרק לתוך חיקה דלא הוו קדושין, וכאן פסק דשתיקה דלאחר מ"מ הוו קדושין, ולי אפשר לתרץ דהכא ע"כ לאו באונס גמור מיירי דנימא דמתייראה להשליך אלא שתקף בה מעט ומדלא זרקה גלתה אדעתה דתחלה נמי ברצון הוה אלא שהיתה מסרבת מעט משום צניעות, ולכך הוו קדושין, דאי ס"ד דלא ניחא לה לשדינהו, מאי אמרת אטו כולהו נשי דינא גמירי, כולי עלמא ידעי כיון דבאונס יהבנהו ניהלה לא מחייבא במידי אי מתברי, לאפוקי התם דלא סרבה מלקבלם אלא הוא זרק לה בתורת קדושין סברה אי שדינא ומתברי מתחייבנא באחרותייהו ע"כ ע"ש, וא"כ בנ"ד נמי דכוותא ומקודשת גם להרמ"ה ואת"ל דפליגי וכדברי חלקת מחוקק, נלע"ד דבנ"ד כ"ע מודו דמקודשת מטעם דלא שדיתנהו, דאין לומר דסברה אי שדינא להו ומתברי מתחייבנא בהו, דהא חזינן דבתחלה לא קפדה אהכי שהרי השליכתם מידה, וא"כ בפעם שניה אי לא ניחא לה נמי תשדינהו כעין אותה שאמרו שלהי מי שהיה נשוי בכתב לראשון וכו' עכ"ל:

נמצינו למידין מדבריו של הגאון חכם צבי הנז' אי איכא למתלי ולמימר דחשבה אי שדינא ומתברי מתחייבנא באחריותייהו חשיב זה אמתלא, דתו ליכא למימר כיון דלא זרקה ארציה ביה, וכ"ש בנ"ד דנתעלפה ונתבלבלה דעתה דאין לנו להכריח כלום ממה שלא זרקה מיד, וכן מוכח להדיה כדברינו מן גמרא דקדושין דף י"ג ע"א דאמר רב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבנהו וכו', ופריך רב אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברה אי שדינא ליה מתחייבנא באחרותייהו ע"ש, וכתב הגאון לא נודע שמו אטו כלהו נשי וכו', אע"ג דבתורת קדושין אתו לידה סברה אי שדינא להו מתחייבנא בהו וא"ת תימא ליה לא בעינא לאקדושי בהו סברה לא צריכנא למימר מידי כיון דלית לי למשדניהו דלא אחייב בהו ופשיטה לן דאי שדי לה מנה, וא"ל התקדשי לי בזה ושתקא דמתקדשא דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, דהא ודאי אע"ג דנשי לא גמירי דינא מידע ידעה דכיון דלאו איהי קבלה מיניה בידה אי שדייא ליה לא מחייבא ביה וכו' עכ"ל, נמצא הא דלא סמכינן על אמתלא זו, היינו משום דמידע ידעה כיון דלאו איהי קבלה בידה אי שדייא ליה לא מחייבא ואמאי לא שדייא, ולולי זה הוה סמכינן על אמתלא זו לומר הא דלא שדייא מפני שלא תתחייב בה, ולפ"ז בעדותו של אברהם לא נשאר לנו טענה על הבתולה נונא לומר למה לא זרקה מיד די"ל כיון דנתעלפה לא היתה מיושבת בדעתה, ואחר שנתיישבה אז תכף ומיד זרקה ואין העדים יכולין להעיד הפך זה, וברור הדבר, ומצד הטענה שיש בזה על הזריקה שזרקה בחצרה נסתור טענה בספיקות שנבאר לקמן:

ונבא לדבר בעדות של יעקב כורדי, דגם הוא העיד שנתן לה הקדושין באונס שתפס ידה בחזקה, וגם הוא מעיד שלא היה מדבר עמה תחלה בענין הקדושין, וגם מעיד שנתעלפה הבתולה וזרקה הג'לנג מידה אחר חמשה דקים, וכיון שמעיד שנתעלפה לכן גם מצד עדותו אין כאן מיחוש למיחש כלום ממה שלא זרקה הקדושין מיד, וכאשר כתבתי בעדותו של אברהם:

ברם בעדותו של זה יעקב כורדי יש לנו טעם אחר לבטל מעיקרא מכל וכל, והיינו מפני שלא העיד שא"ל הרי את מקודשת לי, ולא לשון דמשמעותו קדושין אלא אמר שא"ל ברוכה ברוך אתה, וכיון דלא אמר לה לשון קדושין אין בזה ממש, והיה כלא היה, ואם תאמר כיון שהעיד אברהם חבירו שא"ל הרי את מקודשת לי, אנן נשלים עדותו של זה יעקב כורדי מעדותו של אברהם, דוגמה מה שמצינו להמרדכי בפרק האומר שהביא מן הרא"ם ז"ל אם עד אחר ראה שנתן ועד אחר לא ראה הנתינה ורק שמע הרי את מקודשת לי, חשיב זה דבר המוכיח ואמרי' להשלים דברי העד שלא ראה כאלו גם הוא ראה הנתינה ע"ש, ולכן גם כאן נאמר להשלים עדותו של יעקב כורדי באמירה של הרי את וכו' לומר גם הוא מעיד ששמע כן מאחר שחבירו מעיד שאמר כן:

הנה באמת דבר זה לא ניתן להאמר, והוא שבוש גדול דבשלמא אם יעיד זה ששמע הרי את מקודשת לי בזה, אך לא ראה שנתן כלום, אע"פ שלא היה חבירו מעיד שנתן איכא קצת הוכחה ממה ששמע לדון מן הדעת שנתן בודאי, דאיך יאמר הרי את מקודשת לי ולא יתן כלום דבמאי תתקדש לו, ועוד כיון דאמר בזה זו הוכחה גמורה דיהיב מידי דהא בזה קאמר, על כן כיון דמשמיעתו ששמע איכא הוכחה על הנתינה, אע"ג דאין הוכחה זו מספקת לדון שנתן בודאי אמרינן כיון דחבירו מעיד עדות גמורה על הנתינה תהני עדות חבירו לחזק הוכחה זו ולדון ולומר כאלו זה ג"כ מעיד על הנתינה, משא"כ בגוונא דנ"ד שיעקב כורדי אומר ראה שנתן ולא שמע שא"ל הרי את מקודשת לי אלא שמע דברים חיצונים, איך נאמר הרי זה כאלו מעיד שא"ל הרי את מקודשת לי, כיון דנתינה שראה אין ממנה שום הוכחה על קדושין, דאמרינן דילמא נתן לה מתנה או להניחו אצלה בפקדון וכיוצא בזה וקדושין מאן דכר שמא הכא מאחר דלא היו מדברים ביניהם בענין קדושין כלל, על כן אפילו הוכחה כל דהוא ליכא מראייתו על דבור של קדושין ולומר שנתן לה לשם קדושין, ולכן א"א להשלים עדותו של יעקב כרדי מכח דברי חבירו אברהם והרי זה לא הגיד כלום:

ואע"פ שהדברים האלה שאני אומר הם אמתיים וברורים ונכוחים, עכ"ז אביא ראיה והוכחה לדברי אלו לומר דלא דמי הא דנ"ד להאי שהביא המרדכי בשם הרא"ם הנז"ל, והוא דמצינו להגאון שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח בעדים שראו שניהם שנתן הטבעת ביד הבת, אך א' אמר ששמע שא"ל הרי את מקודשת לי וכו', והשני אמר שאינו זוכר שא"ל כן ורק זוכר שדבר עמה, ומן הדברים שדבר עמה אינו זוכר אלא רק מלת לך, וכתב לו הרב משה חאג'יז ז"ל לחוש לעדותו של זה כיון שמעיד שראה שלקח הטבעת ונתן באצבעה הקטנה ושמע שדבר אליה רק אינו זוכר מה שא"ל שאין בזה ודאי הכחשה, דהוא אינו אומר שלא דבר דבר כי אם רק דבור של לך, אלא הוא אומר שדבר עמה אלא שאינו זוכר כי אם מלת לך, ואפשר שהיום או מחר יזכור, ולא גרע דין ערוה החמורה מדין שבועה, דפסקו דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר, עכ"ל הרב מהר"ם חגיז ז"ל, והשיב לו הגאון שבות יעקב וז"ל, הנה לבבי לא כן ידמה, כיון שהעד השני הוא הר"ר טוביה לא אמר כלל שזוכר שדבר עמה על עסק קדושין רק שנתן לה, מי יימר שנתן לשם קדושין או אמר ענין קדושין, דילמא במתנה או בפקדון או לשם דבר אחר נתן לה, או באמת לשחוק בעלמא וכו', ומה שכתב מעכ"ת כיון שאמר שאינו זוכר אפשר שהיום או למחר יזכור, זה אינו כלום, כיון שכבר הגיד בב"ד שאינו זוכר אף דאדכרו ליה בב"ד מענין הקדושין כאשר אמר העד הראשון, ואפ"ה לא אדכר כלל מענין קדושין שוב אינו נאמן, דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכו', וכן מצאתי ראיתי בתשובת תומת ישרים סי' קפ"ז וכו'. וסוף דבר העלה הגאון שבות יעקב דאין ממשות בעד זה כלל, ואין שם אלא עדות עד אחד בלבד ע"ש:

הרי נידון הנז' דמי ממש לנ"ד שזה אומר ראה שנתן ולא שמע שאמר הרי את מקודשת דפשיטה ליה להגאון שבות יעקב ז"ל, דאין ממש בעד זה כלל, ולא אמרינן נשלים עדותו של זה מכח עדות חבירו שמעיד ששמע, ע"פ סברת המרדכי בשם הרא"ם הנז', ונ"ד הוי כ"ש, דכאן אומר שאינו זוכר מה ששמע, ובנ"ד אומר שזוכר ששמע שא"ל ברוכה ברוך אתה:

עוד ראיתי להגאון דברי יוסף אריגאס ז"ל, שכתב דזאת המעשה שדבר בה הגאון ש"י ז"ל באה לפניו שגם הוא נשאל בה, וכתב שם בסי' ט"ו דף כ"ו וז"ל ומ"מ מבואר למעיין ביטולו של עד הב' דאמה קמסהיד אם משום שראה שנתן ראובן הטבעת באצבעה הקטנה של האלמנה הלא אין זה כלום, כיון שאינו זוכר מה אמר לה דדילמא קידשה בשליחות לאחר, וא"ל הרי לך טבעת זו ובה תהיה מקודשת לפלוני. א"נ הרי לך במתנה קאמר, אי נמי הרי את מקודשת לך קאמר ומש"ה התחילו לצחק וכו', אלא ודאי כל שלא העיד העד בבירור ששמע מפי המקדש לשון שמוכח, מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת לאו עדות הוא כלל, וזה פשוט ואין צורך לראיה, ומ"מ כדי שלא יהיה פתחון פה לבע"ד לחלוק אמינא ליה זיל קרי בהרשד"ם אה"ע סי' ך', שכתב גם בעדות ר' שבתי פשיטה שאין עדותו עדות, כיון שאמר שאינו זוכר מה שאומר בשעת נתינה, ובשו"ת תומת ישרים סי' קפ"ז כתב ועוד וכו', וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה סי' למ"ד עדות אביו"ו טו"ב, אין ספק שאין לחוש לו כלל שכבר ענה ואמר שאינו זוכר מה ענו אותם האנשים וכו', גם הרב משפטי שמואל סי' פ"ג דף פ"ב כתב וז"ל, וכ"ש שגם העד הב' גריע משני טעמים וכו' ע"ש, וסו"ד העלה הרב דברי יוסף ז"ל דעד זה אינו כלום, אלא רק עדות עד אחד ע"ש, ובאמת גם מדברי הרב מהר"ם חאג'יז, והגאון חכם צבי ז"ל יש הוכחה לדברינו, דהם לא חשו בעובדא הנז' אלא משום שמא יזכור העד אח"ז ולא קיימו עדותו משום דאיכא דבר המוכיח מעדות חבירו ומוכרח לחלק כאשר הסברנו לעיל בס"ד:

ואחר כל הדברים והאמת הנז' עלה בידינו בס"ד, דהגם שנלך אחר קב"ע הראשונה בלבד נוכל להתיר בשופי את הבת הנז"ל בלא גט כלל, ועכ"ז לרווחא דמלתא אציגה לעיני הקורא, כמה ס"ס להיתר, והיינו בעדות יעקב כורדי יש לנו לומר ספק נתנו לה בתורת מתנה ספק בתורת קדושין, ואת"ל בתורת קדושין שמא בשביל אדם אחר שלא עשאו שליח ואין זו מקודשת כלל, ואת"ל קדשה לעצמו שמא לא אמר לה מקודשת לי, אלא אמר מקודשת סתם דאין כאן ידים מוכיחות, וא"פ דס"ל דאין זה כלום, ואת"ל שאמר לי בזה דברור לנו שקדשה לעצמו שמא קדשה בעל כרחה, והא דלא זרקה מפני שנתעלפה, ולאחר שנתיישבה בדעתה זרקה מיד, ואת"ל לא זרקה מיד ואת"ל כיון שזרקה בחצירה לא חשיבה זריקה ואת"ל שלא זרקה כלל, שמא הלכה כמ"ד דקדשה באונס אפילו לא זרקה כלל כל שלא דברו תחלה בענין קדושין אינה מקודשת כלל, ואת"ל גם בכה"ג דלא דברו תחלה בענין קדושין, ג"כ בעינן זריקה מיד וזו לא זרקה מיד שמא זה יעקב כורדי אינו חשוב עד כלל, וכמ"ש הגאון שבות יעקב והגאון דברי יוסף דס"ל אין כאן עדות לכ"ע. הרי עשינו ששה ספיקות וארבעה מהם אינם פלוגתא דרבוותא, על כן נראה ברור דאין כאן צד מיחוש כלל, בקב"ע הראשונה מצד דברי יעקב כורדי, ועיין יד אהרן סי' כ"ז הגה"ט אות יו"ד ושו"ת בירך משה דף קל"ז ע"ד בד"ה למה, דכל דאיכא ס"ס בעיקר הקדושין, הנה מדאורייתא אוקמה אחזקתה שהיא פנויה ורק מדרבנן הוא דמחמירין:

ובעדות אברהם יש כמה ספיקות, והוא כיון דהוא לבדו מעיד על הקדושין שא"ל הרי את וכו', ובעדות יעקב כורדי אין ממש כלל, נמצא הוא עד א' לבדו ודילמא הלכה כמ"ד עד אחד אין חוששין לקדושיו, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין לעד אחד, שמא זו זרקה מיד אחר שנתיישבה בדעתה וידעה שצריך לה לזרוק, וזרקה מיד אחר שהרגישה בדבר, ואת"ל לא זרקה מיד שמא הלכה כמ"ד אפילו לא זרקה כלל לאו כלום הוא, אם לא היו מדברים תחלה בענין הקדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד גם בכה"ג בעינן זרקה מיד שמא הלכה כמ"ד עד אחד אומר שמעתי, ועד אחד אומר לא שמעתי, הרי זה כאלו אומר לחבירו לא שמעת וחשיב הכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום, וכאן הוי אברהם עד אחד בלבד, דיעקב כורדי אינו חשיב עד כלל לכ"ע, כמ"ש שבות יעקב ודברי יוסף הנז"ל, ועוד יש לעשות ספק אחר מכח קב"ע השניה אך עתה לא באנו לדבר אלא בקב"ע הראשונה ולפי האמור הרי זו בטילה ומבוטלת ואין לחוש לה כלל:

פש גבן לברר הדין בקב"ע השניה, ותחלה וראש נודיע דעדות יעקב כורדי אין בה ממש כיון דלא העיד שא"ל לשון קדושין כלל, וכאשר כתבנו לעיל בשם הגאונים שבות יעקב ודברי יוסף, ועוד נמי יש כאן בעדות יעקב כורדי ס"ס בששה ספיקות וארבע מהם אינם בפלוגתא דרבוותא, וכאשר עשינו לעיל בקב"ע הראשונה, ואע"ג דבקב"ע השניה לא הגידו העדים שנתעלפה תהני הגדתם שהגידו בקב"ע הראשונה בעילוף, יען כי בקב"ע השניה לא שאלו מהם ב"ד על העלוף, ועל זה יש לומר דלא הדרי בהו ממ"ש בקב"ע הראשונה, ומה גם דשמעתי שגם בקב"ע השניה העידו העדים דבר זה של העילוף, כי אמרו דאכ'ית בלשון ערבי, אך נשמע דבר זה ולא נכתב בקב"ע השנית, וע"כ כל הספיקות שכתבתי לעיל בקב"ע הראשונה גבי עדות יעק' כורדי, ישנם גם בקב"ע השנית בעדות יעקב כורדי הנז':

נשאר לנו לדבר ולברר בעדות של אברהם בקב"ע השנית, שהעיד שא"ל הרי את מקודשת לי כשתפס ידה בחזקה, אך לא ראה שנתן לה כלום כשאחז ידה דנמצא כי לפי עדותו קדשה בעל כרחה שתפס ידה בחזקה מאד עד שצעקה אמי אמי כשתפס ידה, וקי"ל אין האשה מתקדשת בע"כ, ואע"ג דכתב מור"ם ז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקידש והיא לא זרקה הקדושין, דהוייא מקודשת אע"פ שבתחלה באונס היה ונתן לה סתם ולא א"ל כלום הואיל ומתחלה דבר עמה מקדושין עכ"ל, הנה בנ"ד העידו העדים שלא היה מדבר עמה תחלה מקדושין ואפילו דאיכא דס"ל שגם שלא דבר עמה מקדושין יש בזה חשש קדושין כיון שלא זרקה, הנה בנ"ד בעדות אברהם אמרינן זרקה מיד, וכאשר הגיד בזה המורשה של הבת שזרקה מיד, יען כי אברהם לא ראה מעיקרא טבעת ביד הבת ולא ביד המקדש אלא ראה טבעת מושלכת בקרקע אחר שהלך מאצל הבת ונכנס אצל אמה ויצא, אז ראה טבעת מושלכת בארץ, וא"כ לפי עדותו י"ל צדקו דברי הבת שאמרה זרקתי הטבעת תכף ומיד, והשתא לפ"ז מעדות של אברהם אין שום מיחוש כיון שמעיד דנאנסה, ואינו מעיד שהיתה הטבעת בידה, ודילמא סלמאן השליכה בארץ, ואפילו אם נאמר שנתן לה הטבעת בידה, לפי הודאתה היא אומרת שזרקה מיד ושלא ברצונה נתן לה, ומ"מ מעדותו של אברהם אין שום חשש קדושין כלל:

והנה מצינו להכנה"ג סי' מ"ב הגה"ט אות ב' גבי קדשה בע"כ שכתב בשם מהרשד"ם אה"ע סי' ק"א ומהר"א ששון סי' י"ח ומהר"א די בטון סי' י"ט, דאפילו לא השליכה הטבעת מידה, אפילו בירך ז' ברכות ואפילו טבלה ונתייחדה עמו מותרת להנשא לכל מי שתרצה משום כי בכה"ג אפקיעו רבנן קדושין מינה ואין כאן קדושין כלל ע"ש, וראיתי לעצמות יוסף בקדושין דף י"ג ע"ד שכתב במקדשה בע"כ, סתמא דתלמוד' דהכא נראה שאינה מקודשת, אבל בעל הלכות גדולות ורב אחא משבחא לא פסקו הלכה כמאן אי כאמימר אי כרב אשי, ונראה דמספקא להו ואע"ג דרב אשי הוא בתרא וכו'. ונראה לע"ד שלא להקל בדבר זה אם לא יסכימו חכמי הדור להקל, עם שיש מקום לומר דלכך לא פסקו משום דעל הסתם הלכה כרב אשי דהוא בתרא עכ"ל, ובאמת הרואה יראה דהסכימו כל חכמי הדורות בזה ראשנים ואחרונים דקי"ל כרב אשי, ומה שלא פסקו כן להדיה היינו טעמא כמ"ש הוא עצמו משום דהוי מלתא דפשיטה דהלכה כרב אשי דהוא בתרא ומ"ש הרב יד אהרן סי' מ"ב הגהב"י אות ב' שהרב מעיל צדקה אה"ע סי' וא'ו דף ז' הביא דברי עצמות יוסף הנז', וכתב אם גברא רבא דכוותיה לא הקל בדבר המסופק מה נעני בתריה אנן יתמי דיתמי ע"ש, אחה"מ סוגיין דעלמא הכי אזלא דקי"ל כרב אשי דהוא בתרא, וזה הכלל הוא יתד שלא ימוט, ואין מקום לבית הספק להסתפק בדבר זה, ועוד כי הרב עצמות יוסף עצמו תלה הדבר בהסכמת גדולי הדור, והא חזינן שכל הגדולים שבחכמי הדורות הסכימו בכך כי זו היא הלכה פסוקה בספרי הראשונים והאחרונים והיא ברורה כשמש, על כן נראה פשוט דאין חשש קדושין אפילו כל דהו מעדות אברהם כיון דמעיד שתפס ידה בחוזק גדול וצעקה אמי אמי כשתפס ידה, ולכן אפי' אם נתן לה דבר אין אשה מתקדשת בע"כ, והוא מעיקרא לא ראה שנתן לה דבר:

ועוד יש לטעון ברעותא אחרת שיש בעדות אברהם ממה שמצינו בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תש"ך שהביאה מרן ז"ל בב"י סי' מ"ב וז"ל, שנים שהיו עומדים אחרי גדר בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג, אבל לא ראו הנתינה ממש, אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום, ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין דעדות ראיה בעינן עכ"ל, ומור"ם ז"ל הביא זה בסי' מ"ב ס"ד, וכתבו כל האחרונים דמיירי שהאשה ידעה והכירה בעדים, דאי לא ידעה בלא"ה אין חוששים, גם כתבו דהעדים יכולין לראות הנתינה אם היו רוצים:

ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף קצ"ג מפורש דין זה יותר, שהשיב הרשב"א וז"ל, יפה דנו ויפה התירו שכבר ידעת שהמקדש בלא עדים אפילו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקדושין והיא שותקת אין כאן מיחוש, דאפשר שלא קבלתי, ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קדושין, איני רואה בו חשש קדושין שאין כאן ראיה אלא כעין ידיעה, ולגבי קדושין עדות ראיה וידיעה בעינן וכו'. סוף דבר איני רואה בזה שום חשש לפי עדותן של עדים והרי היא מותרת לכל אדם, ואפילו לכהנא רבא עכ"ל, ולכן לפ"ד הרשב"א ז"ל דהעד אברהם בנ"ד לא ראה הנתינה כלל, אין בעדותו כלום וה"ז מותרת להנשא לכל גבר ואפילו לכהנא רבא כמ"ש הרשב"א:

והנה בסה"ק רב פעלים ח"א באה"ע סי' י"א דף פ"ב הבאתי דברי הרשב"א הנז' וביארתי בס"ד ענין ראיה וידיעה שכתב הרשב"א מה הם, וגם כתבתי שם דענין הראיה יש לפרשו בשני אופנים וכנז' שם באורך אך שם הבאתי דברי המרדכי בפרק האומר שהביא בשם הרא"ם ז"ל אפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח, והיינו דאיירי דעד אחד ראה הנתינה ממש, ועד אחד לא ראה, הנה ראייתו של זה העד שראה חשיב דבר המוכיח, דאז זה העד שלא ראה הנתינה יוכל להעיד עדות שלימה ע"ש, ולפ"ז גם בנ"ד אמרינן אע"ג דזה אברהם לא ראה הנתינה, כיון דיעקב כורדי חבירו ראה הנתינה יכול אברהם להעיד עדות שלימה לומר שנתן לה דבר לקדשה וא"ל הרי את מקודשת לי:

ואחר הישוב בס"ד נראה דזה אינו, חדא י"ל נידון זה של המרדכי הנז"ל שהביאו מור"ם בד"מ איירי בהיכא דזה העד שאומר לא ראה הנתינה לא היה יכול לראות כמו שראה חבירו, וכהך עובדא קמייתא שהביא המרדכי שם שהעד אומר לא יכולתי לראות מפני כי גוף הפריץ מפסיק בינו לבינה, ונמצא דאם אומר לא ראיתי אינו מכחיש את חבירו ולהכי מהניה ליה ראיית חבירו כאלו ראה בעצמו אבל בנ"ד שזה אברהם ראה אחיזתו של סלמאן ביד הבת וראה היטב איך היה תופס בחוזק ולא היה דבר מפסיק נגד עיניו, ועכ"ז אומר שלא נתן דבר בידה, נמצא הוא מכחיש את יעקב כורדי שהעיד שנתן, ואיך נאמר תהני ליה ראייתו של יעקב כורדי להעיד עדות שלמה מכוחו. ועוד איכא נמי הכחשה אחרת שזה אברהם אומר שא"ל הרי את מקודשת לי, ויעקב כורדי אומר שלא א"ל דברים אלו, ועל כן י"ל בכה"ג לא קאמר המרדכי בשם הרא"ם שתועיל ראיית השני. זאת ועוד אע"פ שנאמר אם הזמין את העד להעיד על הקדושין שמקדש, וגם ראה את הטבעת בידו בתחלה חשיב דבר המוכיח, הנה בנ"ד העד אומר שלא הזמינו ולא הגיד לו שרוצה לקדש זו הבת, וגם לא ראה הטבעת בידו לא בתחלה ולא בסוף. א"כ אין כאן דבר המוכיח כלל:

ודע כי על מ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' כ"ט סעיף ג' אע"ג דלא ראינו אינו ראיה, היכא דתרווייהו בהדי הדדי נינהו ואמר האחד לא ראיתי, הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה, כתב על זה הרב מהר"י טיי"ב ז"ל וז"ל, כתב מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ז דה"ה בשמיעה אם האחד אומר שמעתי ואחד אומר לא שמעתי, וכן מתברר מדברי מהר"ח בסאן בתשובת מהרשד"ם אה"ע סי' פ"ה, וכ"כ הרב משפט צדק ח"א סי' נ"ו וז"ל, מאחר שהעד האחד אמר שלא שמע ערעור והב' אמר ששמע ערעור, יראה שמאחר שהשנים היו במקום אחד הוי הכחשה עכ"ל:

הנה כי כן נמצא שיש הכחשה בנ"ד גם בענין השמיעה, ואין לחלק ולומר נ"ד שאני, דיעקב כורדי לא אמר שלא דבר סלמאן כלום, אלא אמר שדבר ולא ידעתי מה דבר, ולהכי אין כאן הכחשה דשפיר מצינן למימר אלו הדברים של את מקודשת לי דבר, דזה אינו, כי באמת מסתמות דברי הפוסקים משמע כל שאמר שלא שמע דברים אלו הוי הכחשה, ואפי' אם יתעקש אדם בהכחשה זו דשמיעה כבר בררנו הכחשה גדולה שיש בענין הנתינה וכנז"ל:

עוד הבאתי בסה"ק רב פעלים דף פ"ג ע"ג מ"ש הגאון דברי חיים מצאנז ז"ל, הנה העד אחד שאמר שלא ראה כלל אם נתן דבר לנערה, זה אינו עד קדושין כלל, כיון שלא ראה המעשה, ובזה כ"ע מודים דאין כאן עדות דכל שלא ראה וליכא הוכחה על הנתינה לידה, לכ"ע לא הוי עד כלל ע"ש. גם שם הבאתי דברי הגאון בית אפרים באה"ע ח"ב בשאלה נ"ז דף י"ז ע"א שכתב וז"ל, אפילו בעדותו של רבי יואל אין בו ממש כיון שמעיד בפירוש שלא ראה בשום פעם הטבעת ביד הבתולה רק ביד המקדש, ובכה"ג אף אם היה שומע שאמר הרי את מקודשת לי, לא מהני, דאמירה בלא נתינה לאו כלום הוא ע"ש:

גם שם הבאתי מן כרם שלמה אה"ע סי' כ"ד דף ע"ו ע"ד דגם הוא פסיקא ליה הכי, ומה דהצריך גט בנדון דידיה משום דבנדונו היה קצת דבר מוכיח שראו אותו נכנס ובידו טבעת, וגם אמר להם שיהיו לעדים והודיעם שנכנס לקדש, משא"כ בנ"ד דלא הוה דבר מוכיח כלל. גם שם הבאתי דברי תשובת בירך משה גלאנטי שהתירה בלא גט, והסכים עמו הגאון מהריט"א, ואע"ג דהתם קאמר טעמא משום דקשא ליקח גט, בנ"ד ג"כ הכי הוא, ועוד התם איכא דברים מוכיחין שנתן לה טבעת, אע"ג דהעדים לא ראו הנתינה, חדא כי ראובן הביאם לבית, כדי שיעידו על הקדושין, וא"ל בפירוש קודם שתפס ידה פ' ופ' הוו עדים, ואם לא נתן דבר על מה יעידו, אטו ידע שהם לא ירצו לתת עיניהם לראות היטב. גם שם הבאתי דברי הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' פ"ד שהביאו יד אהרן הגהב"י אות ל"ז, וכתבתי דענין שלו שאני טובא, וכמ"ש בס"ד שם באורך:

עוד מצינו אוקמתות אחרים בכונת הרא"ם בדבר המוכיח הא' הוא מ"ש פתחי תשובה סי' מ"ב ס"ק י"ב בשם הרב חוות יאיר ז"ל, והרב בעל ספר המקנה ז"ל, שיצאו לחלק בדבר חדש ע"ש, דזה מהני לנ"ד, ועוד הרב יד אהרן סי' מ"ב הגהב"י אות ל"ו הביא חילוק אחר דמהני לנ"ד, ואע"פ שהם הפך הר"א מזרחי בכונת הרא"ם, עכ"ז מהניין לן למעבד בהו ס"ס בכונת הרא"ם להקל:

העולה מכל האמור הוא דעדות אברהם בטילה ומבוטלת מכל הנך טעמי תריצי שכתבנו, ולרווחה דמלתא נבאר כמה ספיקות של ס"ס שיש לנו לבטל עדות אברהם בקב"ע השנית ג"כ, והוא, ספק נתן לה הטבעת כשא"ל הרי את, ספק לא נתן לה בשעה שא"ל הרי את, ואת"ל נתן לה שמא זרקה תוך כדי דבור, ואת"ל לא זרקה תכף שמא משום דנתעלפה לא היה לה ישוב הדעת לזרוק, (כי זה העלוף הגידו בקב"ע הראשונה ולא חזרו בהם), ואת"ל לא זרקה כלל או לא מהניה זריקה כיון שהיא בחצרה, שמא הלכה כמ"ד אפילו לא זרקה כלל, אם נאנסה ולא דברו תחלה בענין הקדושין אין שם חשש קדושין כלל, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין לקדושין גם בכה"ג אם לא זרקה, שמא הלכה כמ"ד עד אחד אין חוששין לקדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין, שמא זה העד אברהם כיון דהוכחש בשמיעה מחבירו אין בדבריו כלום, למ"ד דגם בשמיע' איכא דין הכחשה:

ועוד יש להוסיף תוך ספיקות אלו, ספיקות אחרות בדרך ס"ס והוא ספק כיון דתפס ידה בחוזק הרי זה אונס גמור ואין כאן קדושין, ספק כמ"ד גם בכה"ג חוששין לקדושין, שמא הלכה כהרשב"א ידיעה בלא ראיה שנתן לאו כלום, וכאן אברהם לא ראה הנתינה, ואת"ל הלכה כדברי הרא"ם דמהני בכה"ג, יש לפרש כונת הרא"ם כמו חלוקים שכתבנו לעיל משם הפוסקים, ודלא כהר"א מזרחי שהבין בכונת הרא"ם:

הנה כי כן, כיון דנמצאו כאן כל הני ספיקות המשולבים זב"ז, ואית בהו ספיקות דאינם פלוגתא דרבוותא, נמצא בזה היתר ברור בשופי להבת נונא בת ברוך, ואין שום חשש בקדושין אלו שטען בהם סלמאן יאודה על הבת נונא הנז', והרי היא פנויה גמורה ותנשא לכל מאן דתצבי ושיריותא דידה לא מפינו ומדעתינו היא, אלא יוצאה מפי סופרים ומפי ספרים אשר הבאתי לעיל בעזה"י, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

אח"כ נשאלתי עוד בדבר אחד הנוגע לשאלה הנז', והוא כי הב"ד יכב"ץ עשו הקב"ע בפני סלמאן המקדש ובפני המורשה של הבת, וטען סלמאן יאודה הנז', שזו הקב"ע בטלה יען כי לא נעשית בפני הבת אלא בפני המורשה שלה, וצריך שיעשו קב"ע מחדש לקבל עדות העדים, כפי מה שיגידו עתה בפני הבת ובפניו, ועל זאת התביעה שתבע סלמאן הנז' לא הוצרכתי לעיין, יען כי ידעתי שדבר זה עניינו מפורש בספר פני יצחק ח"א סי' יו"ד להרב הגדול עמיתנו בתורה מהרי"א נר"ו ששם בדף מ"ה כתב האי דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד רובא דרבוותא סברי שהוא מדרבנן, והנם מועטים כת הסוברים שהוא מדאורייתא, כאשר כולם נקבצו באו בכנה"ג סי' כ"ח הגה"ט אות ע"ב ובחשק שלמה אות מ"ג, וכן תפס בפשיטות הגאון מהריט"א בשמחת יו"ט סי' ח' דהוי מדרבנן, והרב ערך השלחן אות י"א וי"ב האריך להוכיח במישור מהראשונים ומן הרשב"א גופיה דס"ל דהוי דרבנן, עוד הביא שם פלוגתא דרבוותא בעדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד דלא מהניא אם חוזרין ומגידין לפני בע"ד, או"ד אמרינן נפסלה ונתבטלה עדותם לגמרי, ואין יכולים לחזור ולהעיד כלל, והוי כאלו אין עדים בדבר, דאיכא דס"ל הכי ואיכא דס"ל הכי, עוד הביא שם בדף מ"ו פלוגתא דרבוותא דכת אחת סוברין במידי דאיסורא כגון עידי גיטין וקדושין לא בעיא קבלת עדות בפני בע"ד דכ"ע בעלי דין נינהו בזה, ויש חולקין, ואחר שהאריך בענין זה עשה בנידון דידיה כמה ספיקות, ומאותם הס"ס שעשה בנידון דידיה שייך מנייהו לנדון דידן כמה ס"ס:

ואלו הן, ספק אי הלכה כמ"ד עדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד לא מהני, או"ד הלכה כמ"ד מהני בדיעבד ודנים על פיה ותו אין יכולים לחזור ולהגיד, ואפילו את"ל הלכה כמ"ד דאין דנים ע"פ אותה עדות שלא נתקבלה בפני בע"ד שמא הלכה כמ"ד בכה"ג אין יכולין אח"כ להגיד לחזור ולהעיד כלל שנפסלה עדותם ונתבטלה לגמרי, והוי כאלו אין עדים בדבר כלל והמתקדשת בלא עדים אין כאן ריח קדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד בכה"ג יכולים לחזור ולהעיד, הן לסתור דבריהם הראשונים הן לכוין דבריהם הראשונים, ואזלינן בתר עדות בתרייתא, שמא הלכה כסברת רוב הפוסקים דס"ל בעדות קדושין ובכל מידי דאיסורא לא בעינן שיקבלו עדות בפני בע"ד בין להחמיר בין להקל, ועוד יש להוסיף ספק רביעי בנ"ד, והיינו את"ל הלכה כהפוסקים דס"ל אין הפרש בין איסור לממון, וגם בעדות קדושין בעינן בפני בע"ד, שמא בנ"ד כ"ע יודו דמהני הקב"ע שעשו ב"ד כיון דנשבעו העדים כד"ת, וסברה זו נמצאת להרב הנז' נר"ו בספרו פני יצחק ח"ב דף ס"ט ע"א ע"ש:

ועוד יש להוסיף ספק חמישי בנ"ד, דמצאתי להרב הנז' נר"ו בסי' יו"ד דף מ"ח ע"א וע"ב שהביא דברי הר"ן ז"ל שפסקן מרן ז"ל להלכה בסי' כ"ח סעיף י"ח, דלא שייך האי דינא דאין מקבלים אלא בפני בע"ד, אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו, אבל הנתבע שמביא עדים לפטור עצמו מקבלין ע"ש, ודין זה מוסכם להלכה מן כל הפוסקים, ומדברי הר"ן אלו למד מהראד"ב בלחם רב סי' כ"ד, בדיינים שקבלו עדות על אשה אחת שהיתה קטנה כשנתקדשה וקבלת עדות שלא בפני בע"ד דמהני כיון דהיא באה לפטור עצמה ע"י עדות העדים שהיא קטנה לומר שמיאונה מיאון, וכן ילפי מזה כמה גדולים, וגם הוא אזיל בתר שטתייהו בנידון דידיה לומר כיון שבאה לפטור עצמה מהמקדש המעליל עליה ולפרוק עולו מעל צוארה, מהני שלא בפניה כיון דהוי לפטור עצמה, ועוד הביא שם סברה אחרת מן מהריב"ל ח"ב סי' י"ב דס"ל דדוקא אם נתחייב הבע"ד שלא קבלו העדות בפניו לא מהני, אבל נזדכה אותו בע"ד שהיה עדות שלא בפניו מהני, דזכין לאדם שלא בפניו ע"ש:

וא"כ לפ"ז יש לנו לעשות בנ"ד עוד ספק חמישי נוסף על ד' ספיקות הנז"ל והוא, את"ל אע"פ שנשבעו העדים בקב"ע שעשו הב"ד, אפ"ה לא מהני אם לא קבלו בפני המתקדשת, שמא הכא שאני כיון שהבת היא הביאה העדים לפטור עצמה, וכמ"ש הר"ן ז"ל, או שמא כסברת מהריב"ל דאם זה שלא נתקבלה העדות בפניו זכה בדין מהני, וכאן הבת זכתה ע"פ קב"ע זו, ועיין בספר בירך משה גלאנטי סי' ל"ג בעובדא דקדושין שקבלו העדות שלא בפני הנערה שלא נתעוררו מהריט"א ז"ל ורבני אר"ץ על דבר זה ואכמ"ל:

ודרך אגב יש להעיר בדברי הגאון תשב"ץ ז"ל חלק שלישי סי' ר"ו שכתב, אבל לנתבע אין ממנין מורשה הנקרא אנטלר, אלא לנשים יקרות שלא יתבזו בב"ד ע"ש, והדבר יפלא, דגבי נשים יקרות לא התירו אלא לשלוח להם שני סופרי הדיינים, ויש ליישב דכונת התשב"ץ לומר שהאשה תפרש הענין שלה בפני שני עדי ההרשאה, ותגיד לפניהם שהיא ממנה המורשה הזה והוא יאמר בב"ד הדברים שלה שהם כו"כ, ותפרש לפניהם כל טענותיה ודבריה ואז אלו עדי ההרשאה יהיו במקום סופרי הדיינים, ואיך שיהיה הנה כאן בנ"ד היה מן הראוי שישלחו הב"ד שני סופרי הדיינים להבתולה הנז', וכמ"ש בש"ע בסי' קכ"ד ובלבוש שם, אך ודאי כיון ששנו ועשו הקב"ע בפני המורשה שלה, מהני בדיעבד, והיא קב"ע חזקה שרירה וקיימת ואין לבע"ד טענה לטעון אחריה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.