רב פעלים/ב/סוד ישרים/א

רב פעלים ‏ ב סוד ישרים

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר הצעיר המחבר, ראיתי לסיים סה"ק רב פעלים ח"ב בקונטריס הזה אשר קראתיו בשם סוד ישרים חלק שני כאשר עשיתי בסיום סה"ק רב פעלים ח"א, והשי"ת ברחמיו יזכני ויעזרני ללמוד וללמד תורה לשמה אכי"ר.

שאלה. נשאלתי מאיש נכבד שהיה מאנשי עירינו ואח"כ נתיישב בעיר אחרת, יגיד לנו האדון נר"ו, אם ביום אסרו חג הן סוכות הן פסח הן שבועות צריכין להזהר האנשים והנשים מלעשות מלאכה ומשא ומתן, או"ד אין בזה נדנוד איסור ולא מדת חסידות, ואיך הוא מנהג בעיר בג'דאד בזה, ואנחנו עתה נתיישבנו בעיר זו שאין בה מנהג ידוע בדבר זה:

עוד שאלה ב' יש לי, יגיד לי האדון נר"ו בענין הקדושין אם האדם רוצה לקדש בטבעת, באיזה אצבע ילביש אותה להכלה, גם ילמדנו מה טעם יש לענין קדושין חשיבות ועדיפות בטבעת יותר מדבר אחר:

ועוד שאלה ג' יגיד לנו האדון נר"ו בענין נשואי אלמנה אם יש חשש נזק בזה ח"ו כאשר אומרים העולם, ואם יש הפרש בזה בין הנושא אותה תוך י"ב חודש, ובין הנושא אחר י"ב חודש, ואם היא חלוצה יש בה חשש כמו אלמנה או לאו:

עוד שאלה ד' יגיד לנו האדון נר"ו, בענין נשואי הבנות בת כמה שנים ראוי להשיאה ע"פ מדת חכמים שמאסו בנשואי הקטנה. והנה שמענו שבעיר בג'דאד עשו הסכמה מקרוב שלא להשיא הבת פחות מן י"ג שנים, ויש אומרים עשו על פחות מן י"ד, ויש אומרים על פחות מן י"ב, אך כשהיינו בעיר בג'דאד לא היתה הסכמה זו עדיין, ועתה אנחנו רוצים שתודיע לנו שיעור הממוצע שהוא הנכון והישר לנהוג בו, ותקנינו בעיצה טובה ונכונה ע"פ חכמים:

ועוד שאלה ה', כי שמענו שיש הסכמה קדומה בעיר בג'דאד מדורות הראשנים שלא לשחק בקוביא שקורין בערבי קמא'ר וזא'ר וכיוצא, אם אמת הוא כך, ואם אנחנו שיושבים עתה בעיר אחרת שדרכם לשחק בקוביא מוכרחים לנהוג בזה איסור מכח ההסכמה, ויגיד לנו מאיזה שנים היתה ההסכמה הנז', ואם שטר ההסכמה עודנו קיים ומאן חתים עליה, ויבא דברו הטוב על כל הנז"ל ושכמ"ה:

תשובה. איתא בגמרא דפסחים דף נו"ן ע"ב, גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יוה"כ, ובכל מקום שיש נדנוד עבירה לאתויי תענית ציבור אינו רואה ס"ב לעולם ע"ש, וכתב רבינו הטור ז"ל בא"ח סי' רצ"ט, גרסינן בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה ס"ב, ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא, באפוקי שבתא לאו מנהגא, עד דתתפני סדרא פירוש עד שישלימו סדר התפלה מנהגא עכ"ל, נמצא מפורש יוצא דמוצאי שבת ומוצאי יו"ט שהוא יום אסרו חג אין שום טעם לנהוג בו שלא לעשות מלאכה אפילו בלילה אחר ההבדלה בין לאיש בין לאשה וכ"ש ביום, ובאמת לשון הברייתא נמי דייק הכי, מדלא קאמר ובאחד בשבת ובאסרו חג, אלא אמר במוצאי שבת ומוצאי יו"ט, משמע דעל זמן הסמוך לשבת ויו"ט הוא מדבר, שהוא התחלת הלילה בלבד, ובהכי ניחא מה שיש להעיר על דברי הגאון חיד"א ז"ל בספרו יוסף אומץ סי' כ' דף י"ט ע"א דעשה הוכחה לדבריו ממה דכייל חנוכה, ויש להעיר בדבריו דהו"ל להוכיח ג"כ ממה דכייל מוצאי שבת ומוצאי יו"ט, דהתם הכוונה היא רק על התחלת הלילה קודם ההבדלה. אמנם במ"ש בס"ד אין כאן הערה דגבי מוצאי שבת ומוצאי יו"ט נראה הדבר מפורש בברייתא דודאי על זמן הסמוך לשבת ויו"ט בלבד קאי, והיינו מדלא אמר באחד בשבת ובאסרו חג, ולהכי ליכא הוכחה לדבריו מכאן, ולזה הוכיח ממה דכייל חנוכה בסתם, ואפ"ה הכונה הוא רק על שעת הדלקת הנרות בלבד:

הנה כי כן מוכח מזה דמן הדין אין טעם למנוע עשיית המלאכה ביום אסרו חג, מיהו במקום שנהגו שלא לעשות צריכין לקיים מנהגן ולא יעשו, וכמ"ש הרב שו"ג בסי' תצ"ד סוף ס"ק ד' וז"ל, מן הדין כל מוצאי יו"ט מותר במלאכה גם במוצאי חג השבועית, ומ"מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור משום דברים המותרים, ונהגו בהם איסור, כ"כ מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סי' ח', וכ"כ חמדת ימים בח"א דף ס"ט ע"א עכ"ל. והנה פה עירינו בג'דאד יע"א המנהג הוא שלא לעשות בעלי המלאכות את מלאכתן ביום אסרו חג, וכן אין עושין משא ומתן כמו בחול המועד, אך לא נהגו בו אלא רק באסרו חג סוכות ופסח, אבל באסרו חג שבועות לא נהגו כן, אלא הכל יוצאין למלאכתן, והסוחרים ג"כ יוצאין בחנות שלהם בשוק, ובאמת מנהג זה תמוה, דאדרבה אסרו חג שבועות עדיף טפי, אמנם מאחר דמעיקר הדין ליכא חיוב בזה אין לערער על המנהג, ובודאי הנזהר גם באסרו חג שבועות תבא עליו ברכה:

ודע, דודאי גם על פי הסוד יש טעם בקדושת אסרו חג שימשך בו קצת קדושה מקדושת יו"ט בסוד אסרו חג עשו איסור לחג שלא תסתלק הארתו לגמרי מכם, וכנז' בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות, ובודאי כי אסרו חג דא"י עדיף טפי מן אסרו חג דחו"ל, ורב המרחק ביניהם, כי זה בא אחר קדושת יו"ט דאורייתא, וזה בא אחר קדושת יו"ט דרבנן, ובתשובה אחרת ביארתי בס"ד ענין קדושת יו"ט שני מה עניינו ע"פ הסוד, ואין כאן מקום לדבר בזה:

ועל שאלה הב' ששאלת בענין הטבעת דקדושין, הנה מצינו בתיקונים תיקינא עשיראה דף כ"ה ע"ב שכתב וז"ל, ובגין דטבעת איהי יו"ד וכו' בה אתקדשת כלה לאעלאה לה באצבעא דילה דאיהו דיוקנא דאות ו' ואתעבידת ז' וכו', וכתב שם המגיה ימי"ן, מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה עכ"ל, ובס' כסא מלך דף למ"ד ע"ב כתב וז"ל, דטבעת איהי יו"ד שרומזת לחכמה ואצבע ו' ואז היא תגא על רישא והענין שהכלה רומזת למלכות, וצריך שתקבל משורש מלכות שבאבא והיא פושטת האצבע שהוא ו' פירוש שאינה יכולה לקבל מאבא כי אם ע"י ו' שהוא זעיר והוא באמצע בתווך, ושורש המלכות שבאבא שהיא יו"ד הנז' היא תגא על רישיה, וצריך לאעלאה לה באצבעא לרמוז לתגא זאת עכ"ל. מפורש יוצא מכל זה שהטבעת דקדושין של איש ואשה צריך להניחה לה באצבע האמצעי הנקרא אמה שהוא היותר גדול וארוך מן שאר האצבעות, והוא אותו שכורכין עליו ג' כריכות דתפילין כנודע, והרב המקובל מהר"ן ז"ל במצת שמורים דף ס"ג ע"ג הביא דברי התיקונים הנז' וז"ל, א"כ נראה מכאן מאחר שאמר וצריך לאעלאה לה באצבע דילה, ופירש הרב זלה"ה שזה האצבע הוא אצבע צרדא הנקרא אמה, ובו הוא סוד הקדושין כנז"ל, לכן ראוי ג"כ לקדש את הכלה דלתתא באצבע צרדא הנקרא אמה עכ"ל:

מיהו ראיתי להרב יד אהרן, אה"ע סי' כ"ו הגה"ט אות ד' שכתב בשם מהר"ם מינץ סי' ק"מ, שישים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם, וכתב שכן הוא מנהגם ומנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם, ומ"ש מהר"י וילנא ז"ל שישים בראש אצבע הנקרא אמה וכן הוא מנהג הספרדים, זה לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שמניחין באמה, אלא מניחין באצבע הסמוך לגודל, וגם הרב הכנה"ג ז"ל מעיד על המנהג לשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם ע"ש, גם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו העיד במכתבו על מנהג עה"ק ירושלם תוב"ב בזה"ז להשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל:

ועל כן נראה אע"פ שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לגידל הנקרא אצבע בסתם כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעה"ק ירושלם כן הוא וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים:

ברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל, וראיתי בקמח סולת דף קל"ב שהביא מספר יסוד התשובה וז"ל, מה שנוהגין לקדש האשה באצבע ולא בשאר אצבעות, לפי כשאתה מתחיל למנות בגודל מן תורת ה' תמימה וכו', אז יבא בכל פעם שם הוי"ה ב"ה על האצבע הסמוך לגודל עד הנחמדים מזהב עכ"ל ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, לתת טעם למנהג זה, דידוע ששם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמייא וארעא, ונרמז בר"ת א ת ה שמים ו את ה ארץ, והשם הזה הוא בדעת והוא בגי' טוב, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב דף נו"ן שהשם הזה במילוי יודין כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י עולה מספר אצבע ע"ש, ולכן מאחר ששם זה הוא עצמו סוד גושפנקא דחתם ביה שמייא וארעא, והוא בסוד הדעת, ופשוטו עולה מספר טוב, ולכן הטבעת הזאת הנחתם ונגמר בה הקדושין של איש ואשתו, שהם דוגמת שמייא וארעא כנודע, שהם ג"כ צריכין להארת הדעת, כי הבנים באים ע"י הארת הדעת כנודע בסוד אין קשוי אלא לדעת, נותן הטבעת הזאת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם, שהוא מספר שם אהו"ה במלואו ביודי"ן, שהוא בסוד הדעת כאמור, והבן בדברים כי נכון הוא בעז"ה. והנה בזה הטעם שהסברנו בס"ד עם צירוף טעם שכתב בקמח סולת בהזכרת שם הוי"ה ב"ה על האצבע כנז"ל, בזה יובן בס"ד הכתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ודוק היטב:

ועוד נ"ל בס"ד לתת טעם אחר למנהג הנז', שטעם הטבעת באצבע הסמוך לגודל לסימן טוב, והוא כאשר תחבר שתי הידים זו אצל זו שיהיו כסדרן פניהם למטה וגביהן למעלה, דהיינו שיהיו הגודלים סמוכין זל"ז אז אם תמנה הפרקים של האצבעות משמאל לימין יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד ימין הוא פרק טוב, וכן אם תמנה מימין לשמאל יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל פרק טוב. וידוע שהחתן צריך להלביש את הטבעת לכלה בפרק ראשון של האצבע לפי סודן של דברים, כי האצבע היא דוגמת ו', והטבעת היא הוד יו"ד, וכאשר יניחנה בראש האצבע עושה אותה זי"ן, נמצא ההנחה היא בפרק ראשון של אצבע שהוא פרק י"ז, לרמוז שע"י הטבעת שהיא סוד יו"ד עושה את האצבע סוד זי"ן, גם עוד פרק זה שהוא פרק י"ז הוא מספר טוב ובזה יהיה להם סימן טוב בקדושין אלו, ויתקיים בהם מצא אשה מצא טוב:

ועוד נ"ל בס"ד טעם שלישי, כי בהתחברות הידים גודל אצל גודל יהיה אצבע הסמוך לגודל אשר ביד ימין חצבע שביעית, גם תמנה משמאל לימין, וכן אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל תהיה אצבע שביעית, אם תמנה מימין לשמאל, ולכן בה נותן הטבעת של הקדושין לרמוז שאחר הקדושין עושין החופה בשבע ברכות ובשבעה ימים, ועוד נמי נבחרה זו מכל האצבעות מפני שהשביעי נבחר בכל מקום:

ועוד נ"ל בס"ד טעם רביעי למנהג הנז', דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ השתא כאשר יתפשטו הידים ויהיו גודל אצל גודל סמוכים זל"ז יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה, וימין דידיה כנגד שמאל דידה, וא"כ כאשר יתחיל הוא למנות עשרת הדברות על אצבעות אשתו מוכרח שיתחיל המנין בשמאל שלה ויסיים באצבעות הימין שלה, ואז יהיה הסדר כך, זרת שמאלית כנגד אנכי, וקמיצה שמאלית כנגד דבור לא יהיה לך, ואמה שמאלית כנגד לא תשא, ואצבע שמאלית כנגד זכור את יום השבת, וגודל שמאלית כנגד כבד, וגודל ימנית כנגד לא תרצח, ואצבע ימנית כנגד לא תנאף, והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל:

ועוד נ"ל בס"ד טעם חמישי ליישב המנהג שלא בחרו לקדש באצבע הנקראת אמה כמ"ש בתיקונים, אלא בחרו בזו הסמוכה לגודל, מפני שצריך שיראו העדים היטב עת שנותן הטבעת להכלה באצבעה, ולכן בחרו לשים לה הטבעת באצבע זו הסמוכה לגודל שהיא מצד אחד עומדת בפני עצמה ומובדלת מן הגודל שמסויימת ונראית לעיני העדים היטב מצד אחד, ורואים בעיניהם איך הוא מכניס הטבעת בראש האצבע הזאת:

ועוד נ"ל בס"ד טעם ששי לישב המנהג שלא נהגו באצבע הנקראת אמה כאשר מובן מן התיקונים, והוא דאמרו במשנה דיומא פ"א, מכין לפניו באצבע צרדא, ואמרו בגמרא שם דף י"ט ע"ב מאי צרדא, א"ר יהודה צרתא רדא, והגם דרש"י ורע"ב פירשו זו על אצבע הסמוכה לגידל, הנה בתוי"ט הביא מן תוספות דמנחות דצרדא קאי על אצבע הנקרא אמה, וכן הביא שם מן המדרש וכן הביא מן התוספתא, וכן הביא מן פיוט הקלרי ז"ל, וכן הביא מהרמב"ם ע"ש, ובאמת כן הוא להדיה בר"מ בפרשת פינחס דף רכ"ח ע"כ, דצרדא היינו אצבע הנקרא אמה, ומאחר דצרדא היא מלה נטריקון צרתא דדא ברחי העולם מליתן הקדושין לאשה באצבע הנקרא עליה שם צרה, דאמרו לא מסמנא מלתא שלא יזכר ולא יפקד שם צרה בקדושי אשה, שלא יהיה לאשה זו צרה בצידה ח"ו. איך שיהיה מנהג ישראל תורה ואין לשנות:

ומה ששאלת מה טעם יש בטבעת לענין קדושין טפי מדבר אחר, נראה הטעם הוא ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא בפ' כי יקח איש אשה וז"ל, דע כי ע"י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל והוא בבחינת אור מקיף, ואחר שכבר נמשך לה אור מקיף מן רוחא דיליה, אח"כ בא עליה ביאה גמורה, ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגוה מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים הקדושין, כי אין רוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף של זה הרוח ע"ש. נמצא בקדושין נותן לה אור מקיף, לכך טוב ונכון לקדש בטבעת שהיא מקפת את האצבע דוגמת אור המקיף ודו"ק:

ואשר שאלת על נשואי האלמנה, כבר נשאל על זה הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט, והשיב כי ודאי שעל פי הדין היח מיתרת ואין איסור באלמנה כי אם רק לכה"ג, אמנם דע כי ע"פ זוה"ק כמעט הוא סכנה לישא אלמנה כמבואר בפ' משפטים בסבא קדישא והיה טעמי כי יתן את רוחו ורוחא דשביק בה בעלה קמא מתגרין זה בזה וזמנין דנצח קמא. ושמעתי ממקובלים דתוקף הסכנה הוא בתריסר ירחי קמאי שמת בעלה, ובעיני נראה דיש ליזהר שלא לישא אלמנה כלל, והגם שאמרו דברי חלומית לא מעלין וכו', הרי כתב הרשב"ץ בתשובה דיש לחיש מיהא, ואגיד לך מה שאירע בזה זה שלושים שנה והותר שהייתי אני הצעיר במדרש הרב החסיד המקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה עם רב אחאי גאון הרב המופלא ח"ק מהרי"ט אלגאזי נר"ו, ובא לפנינו רב אחד חסיד אשר נשא אשה זה שלש שנים והיא היתה אלמנה מרב ואחד חסיד קדוש זלל"ה, ובתחלה נשאת עם בחור אחד ושהה עמה קצת ומת במגפה, ואח"כ נשאת לזקן אחד ומת, לאחר כמה שנים נשאה הרב חסיד קדוש הנז' ואחריו נשאה הרב אשר בא לפנינו, ההוא אמר שחלם שבאו לו שלשה בעלי אשתו, והזקן לא היה אומר כלום, והרב היה מוחל לו, אך הבחור התריס כנגדו ואמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים, ונתפעל מאד מחלום זה ושאול שאל מהחסיד מהר"ש שרעבי ז"ל ומאתנו שנחרים לבחור הנז' שלא יתבענו לדין, וענינו לו כי מי הוא זה אשר יחרים לשואל דין בשמים, וכמעט לא ניתן ד"ז לישאל, ופייסניהו להרב הנז' כי יראנו להטפל בזה, ולא היו ימים מועטים ונפטר הרב החסיד הנז' וחל"ש, ובו בפרק נצטערנו מאד על ענין זה, ואמרנו כמה גדולים דברי חכמים וכו' הראתה לדעת דהנזהר שלא ישא אלמנה טעמו ונימוקו עמו ולא סגי כשעברו י"ב חודש, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לצנועין ולא לפרסמן והנח להם לישראל ושומר פתאים ה' ורבים שתו והאריכו ימים ושנים והן מפלאות תמים דעים עכ"ל. ועיין עוד להגאון חיד"א ז"ל הנז' בספרו יוסף אומץ סי' מ"ט שנשאל על נשואי אלמנה אחר י"ב חודש, ועוד איכא התם צירוף אחר דאיכא אומדנא שאותו הבעל שמת לא היה בן זוגה, כי ביום חתינתו היה לו קדחת ונפל למשכב ואחר ב' שבועות היתה מנוחתי, והשיב הגאון חיד"א ז"ל הלא מראש דא תהא למיקם כי אין לפרסם דברים אלו כי כל המון ישראל אינם משגיחים על זה, ונפק חורבא לפרסם דברים אלו דשכיחי רבות בנות אלמנות בנערותן, ויש תקלה ח"ו. ואולם לת"ח שיודע דברי זוה"ק נראה דיש לאיש, ובפרט דבזה"ז אירעו מעשים דנסתכנו וחל"ש, ומלבד ההיא עובדא דכתבתי בקנטריס חיים שאל ח"ב סי' י"ט עוד אירעו מעשים אחרים בזמנינו אין צורך לכתבם, באופן דשומר. נפשו ירחק, ואת צנועים חכמה:

והא דאיכא דאמרי דהסכנה היא תוך י"ב חודש לאלמנותה, הנה מדברי מהר"ש הלוי בן אלקבץ נראה, שתדיר הוא בסכנה, אך בי"ב חודש הוא סכנה עצומה, וכן משמע מדברי הסבא קדישא, והמעשים שארעו בזמנינו היו שנשאו אחר שעברו י"ב חודש והותר רח"ל אכן הא דקאמר השואל דאיכא אומדנא שאינו בן זוגה וכו' אם היה נודע ודאי שלא היה הראשון בן זוגה יש לסמוך על זה שכן נראה מדברי הסבא קדישא, ומדברי הר"ש הלוי ז"ל דרוחא קדמאה אין לו כח כשאינו בן זוגה, וכ"ש בנדון שלנו שאמרו דעל הרוב לא בא עליה כמ"ש בשאלה עכ"ד, ע"ש:

ובספר אמת ליעקב למהר"י ניניו ז"ל בקנטריס שפת אמת דף קי"ב הביא תיקון א' מהרב החסיד מהר"ש שרעבי ז"ל שעשה לנושא אלמנה להצילו מסכנה וצריך שיעשה התיקין הנז' קודם שיקדשנה, וכתב, שנראה אחר אותה מעשה שהביא הרב חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט נתפעל הרב החסיד מהרש"ש ז"ל ויסד תיקון הנז' ע"ש, והנה פה עירינו בג'דאד יע"א יש כמה אנשים שנשאו אלמנה, ועשו התיקון הנז' וב"ה לא נזוקו והולידו בנים ובנות והאריכו ימים, ולכן תשיא עיצה להשואל שיעשה תיקון שבספר אמת ליעקב הנז', וזכות רבינו הרש"ש שסידר תיקון הנז' יגין בעדו שיועיל לו:

וע"ד החלוצה ששאלת אם יש ממנה נזק, הנה הדבר פשוט שאין כאן נזק, יען כי רוחא דשביק בה בעלה יצא ויסתלק ממנה ע"י החליצה כאשר מסתלק ע"י הגט, וזה פשוט וברור, וכן מפורש להדיה:

ואשר שאלת להגיד לכם עצה נכונה בשיעור השנים של הבתולה שראוי להשיאה בהם ע"פ חכמים, הנה מצינו להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק' דף ס"ד ע"ד שכתב על עיר קדשינו ירושלים תוב"ב וז"ל לשנים קדמוניות היו נושאות בנות אחד עשר, ויצאו תקלות גדולות, לכן הרב כמהר"ר שלמה עבדלה ובית דינו ז"ל בשנת הת"ץ הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה כאשר עיני ראו גוף ההסכמה הנז' עכ"ל ע"ש, וכן הרב אדמת קודש אה"ע סי' ל"ח הביא ג"כ ההסכמה הנז' דעה"ק תוב"ב וא"כ אע"פ שנראה דהעיצה הנכונה ללכת בעקבות הראשונים כמלאכים שעלתה השערתם בחכמתם לעשות השיעור הזה שהוא אחר שתשלים כל י"ב שנה, עכ"ז לפ"ד הרופאים שבזה"ז אין ראוי שתנשא הבת בת י"ב שנה כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו וטעמם נכון מאד דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפליים על הגופים שבזה"ז, לכן נראה עיצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים:

ואשר שאלת בענין הסכמה של השחוק שיש בעירינו בג'דאד יע"א, הנה נמצא אצלינו שטר הסכמה בדבר זה וזמנו היה בשנת חמשת אלפים ותקע"ו בחודש אדר וחתים עליה הרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה והרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל והרב המופלא הדיין המצויין מהר"ר ראובן דוד ז"ל, והרב המובהק הדיין המצויין מהר"ר יעקב פתחי ז"ל, ועוד. כל החכמים שהיו נמצאים בזמן ההוא, וחתים עלה השר נשיא ישראל הגביר ששון צלח דוד נ"ע, וכמה וכמה אנשים נכרים וידועים מן הקהל של פה עירינו בג'דאד, וזה הוא נוסח ההסכמה, בשבטי ישראל הודענו נאמנה שאיך אנחנו ח"מ ראה ראינו שהזמן פרוץ וכו' לכן קמנו ונתעודד ונשב ונחפש וכו' תחלת הכל מצד לעב אל קמאר כמה מיני איסורים תלויים בו, גזל ושביעת שוא ושקר ומרמה וביטול תורה ותפלה וליצנות וכאלה רבות, הנה היא אב הטומאה וכמה תולדות יוצאות ממני, וכבר נודע אשר על ידו ובסיבתו באו בדור שלפנינו לשפיכות דמים, וכבר הסכימו הקהל והחכמים שהיו באותו הדור על כל מי שיתעסק בזה השחוק של קמא'ר ושאר מינים כיוצא בו נידוי וחרם ושמתא, והרב מהר"ר צדקה חוצין נ"ע, והחכמים והקהל שהיו באותו הדור כולם חתמו בהסכמה הזאת, ומי יוכל להתיר הסכמה הזאת ואפילו אם היו עומדים כל אותם המסכימים להתירה לא היו יכולים להתיר אותה, מאחר שזה הענין בעצמו הוא איסור גדול, וגם עשו זה החרם בשביל גדר וסייג ואין לו התרה, והנה בעוה"ר עינינו הרואות כי מעט מעט הותרה הרצועה ופסתה המספחת ונעשית כהיתר, עד שנעשו לבזיון בעיני הגוים וללעג וקלס מאד, עד שהיו הגוים קורים את הפורים עיד אל קמא'ר מאל אל יהוד, ואין לך חלול השם גדול מזה, באמור עם ה' אלה וכו'. והגוים כפי דתם המשחק בקוביא פסול לעדות כמו שיש בד"ח, ואיך תהיה כזאת בישראל. הן לזאת עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ עלא כל ג'נס לעב אלד'י ילעבין בפלוס, הן לעב בוראק הן זאר הן כעיב הן כל שכל לעב אלד'י ילעבון בפלוס. והעובר על הסכמה הזאת גדול עונו מנשוא ואשמו בראשו, והרי הוא מובדל ומופרש מעדת ישראל והבדילו ה' לרעה וכו' יגלו שמים עונו וכו'. ועוד כתוב בהסכמה הנז' תקנות אחרים וסו"ד כתוב בה בזה"ל אשר על כן עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ הסכמה חזקה כתחז"ל ברוב מנין ורוב בנין של הק"ק הי"ו ככל הדברים הנז"ל, ולא יפיל דבר מכל דברינו הטוב וכו' ותקננו תקנות הנז"ל להיות עומדים וקיימים, וכל מי שיעבור על אחת מאלה הנז"ל, הרי זה עובר על תקנות הקהל הי"ו ונקרא עבריין, ויהיה מופרש ומובדל מעדת ישראל ולהיות לאות לעיני כל ישראל, כתבנו וחתמנו שמותינו פה בג'דאד יע"א, והיה זה בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושבעים ליצירה בחודש אדר, ושומע לנו ישכון בטח וכו' והכל שריר ובריר וקיים, ע"כ:

הראת לדעת דהסכמה של השחוק פה בג'דאד יע"א, היא הסכמה קדומה מזמן הרב הגדול מהר"ר צדקה חוצין זלה"ה, וחזרה ונתחדשה בזמן הרב הגדול מור זקיני רבינו משה חיים זצוק"ל, והיא עשויה בכל תוקף לדורות עולם, וזה הענין של השחוק מלבד שהוא דבר האסור מצד עצמו הנה הם עמדו וגזרו בו נדויים וחרמות וקללות והסכימו בביטולו לגמרי מצד הרעות שנולדו ממנו כי רבו מאד וחליל השם גדול מכולם, וא"כ אין להסכמה זו ביטול, אך מפורש בהסכמה שהוא רק על אותם המשחקים בקוביא במעות, אבל המשחקים בקוביא דרך טיול בעלמא בלתי מתן דמים באמצע אין זה בכלל ההסכמה הנז':

ודע כי במנהג שהוא משום סייג וגדר יש פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל דאיכא דס"ל אין לו התרה ואיכא דס"ל יש לו התרה ע"י פתח וחרטה, ועיין להרב פר"ח במנהגי איסור, ועיין משא מלך מה שאסף וקבץ בזה, ועיין אחרונים על ש"ע יו"ד סי' רי"ד ורכ"ח. גם עוד איכא פלוגתא אחריתי דאיכא דס"ל הא דאמרו מהני התרה היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מה שלא נהגו אבותיהם, אבל בדבר שנהגו אבותיהם א"א להתיר, וי"א גם בכה"ג מהני התרה, ועיין מהרשד"ם יו"ד סי' מ', ומהרח"ש הובאו דבריו בתשובות רב ברוך אנג'יל סי' וא"ו, ועוד בספרי האחרונים אשר האריכו בזה, והרואה יראה כי מן תרי פלוגתא הנז' יש לעשות ס"ס להחמיר, ואין לי פנאי עתה להאריך בזה:

והנה פה עירינו בג'דאד הסכמה הראשנה בענין השחוק היתה בחרם וכו' ועשו אותה משום גדר וסייג כמפורש בהסכמה וכבר נהגו בהסכמה זו באותו הדור, אך בדור שאחריהם שראו דהמון העם היו מקילים בה, חזרו ואסרו איסר וחזקו וקיימו שנית ההסכמה הראשנה שכבר קבלו וקיימו אותה דור שלפניהם והוסיפו קללות ונדויים בה, ובפירוש כתבו דלא אית בר אינש יכול לבטלה, ואפילו אם המסכימים הראשנים יעמדו לבטל הסכמתם אינם יכולים, על כן הדבר ברור דתיקף וחוזק האיסור הזה נוהג פה עירינו לדורות עולם ואין לו מתירין, ופוק חזי להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק"ג שהביא תשובה א' מן הרמ"ח בהסכמת איסור הרקוד שרצו להתירה מחמת שרואים רבים נכשלים בה ועוברים על החרם וההסכמה הנז', והעלה הרב דאין לה היתר בשום אופן ולא מהני האי טעמא להתירה, והסכים עמו הגאון חיד"א ז"ל בכל תוקף וחוזק ע"ש, ועיין ביוסף אומץ סי' פ"ו דף נ"ח, ובשיורי ברכה יו"ד בהשמטות הנקראים שירי שירים סי' רכ"ח ע"ש:

מיהו נראה כי אלו האנשים אשר עקרו דירתם מעיר בג'דאד והלכו לעיר אחרת ששם ליכא חרם והסכמה בענין השחוק הנז' לא חל עליהם ההסכמה והחרם הנז' הנעשה פה בג'דאד, כי י"ל ההסכמה נעשית רק על תוך העיר ולא חוצה, וכ"ש דאינה חלה על אנשי העיר שהלכו לשכון בעיר אחרת הרחוקה ממנה, ועיין להרב מהרח"ש ז"ל בתשובה הנז"ל שכתב במי שעקר דירתו ממקום האיסור פקע מיניה חומרי המקום ההוא, וכמ"ש שם בשם הרז"ה והר"ן, ועיין בבאה"ט סי' רי"ד סק"ה ואחרונים שם. והנה כבר כתבתי לעיל בשם הגאון חיד"א ז"ל שיש הסכמה קדומה בעה"ק ירושלם תוב"ב מזמן מהר"ש עבדאלה ז"ל, שהסכימו בחרם שהבת פחות מן י"ב שנה לא תנשא ע"ש, וכתב הרב החסיד אג"ן ז"ל בחוקי חיים סי' י"ד על המנהג שנהגו שם כשרוצין להשיא בת פחות מן י"ב שנה הולכין חוץ לתחום באיזה כפר ועושין הנשואין שם, וכתב הרב שם בדף כ"ה ליישב המנהג ההוא וז"ל מנהגם של ישראל תורה הוא, וכן פסק מרן בא"ח סי' קצ"ז ס"ז דכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, וכ"כ המרדכי בפרק כ"ה והביאו השה"ג בפרק לא יחפור, ופסקו מור"ם בסי' רכ"ח, והרב משאת משה אה"ע סי' י"א הביא לשון המרדכי הלז, ללמוד ממנו דהסכמת העיר והנהגותיה ותקנותיה חל עד החומה ולא דמי לההיא דנדרים, משא"כ באופן דמצינו הדבר מפורש לעיקר המנהג דהולכין חוץ לתחום, עכ"ל הרב חוקי חיים ע"ש:

גם ראיתי להגאון הרדב"ז ח"ב סי' תרס"ד שכתב שיש בירושלם תוב"ב הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין ולא קודם ע"ש, וראיתי להרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ב ע"ג שזכר ההסכמה הנז' וכתב המנהג הרוצה לקדש קודם, יוצא חוץ לעיר בציון שמעון הצדיק זיע"א ע"ש, והנה בודאי כי ההסכמה היתה בסתם ולא נזכר היתר זה בהסכמה הקדומה עצמה, ורק החכמים הורו להם היתר באופן זה לצאת חוץ לתחום, כי דנים מדעתם שאין ההסכמה חלה על חוץ לתחום:

ועל כן גם הסכמה של השחוק הנעשית פה עירינו בג'דאד לא חלה אלא רק על תיך העיר ולא על חוצה לה, ומי שיוצא חוץ לתחום בכפרים ובאהלי הערביים לא חלה עליו הסכמה הנז' וכ"ש למי שעקר דירתו ונתיישב בעיר אחרת דלא חלה עליו הסכמה הנז', כן נראה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באיר תורתו אכי"ר:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.