רב פעלים/ב/יורה דעה/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png יורה דעה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. פה עירנו בג'דאד, יש להם מנהג, אחר שתלד האשה מביאים שפוד ברזל ותוחבין בו ב' רגלים של תרנגול, ועוד תוחבים בו שבעה בצלים, וחתיכת מטלית צבועה במי אסטיס שקורין בערבי ניל, ומניחין השפוד הזה למעלה מן המטה של היולדת, וחקרן אחד לשאול הגיע, אם יש בזה איסור משום ניחוש ודרכי האמורי, ומנהג זה מנהג קדמון, ונוהגין בו הכל. גם י"ל בדברים שעושים אותם פה עירנו בזמנים ידועים, ומקפידים לעשותם, אם יש בזה חשש משום ניחוש, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. איתא בתוספתא בפ"ז דשבת, הפוקק את החלון בסירה, וקושר ברזל בכרעי המטה של חיה, והעורך לפניה שלחן, הרי זה מדרכי האמורי ע"ש, וכתב הרב חסדי דוד, לפי שיהיה שמירה ליולדת מן המזיקין והכשופים, לכן עושים דברים הללו, שפוקקין החלון בסירה, כלומר בקוצין, לומר קוצין בעיניהם שלא יוכלו להכנס, אי נמי סירה ענין סגירה וכו', ומה"ט קושרין ברזל כגון חרב או שפוד בכרעי המטה, כאלו מפחדין להמזיקין ונלחמים עמהם, ובעוה"ר עדיין זה מרקד בינינו במקומות הללו, עכ"ד ע"ש:

וכתב על דבריו הרב נר מצוה, בפרקא דאמוראי דף רי"ד ע"א אות ט', דהני אינשי דעבדי הכי לדידהו ס"ל, כיון דהך מלתא לא הובא בגמרא, בהדי מילי שאמרו שיש בהם מד"ה לא נאסר, ונ"ל דהיינו טעמא כיון דלהגן מן המזיקין קא עביד לית לן בה, וכ"נ ע"ש, וכבר הרב הנז' בדף רי"ג באות ג' הביא כלל גדול מן הרשב"א ז"ל, בתשובה סי' קס"ו ותי"ג ותתכ"ה, שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותם הדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, שהם אסורים מד"ה, ולא שאר הדברים השנויים בתוספתא, שאין לנו לאוסרן, וכתב עוד שכן כתב מרן בב"י סס"י קע"ח בשם הסמ"ג לאוין נו"ן, דאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, אבל שאר דברים השנויים בתוספתא הוי דלא כהלכתא, דאל"כ לא הוי שתיק תלמודא מנייהו. גם הביא שם מ"ש בהגמ"י בשם רא"ם, דמסתברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים, שהיתה קבלה בידם שהיא מחוקות הגוים, ע"ש:

וכן ראיתי להגאון חיד"א ז"ל, בשיורי ברכה סי' קע"ט אות ד' שכתב בשם הרב חס"ל, דאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא, אבל שאר דברים השנויים בתוספתא הם דלא כהלכתא, דאל"כ לא הוה שתיק תלמודא מנייהו, וכתב על זה רבינו חיד"א ז"ל, תחלת דבריו הוא כלשון מהריק"ש, דגם הוא כתב עליהם והוא דעת ר"א ממיץ בספר יראים מצוה צ"ח, והביאו הגה"מ פי"א, ומ"ש שהתוספתא אינה כהלכה אלא כגמרא דידן, הכונה הוא דסתמא דתלמודא ידע דאיכא תנאי דפליגי על התוספתא זו, ונקיט תלמודא כוותייהו. עכ"ל:

ולפ"ז נמצא ענין השפוד של ברזל שנותנין פה עירינו יע"א למעלה ממטת היולדת או סמוך לה, זה המנהג נתייסד לדחות המזיקין, והגם שבתוספתא אוסר מפני דרכי האמורי, מ"מ לפי דעת גדולי הפוסקים הראשונים ואחרונים הנז"ל, נראה דלית בזה איסורא, משום דלא נזכרו דברים אלו בגמרא וכאמור לעיל. וראיתי ג"כ להגאון חוות יאיר בסוף סי' רל"ד, שכתב וז"ל, ולענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מנהג, הנח לישראל, דמסתמא נודעו בנסיון, והורה להם מורה להתיר, ולכן אין לאסור מה שעושין לילד שאחזתו חמה, ונולדו בו סימני אבעבועות, שמקיפין נקבי גופו בטבעת שהסירו מאצבע המת, וכן כל כה"ג, עכ"ל ע"ש:

ומה שנוהגין פה עירינו לתחוב בשפוד ההוא של היולדת ב' רגלים של תרנגולים, נראה ברור גם זה עושין להגין ממזיקים, דאיתא בגמרא דגיטין דף ס"ח, ובפירוש רש"י דרגלים של שד דומות לשל תרנגולים ע"ש, ולכן תולין רגלים של תרנגול להפחידם, להראות להם שהם גברו והרגו את השד, ותלו את רגליו, ועי"כ בורחין השדים משם. ומה שתוחבין בשפוד חתיכת מטלית צבועה במי אסטיס, גם זה הוא להפחיד המזיקין, כי גוון זה דומה לתכלת, וידוע מ"ש בזוה"ק פרשת שלח לך, דף קס"ג ע"ב וז"ל, כגוונא דא הוה משכנא דכוליה בשפירו מרקמא לגו, ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת מ"ט בגין דתחות ים דא אית מצולות ים כלל דכר ונוקבא ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין זמין לענייהו גוון תכלא ולא יכלא ענייהו לשלטאה ואיהי אתתקנת לגו וכו'. ופירש רבינו האר"י זיע"א בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף י"א, שהקליפות רוצים להסתכל בקידש ולהאחז שם, וכד מסתכלן זמין לענייהו גוון תכלת הקרוב להם, ויש להם אחיזה בו, ושם נאחזין ואין שולטים במקום הקודש עכ"ד ע"ש, ולכן זה הטעם שמניחין המטלית צבוע בגוון הדומה לתכלת, כדי לדחות הסתכלות הקליפות מן היולדת ומן הולד שלה, וכאמור בענין המשכן הנז' בפריסת בגד תכלת עליו:

ואשר נוהגין להניח שבעה בצלים, נראה גם זה עושין בשביל הגנה מן המזקין, כי ראיתי בספר חסידים סי' אלף קל"ג, שכתב השדים מתחברים ט' ט', ומי שרוצה לרפאות האדם שנזוק מן השד, יאמר הלחש תשעה פעמים כמו שעושין באשכנז שמונין תשעה קונמפ'ליש, או מרפאין אותו בתשעה עצים שקורין שטילטי'ש, או גאוו"ן שמתקנין ותולין בצואר החולה, ולוקחים מתשעה גשרים מתשעה שערי מדינה וכו' עכ"ל ע"ש. ועל כן יתכן כמו שיש במספר תשעה עצים וכיוצא לדחות את השדים, כן אפשר יש איזה סגולה דומה לזה במספר שבעה בצלים, כי מצינו ג"כ עושין מספר שבעה בלחשים, וכמ"ש במדרש רבא פרשת צו, בעובדא דרבי מאיר שאמר לאותה אשה שתאמר לחש על רפואת עיניו, ותרוק שבעה פעמים, ועל כן אפשר שגם במספר השבעה של בצלים יש להם סגולה לדחות המזיקים, ומה שעושים זה בבצלים, נראה שיש להם איזה סגולה בבצלים כענין סגולה הנמצאת באזוב:

ומה ששאלת בדברים שעושים אותם פה עירינו יע"א לסימנא טבא, והם מקפידים לעשותם, ולא ירצו לשנות מנהגם, אם יש בזה משום איסור ניחוש או לאו הנה ראיתי להרב שער שלמה ז"ל סי' ע"ז, שנשאל בכיוצא בזה, שיש בני אדם מקפידים שאין נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצאי שבת, ויש שאינם מכבים הנר במוצאי שבת, ויש מקומות נוהגים שאין קונים המכבדות שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן, ויש הרבה נוהגים שאין קונים האליה בראש השנה, מפני שהיא זנב, וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים במוצאי שבת, ויש מקומות נוהגים לתת מטביע זהב או תכשיט זהב בעשישית שמדלקין בליל ר"ח ניסן לסימן טוב, ונוהגין בכל מוצאי פסח לתת חלב בעששית שמדליקין בה, ותולין שבלים ודשאים בעששית ובמנורה, ויש מניחים קערה ע"ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע"ג קמח סולת, ויש נוהגין שנותנין ג"כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב, ויש שזורקין מן החלב בזויות הבית, ועל המשקוף ועל שתי המזוזות, וכל זה עושין במוצאי חג הפסת לסימן טוב, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה ומתוקה, דיש ג"כ נוהגין לאכול מיני תבשילין בדבש, ומיני מתיקה, דראשון הוא לכם לחדשי השנה, והאריך הרב הנז' בדברים אלו וכתב, כיון דעושים זה לסימנא טבא דוקא אין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן, ומושכין יין בצינורות לפני חתנים, ומתחלין המסכתא בר"ח, ונושאין במלוי הלבנה, דסימן הוא ואין בו ניחוש, וכן כיוצא בזה כתב בש"ע ששופכין מן היין של ההבדלה לסימן טוב, וכן אמרו בגמרא דר"ה השתא דאמרת סימנא מלתא היא, ליכול איניש רוביא וכו', וכן אמרו בגמרא דמציעא דף כ"ז ע"ב כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני, ופירש רש"י דמנחשי, ואמרי סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו, ועיין בתוספות שם עכ"ד, ע"ש:

ויפה הוכיח הרב ז"ל לעניינים אלו ממקומות הנז', וכן נראה להוכיח ג"כ מהא דקידושין דף נ"ט ע"א, גבי רב גידל שלא רצה למכור דאמר זבוני לא מזביננא לה, דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מלתא, הרי חסיד גדול אמר כן בפירוש ולא חש לנחוש, וכן אמרו בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, ועיין ש"ע א"ח סי' תקפ"ג בט"ז ושאר אחרונים, ועיין בש"ע א"ח קל"ח הקורא בתורה יכוין בדבר שמתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב, ועיין ברכ"י סי' קפ"ג, ובקב הישר פ' ס"ד שלא יניח כלים ריקים על השלחן בשעת בהמ"ז, וכתוב בקב הישר אם אדם יוצא לדרך או להקביל פני שר, אם בצאתו מן הבית פגע בכלי ריקם ישוב לביתו, ולא ילך באותו היום, ועל כן נראה גם מנהגים אלו שנוהגים פה עירנו לסמנא אין בהם איסור ניחוש. ושרי להו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.