רב פעלים/ב/יורה דעה/ב

רב פעלים ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. ראובן שוחט מתא שעומד במקום אחד, ומביאים לו אנשי העיר עופות לשחוט, והם באים בזא"ז במשך כמה שעות ביום, והנה יש בני אדם מדקדקים במצות, דרכם לבא בכל יום בבית השוחט הנז' כדי לכסות הדם ולברך על הכסוי, והם באים בזמן שהשוחט עומד ושוחט, וכל אחד מכסה הדם אשר ימצא לפניו בעת בואו שם ומברך, וחבירו ממתין עד שישחוט עוד עוף אחר ומכסה ומברך, וכן על זה הדרך, ואע"ג דהאחרונים ז"ל פקפקו בזה, משום דמצות הכסוי היא על השוחט, מ"מ נהגו בכך, והספק שיש לנו בזה אם נאמר שיש טעם מספיק למנהג זה, מ"מ יש לחוש לברכה שאינה צריכה, דהא השוחט עצמו צריך לברך בכסוי הראשון, ואח"כ יכסה בלא ברכה על סמך ברכה ראשנה שתועיל לכל כסויים שיעשה אח"כ, ואיך אלה האחרים יכסו ויברכו כל או"א, ועוד יש לשאול כיוצא בזה, שלפעמים בעה"ב אחד יש לו כמה עופות לשחוט, וקורא את השוחט לביתו, ושוחט אותם, ודרכם לברך בעה"ב על דם עוף א', וכל אחד מבני הבית מברך על דם עוף אחד, שהשוחט שוחט בזא"ז, והכא אפשר שישחוט השוחט כל העופות ויברך, ויכסה דם כל העופות ביחד בברכה, ואיך אלו מכסים כל א' בפ"ע, ומברכים כל א' בפ"ע, והא הו"ל ברכה שאינה צריכה, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. ראיתי להגאון מהרש"ק בתשובה סי' ד', שהובאה בספר לקוטי צבי שנשאל בכיוצא בזה, והוא כשהולכין השוחטים לשחוט כפרות אצל בעה"ב לביתם, ומכבדים לכל אחד לכסות דם השחיטה, ולפעמים כשבאין לבית אשר שם שני בעלי בתים, נוהגין דכל אחד חוטף מעט עפר ומניח בצידו, והשוחט שוחט את העופות השייכין לזה לתוך עפרו, וכן השני לתוך עפרו אשר הניחו, ושניהם מכסין איש את שלו, אם רשאין לעשות כן שמרבה בברכות, לפי המבואר ביו"ד שחט מאה חיות ועופות כסוי אחד לכולן, וכאן כל אחד מברך לעצמי, ע"כ השאלה משואל א' שהוא ת"ח. והגאון מהרש"ק ז"ל השיב, דאין בזה חשש גרם ברכה שא"צ, דכלל זה הוי רק אם הגרמא הוי ברכה יתירה לבד, ואין בה תוספת מצוה, אבל היכא דיש תוספת מצוה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ, דהרי כנגדו מוסיף מצוה, ולכך אם יהיה השוחט מכסה הוא אחד לבדו עושה מצוה, אבל אם מכבד לאחרים יהיו שנים או שלשה עושין מצות כסוי, א"כ כל אחד רוצה לקיים המצוה והוי תוספת מצוה, וכבר אחז"ל והביא רש"י בפ' בחקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצוה, א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ, וזה ברור לפענ"ד, ואין צריך לכל האריכות שלו. ומה שרצה לחלק דמ"ש תורה מי ששחט יכסה, היינו דוקא בעוף שלו, אבל בעוף של אחר יכול הנותן עוף לומר שהוא יכסה, זה אינו נראה לי כלל, דהרי הוא מתנה עמשכ"ב ותנאו בטל, ואינו בידו להתנות כן:

ובנידון הפלוגתא בין התב"ש וכו"ף, אם השוחט יכול לכבד לאחר את הכסוי בתורת שליחות או לאו, הנה בילדותי כתבתי בזה, וכעת נראה לי בקיצור להכריע כך, דאם של השוחט בעצמו, אז הדין כהתב"ש, כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו, אמנם אם העוף של אחר, כיון דהוא עצמו רק שליח הוא, ולכך נהי שהתירה אמרה מי ששחט יכסה, מ"מ הוי רק שליח, ולכך יכול לעשית שליח אחר, ובפרט למאי דקי"ל בה' גיטין סי' קמ"א, דכולם שלוחי דבעל נינהו, וא"כ הכא נמי אף אם יעשה השוחט שליח אחר, הוי זה השליח של הכסוי שלוחו של בעל העוף, ומה לי זה או זה, לכך יכול לעשית שליח אחר, ובזה הוי תורת שליחות, דהרי אף אם השוחט יכסה, אין המצוה שלו רק של בעל העוף, אלא דהשוחט הוי שלוחי, א"כ יכול לעשות שליח, ובזה נסתלק נמי ערעור של רו"מ דגורם ברכה שא"ץ, דבזה שאני, כיון דאף אם השוחט יכסה הוי רק שלוחם, וגוף המצוה הוא של המשלחים, א"כ אם מחזיר לכל אחד את שלו, אין זה בכלל גורם ברכה שא"ץ ומותר, עכ"ל מהרש"ק ע"ש:

והנה מה שכתב הרב ז"ל שאם העוף הוא של אחר, החיוב מן התורה הוא על בעל העוף, והשוחט הוא רק שליח של בעל העוף, וכו', דבר זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק, ולפ"ד יוצא דין מחודש, דאם בעל העוף כיסה בלא רשות אינם חייב ליתן לו עשרה זהובים, כיון דבאמת שלו היא זו המצוה, ורק אם אחר חטף המצוה מן השוחט הוא דחייב, מפני שמצוה זו זכה בה השוחט לעשותה על ידו, משא"כ בעל העוף עצמו למה יתחייב, כיון דזו המצוה שלו היא:

ועוד, הנה במצות השחיטה עצמה מצינו להרמב"ם ז"ל, דס"ל שהיא מצות עשה, דכ"כ בה"ש פ"ג מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואח"כ יאכל, דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ע"ש, וכ"כ הסמ"ג עשין ס"ג, והרא"ה בספר החנוך, והרמב"ן על התורה ואירחות חיים, אבל הריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ס"ל ליכא איסור עשה, בין בחייה בין במיתתה כלל, וכאשר הביא דבריהם הגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"א סי' א', ושם כתב שיש שלשה שיטות בדבר ע"ש, על כן למאן דס"ל איכא בשחיטה מ"ע, ודאי זו המ"ע היא על בעל העוף והבהמה, והשוחט הוא שלוחו בזה, ולפ"ז אם בעל העוף או הבהמה הביא לשוחט לשחוט, וקדם אחר ושחט, ה"ז דומה לדין המילה שכתב הרא"ש ורבינו ירוחם, ופסקו מור"ם בהגה"ה סי' שפ"ב, בהיכא דאבי הבן לא מל בעצמו, אלא נתן לאחר למול, ובא אחר וחטף המצוה ומל, דפטור מעשרה זהובים, כי לאבי הבן לא יתחייב ליתן כיון דהוא לא מל בעצמו, ולמוהל לא יתחייב, כי במה זכה וכן הא דכוותא, וכל זה הוא לסברת הסוברים שיש בזה מ"ע, אבל להריצב"א ובה"ג והרשב"ץ דס"ל אין בזה מ"ע כלל, אז אפילו אם היה בעל העוף בעצמו רוצה לשחוט, וקדם אחר ושחט אינו חייב ליתן לו כלום:

מיהו כל זה יש לנו לומר בשחיטה למ"ד שהיא מ"ע, דודאי הוי השוחט שלוחו של בעל העוף, אבל מצות כיסוי אם נאמר שהיא ג"כ של בעל העוף, והשוחט הוא שלוחו, כמ"ש מהרש"ק ז"ל, למה יהיה זה שלוחו, הלא קי"ל בכל התורה מצוה בו יותר מבשלוחו, דבשלמא שחיטה אינו יודע לשחוט, אבל כסיי יכסה בידו, אלא ודאי מצות הכסוי זיכתה תורה לשוחט, ולאו מדין שליחות עביד לה, אלא היא שלו ממש, ואין לבעל העוף שייכות בכסוי כלום, ואין לומר דלעולם מצות כסוי היא של בעל העוף, ואמרה תורה שהשוחט יכסה כדי שלא יראה המצוה בזויה עליו, וכמ"ש יד שאול בסי' ר"ס דף ל"א ע"ג, וכתב שכן נראה מתב"ש סי' כ"ח ע"ש, זה אינו, כיון דאנו אומרים המצוה של הכסוי היא של בעל העוף, ורוצה לקיימה בעצמו, ודאי אם לא יכסה השוחט לא יהיה נראה מצוה בזויה עליו, כיון דלא שלו היא, ומקיים אותה בעלה, על כן מוכרח לומר דמצות כיסוי זיכתה תורה לשוחט, ושלו היא, ואינו עושה אותה מדין שליחות:

ועוד, אפילו לדברי מהרש"ק ז"ל זה חינח למ"ד דסבר שיש בשחיטה מ"ע, אבל לריצב"א ובה"ג והרשב"ץ דסברי אין כאן מ"ע כלל, א"כ מה שייכות יש לבעל העוף במצות כסוי, כדי שנאמר דהשוחט הוא שלוחו, מאחר דהכסוי תלוי בשחיטה, והוא אין לו שייכות בשחיטה כלל דאינה מ"ע, והסוברים דאין בשחיטה מ"ע, הם גדולי עולם ריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ח"א סי' ק"ם, והביא ראיה ממדרש ילמדינו דאין השחיטה מצוה דאם עמד מלשחוט לא ביטל מצוה, ואם שחט לא הוסיף מצוה, שאינו אלא כדי שלא יאכל נבילה ע"ש, ועל כן גם מהרש"ק יודה בעל כרחו דלדעת ריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ליכא למימר סברה דידיה בדין הנז':

ברם מ"ש מהרש"ק בריש דבריו, דהכא יש תוספת מצוה במה שכל אחד מקיים המצוה, וכה"ג לא שייך גורם ברכה שא"ץ, נראה דבריו נכונים בזה, דהא ודאי הנעשה שליח לדבר מצוה, יש לו שכר בעבור זה שנעשה שליח למצוה, והראיה מן המוהל דאע"ג דבאמת הוא שלוחו של אב, עכ"ז שכרו גדול. ונ"ל בס"ד להביא ראיה לזה דכל היכא דאיכא תוספת מצוה, לא אמרינן בזה חשש גורם ברכה שא"ץ, ממ"ש בגמרא דנדרים דף ח', א"ר גדל אמר רב מניין שנשבעין לקיום המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קמ"ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, ופירש הרא"ש ז"ל קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה, ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם עכ"ל, נמצא בשביל זרוז בעלמא חשיב צורך מצוה, ואין חוששין להזכרת ש"ש לבטלה, וכ"ש בהיכא דאיכא תוספת מצוה, דאין לחוש להזכרת ש"ש בברכה, שא"ץ, וא"ת יכסה בלא ברכה, זה אינו, דודאי אין לעשות מצוה בלא ברכה בהיכא דאותה מצוה טעונה ברכה:

והנה באמת שאלה כזאת נשאלה פה עירינו מן מוה"ר מהרע"ס נר"ו, (עתה נדפסה בספרו זבחי צדק ח"א עמוד תל"ז) שנשאל, כיון דיכול השוחט שהמצוה שלו לכסות הכל בברכה אחת, והוא לא עשה כן, אלא מזמין שנים ושלשה בני אדם לכסות כל א' בפני עצמו ולברך, הוי גורם ברכה שאינה צריכה, והשיב דמשמע מדברי הפוסקים דאין שייך גורם בש"ץ מאדם לחבירו, אלא זה נאמר באדם אחד שעושה המצוה וגורם בש"ץ, והביא ראיה לזה מדברי הרב חיים בן עטר ז"ל בספר ראשון לציון סי' רס"ה סעיף ה' דף קי"א ע"ג שכתב וז"ל, ולענין דינא בהיכא דאיכא שני מוהלין, וכל א' רוצה לברך לעצמו ברכת המילה, ואינו רוצה לצאת בברכת חבירו, נ"ל דיכול לכוין שלא לצאת בברכת חבירו, ויברך הוא על השני, ולא הוי כברכה שא"ץ וכו' ע"ש, ואם איתא הול"ל דאסיר לאבי הבן להזמין שני מוהלין, ויברכו ב' ברכות, אלא יזמין לאחר שימול את שתיהם, ויברך ברכה אחת, אלא ודאי לא אמרינן בכה"ג גורם בש"ץ. עוד הביא ראיה מדברי הרב חק יעקב בה' פסח סי' תנ"ז, שכתב בס"ק ג' וז"ל, ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת, ומברכת לעצמה, ולא חשש משום בש"ץ, וזה הדין של הכסוי דומה לדין החלה הנז', דגבי חלה נמי החיוב בא מכח אדם אחד בעל העיסות. עוד הביא ראיה מהלכות פסח סי' תל"ב, גבי בדיקת חמץ שבעה"ב יעמיד בני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו, על סמך ברכה שברך בעה"ב, ואם לא עמדו אצל בעה"ב בשעה שבירך, יש בזה ג' דיעות באחרונים, איכא דס"ל צריכים השלוחים לברך, ואיכא דס"ל יבדקו בלא ברכה, ואיכא דס"ל דאין יכולים לבדוק אם לא שמעו הברכה, דאין יכולים לברך ב"פ על המצוה, ואם יבדקו בלא ברכה אסור לעשות המציה בלא ברכה, אמנם הרב מחוקק יאודה שם כתב, אם בתחלה קודם שבירך בעה"ב מסר לכל א' חדר לבדוק, אז אפילו אם לא עמדו בשעה שבירך יכול לברך ולבדוק לכ"ע, דהא כל א' מברך על המצוה שמוטל עליו בשליחותו של בעה"ב, ואין כאן ב' ברכות על מצוה אחת, דהא בעה"ב לא היה דעתו בברכה שלו, אלא רק על חדר שהניח לעצמו, וה"ז דומה לדין משאת בנימין שהביאו הש"ך והט"ז ביו"ד סי' שכ"ו, דאם מתחלה לשו כמה עיסות כל א' בפ"ע, תוכל האשה בעלת הבית להביא כמה נשים, ויטלו כל א' חלה מעסה א', ויברכו לעצמם, והאשה בעה"ב ג"כ מקודם מפרשת חלה מעסה אחת, ומברכת, דכל א' הוי מצוה בפ"ע, כיון שאין דעת בעלת הבית, אלא רק על עסה שנשאר להו, וה"נ דכוותא גבי בדיקה דכ"ע מודו שיבדקו ויברכו כל א' לעצמו, אבל כי פליגי הוא בהיכא דכבר בירך בעה"ב, והיה דעתו לבדוק הכל, ואח"כ נמלך, וצוה לאחרים לבדוק ג"כ עמו איזה חדרים, דמ"ס יבדוק השליח בלא ברכה, ומ"ס לא יוכל לבדוק, מפני שצריך לברך, ואין מברכין על מצוה ב"פ, ועל כן בנ"ד השאלה אם השוחט לא בירך וכיסה בתחילה, אלא מתחילה הזמין לאחרים שכל א' יעשה כיסוי, דודאי כל א' יברך לעצמו, אע"ג דהם באו מכח השוחט, דהא גבי בדיקה נמי הם באו מכח בעה"ב, ואפילו אם השוחט בירך וכסה על דם עוף א', ולא היה בדעתו לכסות שאר עופות ששוחט אח"ז, אלא בדעתו להזמין אחרים עליהם, ג"כ הוי דינא הכי, מאחר שלא היה דעתו בברכה של עופות אחרים שמכסים אלו בני אדם האחרים, ולכן גם בזה כל א' מברך לעצמו, אבל אם השוחט כשבירך וכסה עוף הראשון היה דעתו בברכה לכסות גם שאר עופות ששוחט אח"ז, אך אח"כ באו אחרים והזמינם ונתן להם רשות לכסות, אין דין זה נפשט מדין הבדיקה, ודין החלה הנז"ל, ורק י"ל דרשאין בכך לברך ולכסות מפני שאם השוחט יכסה צריך לכסות בלא ברכה, מפני דאיכא פלוגתא בזה, יען שהשוחט אחר שבירך וכיסה קודם שישחוט עופות אחרים הוא מפסיק בשיחה שלא מענין, גם הולך למקום אחר וחוזר, ועל כן אע"ג דדעתו היה בברכה על כל עופות שישחוט כל היום, הנה לדעת מרן הליכה מבית לבית חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך, ולדעת החולקין אין לברך, ומשום סב"ל אינו מברך, אך עכ"ז לדעת מרן ז"ל ודעמיה, דס"ל צריך לברך, נמצא זה שאינו מברך עושה המצוה בלא ברכה, ולכך עדיף שיכסו אחרים ויברכו על המצוה, כי כתב הגאין תב"ש בסי' י"ט סק"ז, מוטב להכניס עצמו בספק גרם בש"ץ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, ועל כן העלה לדינא שיכולים אלו לברך על הכסוי כל א' לעצמו, וכנז' בד"ק:

והנה מצינו להגאון ר"ז ז"ל בסי' תנ"ז סעיף ד' שכתב, ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה, אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די בברכה אחת לכולן ע"ש, הרי מנהג זה שכל אשה מפרשת ומברכת לעצמה פסקו ר"ז להלכה, ולא פקפק בו כלום, וקשה דבסי' תל"ב סעיף ט' כתב, אפילו לא שמעו כלל הברכה מבעה"ב אין צריך לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבין בבדיקה זו, ואין בודקין אלא לפטור בעה"ב מחיובו, וכיון שבעה"ב עצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחוייב לחזור ולברך על אותם המקומות כיון שבירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושין שליחותו אין חייבין לברך וכו' ע"ש, וזה נראה הפך מ"ש בסי' תנ"ז, שקיים המנהג דכל אשה מפרשת ומברכת לעצמה, דהא התם נמי העיסות הם של בעלת הבית, גם נראה עוד זה הפך דבריו שכתב בסי' רי"ג סעיף ז' שכתב וז"ל, ואפילו רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד, כגון שמפרישים חלה מעסותיו, או קובעים מזוזות בפתחיו, או מלין את בניו בשעה אחת, אין רשאין ליחלק, אלא צריכין לעשות ביחד, כדי שיברך אחד לכולן, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם, הרי לא נגמרה המצוה עד שיעשה כולם, ולכן די בברכה אחת, ואסור לגרום ברכה שא"ץ עכ"ל, וזה נראה הפך המנהג שהסכים בו בסי' תנ"ז, שכל א' מפרשת ומברכת. ונ"ל בס"ד החילוק פשוט, ואין סתירה בדבריו דהתם בסי' רי"ג איירי שכולם הם מוכנים ועומדים, הן העיסות שכולם גלגלו אותם, והן המזוזות, וכן מילת שתי בניו כולם מוכנים ועומדים, ולכן אע"פ שהוא מזכה שנים ושלשה בני אדם להפריש כל א' חלה מעיסה אחת, וכן לקבוע לו כל א' מזוזה אחת, וכן למול כל אחד בן אחד, עכ"ז צריכין שלא יתחלקו, אלא יהיו כולם עושים המצוה בשעה אחת וברכה אחת לכולן, כי המשלח אותם חייב בכולן לעשותם, וכן הך דסי' תל"ב, כל הבתים מוכנים ועומדים, ובעה"ב חייב לבדוק את כולם, על כן אע"פ שכל אחד בודק בית א' בפ"ע ברכה אחת לכולן, משא"כ הך דסי' תנ"ז, כשאשה זו מברכת ומפרשת חלה זו מן העיסה, עדיין עיסה השנית לא נתגלגלה ולא נתחייבה בעלת הבית, וכל אחת מברכת ומפרשת חלה קודם שגלגלו עיסה השנית, ולכן שפיר קאמר דמצו כל אחת להפריש ולברך, וזה מוכרח, כי מקור דברים אלו שכתב הגאון ר"ז הם מן חק יעקב, כאשר ציין עליו בגליון הש"ע, ושם בחק יעקב כתב וז"ל, והמנהג ולהפריש מכל עיסה ועיסה לבדו וכו', וכתב במג"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה, ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה עכ"ל, הרי כאן מדבר שכל אחת מברכת בין גלגול לגלגול, וזה פשוט:

אמנם ודאי בדין שהביא מחוקק יאודה מן משאת בנימין, שהעיסות מוכנים ומגולגלים כולן, וכל אשה תפריש מעיסה אחת ותברך, מפני שבעלת הבית שהעיסות שלה, כשברכה על עיסה אחת לא כיונה לפטור שאר עיסות, וכן מה שלמד מזה מחוקק יאודה לדין הבדיקה בשאר חדרים שבודקים בני הבית, שיכולים כל אחד לברך על בדיקה שלו, מפני שבעה"ב לא כיון בברכות אלא רק על חדר שבודק הוא עצמו, הנה בכל אלה אין הגאון ר"ז מודה לפ"ד שכתב בסי' רי"ג, דס"ל כיון דחל החיוב על בעה"ב ובעלת העיסות על כולהו, אז אין אלו האחרים הבאים לבדוק או להפריש רשאין להחלק, באופן שכל אחד יברך לעצמו:

הנה כי כן, נידון השאלה הנז' דכל אחד מכסה ומברך על דם שלפניו, ויבא השני אחריו ויכסה ויברך על דם אחר שנשחט אחר הראשון, שנתכסה דמו אחר הראשון, גם הגאון ר"ז יודה דמצו לברוכי כל חד וחד, כי דין זה דומה למנהג הנשים בעיסות שהביא חק יעקב ור"ז בסי' תנ"ז וכנז"ל, שכל אחת מפרשת ומברכת לעצמה, ולכן גם בנידון השני שבשאלה הנז"ל, שהשוחט הולך לבית בעה"ב לשחוט כמה עופות הנמצאים שם, מצו לברוכי כולם על הכסוי קודם שישחוט עוף אחר, ועדיין זה החיוב של השני לא היה בעולם, ואין כאן דין גורם ברכה שא"ץ:

מיהו בנדון השני הנז' בשאלה הנז', כי השוחט בא לבית בעה"ב לשחט לו עופות הצריכים לו, וכל א' מבני הבית מכסה עוף אחר בזא"ז, אע"ג דעלה בידינו דאין בזה איסור גורם בש"ץ, עכ"ז בזה יש לפקפק, דאיך רשאי השוחט לכבד את אחרים במצות כסוי, מאחר דהיא רמיא על השוחט, וכאן בנ"ד ליכא למימר האי טעמא הנזכר לעיל, דהא הכא הם צריכים לשחוט ד' או חמש עופות או עשרה, יוכל השוחט לשחוט כולם, ויברך ברכת כסוי על כולם ביחד וילך לו, ולפ"ד הגאון מהרש"ק שהבאתי לעיל שעשה חילוק מדעתו, בין היכא דהעוף הוא של השוחט, לבין היכא דהעוף של אדם אחר, אה"נ דנוכל לומר דמצו למעבד הכי, אך כבר אנא עבדא פקפקתי בדבריו הנז' וטעמי ונימוקי עמי, כאשר יראה הרואה, וא"כ לכאורה נראה דלא מצו למעבד הכי להיות כל א' מברך על כסוי עוף אחד, אלא צריך שהשוחט ישחט כל העופות של בעה"ב, ואח"כ יכסה הדם של כולם, ויברך, כי מצות הכסוי היא שלו:

אמנם חזרתי ואמרתי לקיים בס"ד המנהג בזה, ע"פ דהם ששה עופות כסוי אחד לכולם, אבל אם יכסו כל אחד מבני הבית לדם כל עוף בפני עצמו, וגם השוחט יכסה עמהם דם עוף האחרון, נמצא נעשה כאן ששה מצות של כיסוי, ומאחר דאיכא תוספת מצוה בדבר זה שהאחרים מכסים, מצי השוחט לכבד אחרים בזה לכסות, ואם תאמר הא גם השוחט עצמו יכול לעשות ששה מצות, והיינו שישחט עוף הראשון ויכסנו, ויברך על כסוי שלו, ויכוין בברכה לפטור כל כסויים של עופות אחרים, ואח"כ יכסה דם כל עוף בפ"ע אחר שישחטנו, על סמך הברכה שבירך בכסוי הראשון, דקי"ל דמועיל בזה, ונמצא גם אם יעשה מצותו בידו יוכל לעשות ששה מצות, ולמה יתן הכיסוי לאחרים, הנה על זה י"ל דליכא למעבד כן, יען דחוששין שמא ישיח השוחט בין שחיטה לשחיטה שלא מענין השחיטה, דלפי סברת מרן ז"ל בסי' י"ט סעיף ה' שיחה הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה, וצריך לברך פעם אחרת, אך איכא סברא אחריתי דהביאה מרן ז"ל שם בסי' י"ט, דיש אומרים שיחה לא הוי הפסק ע"ש, ועל כן אם שח אינו מברך משום סב"ל, וע"מ לסברת האומרים שיחה הוי הפסק, וצריך לברך, נמצא כיון דאינו מברך חשיב לדידהו עושה מצוה בלא ברכה, ולא צריך למעבד הכי, וכמ"ש לעיל דסבר הגאון תב"ש ז"ל בסי' י"ט ס"ק י"ז, דמוטב להכניס עצמו בספק גרם בש"ץ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, וכ"ש בכה"ג:

ועל כן טוב לעשות כך, דהשוחט יתן רשות לבני הבית, לכסות כל אחד דם עוף ששוחט אצלם, ויברכו כל או"א על הכסוי שלהם, והשיחט יכסה דם עוף האחרון ויברך, כן נ"ל בס"ד:

ודע דראיתי להגאון פליתי ביו"ד סי' י"ט, דס"ל בהיכא דיש לו לכסות דם עופות הרבה, דהדין הוא לברך ברכה אחת, ופשיטא ליה להגאון ז"ל, דאם תחלה דעתו בברכה על כל כסויים אלו, הו"ל כאלו בירך על כל כסוי וכסוי, דברכה של כסוי ראשון עולה לכולם, ונוטל שכר ברכה וכסוי בכל או"א, ולכן אם בא אדם וכיסה אחת מאלה, שתים רעות עשה עמו, שלקח ממנו שתי מצות ברכה וכסוי עכ"ד ע"ש, ודבריו אלו נראין לכאורה הפך הסברה שכתבתי, ואין לחלק ולומר דהוא נקיט למילתיה בהיכא דהדמים של העופות חלוקים במקומם בארץ, שאינם זעג"ז, וכיון דחלוקים הכיסויים שלהם, להכי חשיב כל כסוי מצוה בפ"'ע, משא"כ בנ"ד דהוא מטיף דמי העופות זעג"ז, ובמקום אחד עומדים, דזה אינו, דאי משום הא יש לתקן הדבר שיניח הדמים זה בצד זה, ולא יטיף אותם זעג"ז:

ברם בסה"ק שני אליהו, בדרוש ב' של יום יא"ר ציי"ט, כתבתי בס"ד שמדברי הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ז הי"ד, יש להוכיח הפך סברת הגאון כו"פ, דהא התם מנה הרמב"ם מאה ברכות דחייב אדם לברך בכל יום, ובכלל מנה ברכת להניח תפילין לברכה אחת, ואע"ג דמברכין אותה על שתי מצות שהם תש"י ותש"ר, והאדם המניח צריך לכוין בברכתו על שתיהן, וכנז' בהרמב"ם הלכות תפילין פ"ד הלכה ה', עכ"ז חשב הרמב"ם ז"ל ברכת התפילין לברכה אחת, ולא חשב אותה לשתים, ולכן ה"ה גבי כסוי, אע"ג דמברך על שתי דמים ושתי כסויים, נחשב ברכה אחת ולא שתים, ואע"ג דאפשר שיש עכ"פ קצת תוספת מצוה בהיכא דמברך ברכה על כמה דמים, מ"מ אם יהיו חלוקים הכסויים והברכות בבני אדם חלוקין, עדיף טפי מאד מצד דין עשיית המצוה בברכה, ואיכא תוספת שפיר בכה"ג, ועל כן שפיר כתבנו להתיר בנ"ד, שיברכו בני הבית על כל חד וחד, ובעוף האחרון יכסה השוחט ויברך:

ואחרי כותבי, ראיתי בתורת כהנים פ' אחרי וז"ל, ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה, ולא יקפיד אם אחר יכסה, ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו, ת"ל כי נפש הבשר בדמו הוא עכ"ל, ועיין קרבן אהרן שם מ"ש בשינוי הנסחאות שיש בברייתא זו, ועיין להכנה"ג בסי' כ"ח הגה"ט אות כ"ג שהביא ברייתא זו, והגרסאות שבה, ופירש ב' פירושים ע"ש, ועיין ערך השלחן שם מ"ש בזה, ועתה אין לי פנאי לדבר יותר בדבר זה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.