רב פעלים/ב/חושן משפט/טו

רב פעלים ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. מקדמת דנא היו כל הקרקעות נמכרים בשטרי ישראל, ולפעמים לחזק הדבר וליפוי כח יותר ירצה הלוקח שיכתוב לו המוכר חוג'יט בבית המשפט אצל הקאדי, והנה בעתה כבר יצא מאמר מאת המלך יר"ה, שלא יכתבו ולא יעשו מקנה וקנין הקרקעות בשטרי ישראל ואפילו בבית המשפט אצל הקאדי לא יעשו שם אלא הכל נגמר ונעשה ונכתב אצל פקידי המלך יר"ה בפנקס הכ'קאני הנקרא טאב'ו ומשם יקחו שטרותיהם. ועל כן עמד השואל ושאל, אם ראובן נפטר והניח קרקע שהיא כתובה על שמו בפנקס הכ'קאני והניח בנים ובנות וכפי חוקם הבנות יורשות עם הבנים, אם יש עתה בזה"ז זכות לבת בירושה מכח דד"ד, כיון שעתה כל קנייני הקרקעות נגמר ונעשה בפנקס הטאב'ו שהוא ד"ד, ולא נעשים בבית המשפט אצל הקאד'י, ולהכי י"ל שגם דבר הירושה נידון כפי ד"ד שיש חלק לבת בירושה, ואת"ל כל כהאי גוונא שהוא דבר ירושה אשר מן התורה במקום ברא ברתא לא תירות אין אומרים בזה דד"ד, הנה נסתפקנו אם יכולים הבנים להכריח את הבת אחותם שתלך ותודה ברצונם לעשות להם פ'ארג' על שמם בחלקה בפנקס הטאב'ו, כי בלתי הודאה הן לא יהיה זכות לבנים בחלק הבית, ואינם יכולים למכור ולמשכן כנגד חלקה, ואת"ל שיכולים להכריחה שתלך ותודה כרצונם, הנה נסתפקנו אם הבת אינה רוצה לעשות הודאה זו על שם הבנים בחנם עד שיפייסו אותה בממון, אם יכולה בכך, ואת"ל שצריך לפייסה בממון עד כמה הוא שיעור הפיוס:

עוד עמד השואל ושאל, אם נתרצו הבנים והבת ביניהם בשיעור הפיוס, וכתבו שטר בעדים באופן הפיוס שנתרצו בו, אם יכולים הבנים לחזור בהם, באומרם שגילו דעתם מכבר קודם. כתיבת השטר שהם אנוסים, אם זה חשיב כדין מתנה דסגי לה גלוי דעת בלבד, או"ד בעינן אונס גמור ושיכירו העדים באונסם כדין המכר, יורנו המורה ושכמ"ה:

תשובה. ידוע הוא דכל הפוסקים ז"ל ס"ל לא אמרינן דד"ד אלא בדברים שיש הנאה למלך וכאן אם הבת יורשת עם הבן ואם הבן יורש הכל מה הנאה למלך בזה, ופוק חזי מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' שס"ט בשם מהר"י ישראל וז"ל, ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות, אלא נותנת לו רשות וכל שאינו מכריח אינו ד"ד, כי ד"ד הוא כמו לא ליכול איניש ארעא בלא אגרתא שהמלך מקפיד בכך, וכ"כ בנמק"י בשם ר"י, וכן דעת הרמב"ן וכו' עי"ש:

וראיתי להגאון ח"ס בח"מ סי' קמ"ב שכתב על נידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, וכשמתה עשתה צוואה בערכאות וסילקה בעלה מירושתו וחלקה נכסיה ליורשים, וכתב וז"ל וטענתו הב' כיון שיורשי האשה מוחזקים לא ידענא אנה מצא וכו', ותו לו יהיבנא ליה טענתיה מי החזיק ליורשים בקרקע, הלא הקרקע בחזקת יורש דאורייתא הוא הבעל יהיה מן התורה או מדרבנן, מ"מ עתה הוא יורש דאורייתא וקרקע בחזקתו ואילו אתו יורשי האשה ומחזיקים בקרקע חזקה ממש היו נקראים גזלנים, ואטו עכשיו הואיל שהערכי הזה כתב קרקע על שמם יפה כוחם מחזקת עצמם, ראוי לנדותם עד שיסירו כח הערכי מן הקרקע הלז. גם טענתו הג' הבל היא דיש יד למלך בירושה מה ענין יד המלך לכאן, מה שהמלך נוטל כאחד מן היורשים זהו מחוקי ונימוסי מדינתו, ויקח חלקו והוא שלו ועל השאר אנחנו דנים וזיכהו רחמנא לבעל, בשלמא התם, יש למלך חק דבר קצוב מכתיבת השטרות, וגם כבוד מלכותו שיקראו השטרות על שמו, על כן אין קרקע ניקנית אלא בשטר, ואם היו קונים בקנין אחר יתבטל חק המלך וכבודו, אבל הכא, לעולם יקח המלך חלקו, ומאי איכפת לוה אם היתה לבעל או לשאר יורשים, על כן לא ראיתי שום ממש בטענות אלו וכו' עכ"ד עי"ש, והם דברים פשוטים וברורים. ועיין להגאון חיד"א ז"ל בספר טוב עיין סי' י"ז אות ד', שטען טענה כזו וז"ל, ועוד דהא דאמרינן דד"ד, הוא שכך גזר, ואם לא יקיימו גזרתו ריב לו עמהם, אבל הכא ודאי לא אכפת ליה עכ"ל יע"ש:

ודע, כי אעפ"י שבאמת מצינו לכמה פוסקים קמאי דס"ל אמרינן דד"ד בכל גוונא, ואפי' בהיכא דליכא הנאה למלך, עכ"ז לא יועיל זה לדידן לומר שתאמר הבת קי"ל כוותייהו, דהא אנן קבלנו הוראת מרן ז"ל, והוא פסק בח"מ סי' ס"ח סעי' א' כהרמב"ם ודעמיה, דסברי מרנן שטרי מתנות והודאות ופשרות הנעשים בערכאות הרי הם כחרס ע"ש, וכתב מרן ז"ל בב"י בביאור דעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דטעמא דידהו הוא כמ"ש הרב המגיד ז"ל, דאע"ג דקי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת המלך, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו דין עי"ש, וכן עוד מצינו למרן ז"ל בתשו' בס' אבקת רוכל סי' פ"א שסמך על דברי הרב המניד ז"ל הנז' בשתי ידים, ותמה על דעת המורה להפך בדעתו של הרמב"ם ז"ל, וגם הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רי"ט הסכים שכן דעת הרמב"ם ז"ל יע"ש, וכתבו האחרונים ז"ל דמ"ש מור"ם ובכל מקום שמשפט המלך וכו' כשרים אפי' שטרי מתנות מכח ד"ד, אין כן דעת מרן ז"ל, וגם עוד עין רואה בב"י סוף סי' שס"ט מ"ש בשם מהר"ר יעקב ישראל ז"ל ע"ש, נמצאת דעת מרן ז"ל דאזלינן בתריה הוא כמאן דסבר דלא אמרינן דד"ד כי אם בדברים שיש בהם הנאה למלך, ועל כן לא תועיל בנ"ד סברת החולקים על זה, יען דלדידן אין לומר קי"ל נגד מרן ז"ל, וכ"כ הרב כפי אהרן ח"א סי' י"ד דף קס"ד ע"ב יע"ש:

ועוד בר מן דין, הנה ענין זה דנ"ד שהוא דין ירושה שאני טובא מדין שטר מתנה וכיוצא, דידוע הוא ממ"ש מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' כ"ו מחודש ז' תשובת הרשב"א ז"ל במי שתבע את חתנו בערכאות שיחזיר לו מה שירש מאשתו ע"פ התורה, משום דהכל יודעים שבאותו המקום הולכים בדיני הגוים וכל הנושא אשה כאלו התנה כן, וכתב הרשב"א ז"ל מרורות על הדבר הזה ע"ש, ותשובת הרשב"א הנז' פסקה מור"ם ז"ל בהג"ה סוף סי' שס"ט, ואעפ"י שמרן ז"ל לא הזכירה בש"ע, הא הביאה בב"י לפסק הלכה, דהא מרן ז"ל אפי' בשטרי מתנה פסק בש"ע כהרמב"ם ודעמיה דלא יועילו מטעם דד"ד בדברים שאין בהם הנאה למלך, וכ"ש בענין זה שהוא עקירת דבר מן התורה מדיני ירושה, ועי' להכנה"ג ח"מ סי' כ"ו הגהב"י אות כ' ואורח משפט הגהב"י אות ד', ועיין מהרימ"ט ח"מ סי' וא"ו, וח"ס ח"מ סי' קמ"ב יע"ש:

גם ידוע הוא מה שהאריך בזה הרב מהר"ם חזן ז"ל בס' נחלה לישראל והביא תשובת הרשב"א הנז', גם הביא דברי התשב"ץ ח"א סי' קנ"ח בענין זה, דעקירת דבר מדין ירושה חשיב איסורא, וליכא למימר דשרי מכח דד"ד, גם הביא דברי מהרימ"ט שהרבה להשיב אפו בכל כחו תצלנה אזנים משמוע קללות נמרצות אשר קלל הטוען ירושה שלא כדת מרע"ה ע"ש. גם הביא מ"ש הכנה"ג בח"מ סי' רע"ו הסכמה גדולה ונפלאה בכל אלות הברית וכו' ע"ש, גם הביא דברי הרב משא מלך שכתב ומשורש זה ימשך שכל מה שנהגו הסוחרים במשאם ומתנם קיימת אעפ"י שאין זה מן התורה, ואעפ"י שדין התורה להפך אין בקיום המנהג ההוא ביטול מצות התורה אלא שלא נעשה אותו דבר על אופן שגזרה תורה, ול"ד לביטול מצוה ולעקירת ירושה שהיא עקירת המצוה עכ"ד, ועוד האריך הרב נח"ל הנז', והביא כמה פוסקים המדברים בענין זה ע"ש, והנה אעפ"י שנראה לנו שיש עוד הרבה פוסקים המדברים בענין זה שלא הזכירם הרב הנז' אין צורך להאריך להביא כל המדובר בזה, ורק נימא פוק חזי מ"ש פאר הזמן רבינו חיד"א ז"ל בס' יוסף אומץ סי' ה' חתימה לחיים על תשובת מר בריה דרבינא בהמסרב בדין ירושה עפ"י תורתנו הקדושה והלך לערכאות שכתב כמה חרמות ונדויים על זה רח"ל ע"ש בד"ק, ועי' עוד להרב הגדול מהרד"ף במכתם לדוד ח"מ סי' ל"ו דף רמ"א מה שדיבר בזה במתק לשונו יע"ש:

וא"כ השתא הספק הראשון ששאל אם יש זכות לבת בירושה מד"ד בזה"ז, שהכל נקנה ונכתב בפנקס הטאב'ו המתוקן מאת המלך יר"ה, אין כאן מקום ספק, ואין זו טענה כלל, ואפי' אם כבר העבירו פקידי המלך את חלק הקרקע על שם הבת כפי דתם אין זה כלום, וגזל הוא בידה ולא זכתה כלל, ודבר זה היא פשוט וברור כשמש:

מיהו, כל זה שאנחנו אומרים הוא בקרקעות שהם אסתמלא'ק הנקנים ובאים מאיש לאיש, אבל בקרקעות שקונה אותם האדם מן המלך בעצמו, הנה באלה אפשר לומר שנוהג בהם דין דד"ד בענין הירושה, מפני כי אלו הקרקעות הנקנים מאת המלך יר"ה אנחנו רואים שעשה להם המלך תכסיסים משונים, הן מצד חלוקת הירושה הן מצד דברים אחרים, וכיון דחלוקים הם אפשר לומר זה הקונה הקרקעות האלה מאת המלך יר"ה אדעתא דהכי נחית לנהוג בהם כמשפט הקאנון של המלך בכל דבר ודבר, וכל באי כוחו בתר הני גרירי:

ועוד איכא טעמא רבא, דאית לן למימר כאן דד"ד גם בדבר הירושה, משום כי חלוקת הירושה שעשה המלך בקרקעות אלו יש בזה הנאה למלך, שבאמת משום הנאתו שינה דין החלוקה הירושה ומשפטיה, בקרקעות אלו, ואדעתא דהכי הוא מוכר אותם, ונזכיר אופן אחד לדוגמא, כי כפי תקי המלך בקרקעות אלו הוא, אם נזדמן שהבת ירשה קרקעות אלו ומתה בלא בנים, אם יש לה בעל יורש אותה, ואם אין לה בעל ולא אח ולא אם, אז ירש אותה המלך, ולא ירשו אותה שאר קרובים שהם יורשיה בנכסים אחרים, ועוד יש כמה נפקותא במשפט הירושה אשר יסד המלך בקרקעות אלו שהוא מוכר אותם, ונמצא שבתכסיסים שיש בירושת הקרקעות האלה יש הנאה למלך, ובעבור הנאתו יסד כן, וכבר אמרנו דכל שיש הנאה למלך סברי מרנן דאמרינן בזה דד"ד, ונראה שזה עדיף משאר דד"ד דאמרינן בעלמא, יען כי הקרקעות אלו הם היו של המלך בעצמו, והוא מוכרם אדעתא דהכי, והקונה נמי אדעתא דהכי נחית, וצריך לעיין עוד בזה, אך הואיל ואין דבר זה נזכר בשאלה הנז' לא נדבר בו פה:

ברם, נשאר לנו לברר שאר המקומות הנזכרים בשאלה, הנה מצאתי ראיתי בספר פני משה ח"ב סי' ט"ו שנשאל, במי שמת והניח בן ובת, ומנכסי עזבונו הניח חניות, וכפי נימוסי הישמעלים בחניות ברתא במקום ברא נוטלת שוה בשוה, ועל כן במותו נכתבו החניות בפנקס המתוו'לי על שם הבן והבת באינתקא'ל, ר"ל שמזכות אביהם בא להם, אח"כ תבע הבן מן אחותו שתחזור ותעשה פ'רא'ג על שמו, ר"ל שיסלקו שמה ויכתבו אותם על שם אחיה כפי דין תוה"ק שאין לבנות במקום בנים כלום, והבת טוענת כי מכח הד"ד זכתה בחלק החניות הנכתב על שמה, שכן פסק הר' ירמיה מורונגאטו ז"ל מכח דד"ד וכו', והשיב הרב ז"ל כי הרב ירמיה ז"ל הנז' כל חכמי דורו חלקו על הוראתו הנז', ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא ישתקע הדבר, אמנם הרב הגדול מהר"ר יחיאל בסאן ז"ל, הגם שהוא מהחולקים על הוראת הרב ירמיה הנז' מ"מ ס"ל דאין הבנות חייבות לחזור ולכתוב אותו החלק על שם הבנים היורשים באמת ואם על כל פנים הוא צריך הבן ההוא לכתוב נחלתו על שמו הנה הוא צריך לפיים את אחיתו בזה כדי שתעשה פ'ראג' כרצונו, אך מהרימ"ט ז"ל חולק גם על סברת מהר"ר יחיאל הנז', והוא מחייב את הבת לעשות פ'רא'ג את החלק הכתוב על שמה על שם אחיה הבן חנם אין כסף, מדין השבת אבידה יע"ש:

והנה כעת לא יכולתי למצוא באיזה תשובה מתשובות מהר"י בסאן הנדפסים כתוב דבר זה, וגם בתשובות מהרימ"ט לא מצאתי עדיין דבר זה, אך מה בכך, הנה גברא רבא ויקירא קמסהיד עלה דמילתא הוא הרב הגדול פני משה:

והנה נמצא כאן ג' סברות, ראשונה היא ס' הר' ירמיה דס"ל זכתה מכח דד"ד, וזו הסברא היא דחויה, ומלבד מ"ש הרב פ"מ ז"ל שכל חכמי דורו חלקו עליו בהוראה זו ומחו לה וכו' הנה היא דחויה מכל אותם הדברים שכתבנו ורמזנו לעיל, והסברא הב' היא סברת מהרי בסאן ז"ל דס"ל דאין זכיה לבת כלל בירושה, אפי' שכבר נכתב על שמה, עכ"ז אין הבן יכול להכריחה לעשות פ'רא'ג על שמו אא"כ יפייסנה בממון, והסברא הג' היא סברת מהרימ"ט ז"ל, דיכול להכריחה כפי הדין לעשות פ'רא'ג על שמו בחינם אין כסף, מדין השבת אבידה:

ובאמת סברת מהרימ"ט נראית נכונה ואמיתית, וטעמו ונימוקו עמו מדין השבת אבידה, דמאחר שלא זכתה לה, מה לה לעכב הכתיבה, וכן אזיל נמי הגאון ח"ס כסברת מהרימ"ט ז"ל, וכאשר כתבתי דבריו לעיל, אך סברת מהר"י בסאן צריכה טעמא, וגם אינו מפורש בדבריו בכמה צריך לפייסה, ואולי גם אם יתן לה החצי לא תרצה, על כן נראה טעמו של מהר"י בסאן שיש טענה לבת שרוצים ממנה לעשות פ'רא'ג לבקש שכר בזה כמו ענין הקומיסיון שלוקח הפ'אטור, ובודאי כוונת הרב ז"ל לומר שצריך לפייסה כפי ראות עיני הדיינים שבעירם:

וראיתי להרב הגדול מהר"א אלפאנדארי ז"ל בספר אליה רבא בשו"ת אה"ע דף ס"ח ע"ד, שהביא דברי הרב מו"ז מהר"י בסאן ז"ל הנז' וז"ל, ומעתה מה שהוסיפו עוד המורים ממ"ש מ"ז הרב מהר"י בסאן ז"ל, דאין האחיות מחויבות להעביר הקרקעות על שם אחיהם בפנקס המותב'אלי וכו', הא נמי לאו מילתא היא, דהבנות אין להם שום זכות בקרקע אביהם במקום שיש אחים, ואם באו לכתוב הקרקע על שמם מקפחין את שוקן שלא יעשו כן, אלא שאם הם בשב ואל תעשה, והאחין צריכין עכ"פ לכותבם על שמם אז אין הבנות מחויבות לקום בקום עשה לכתוב על שם אחיהם אם לא שירצו אותן בריצוי כסף, הנה זאת היא תורת מו"ז הרב זלה"ה:

והנראה לי ברור מתוך תורתו, שאם הקרקע שהניח אביהם לא נעשה אנתקאל על שם הבנות והאחים הכתיבוהו על שמם, וכיחשו למותב'אלי שאין להם אחיות, אין האחיות רשאין להגיד למותב'אלי שהם בנות המת, ואם עשו כן ראוי לייסרן כמו גוזל את חבירו וכו':

באופן שגם הרב מו"ז ז"ל מודה שאין לבנות שום זכות בקרקע אביהן כלל ועיקר, והרי הם כנכריות בממון אביהם, וכל מה שחייב מוז"ה להאחים לרצות את אחיותיהן אינו אלא מתורת שכר שכיר, וכיון שכן, בנדון כזה ראוי להב"ד לשום בכמה בנות ישראל מתרצות להעביר חלקיהן וינתן להן, והנראה לפי השערתי שהוא בכמו עשרה למאה ממה שנוגע לחלקן עכ"ל, ע"ש:

נמצינו למדין מדבריו, דטעמו של מהר"י בסאן ז"ל, הוא מתורת שכר שכיר והיינו כפי מה שהסברתי לעיל שהוא מדין הקימסיון שלוקח הפ'אטור, גם נראה מדבריו שדבר זה הוא משתער לפי ראות עיני הבית דין יכב"ץ, והוא ז"ל עשה השערה עשרה למאה:

נמצינו למדין עוד דהרב מהר"י בסאן אינו יחיד בדבר הריצוי הזה, אלא גם הרב מהר"א הנז' מודה כן, ולפי"ז אע"ג דמהרימ"ט ז"ל פליג וס"ל דצריכה הבת לעשות פ'רא'ג חנם אין כסף, עכ"ז הבת יכולה לומר קי"ל כמהר"י בסאן ודעמיה, דס"ל אין הבן יכול להכריחה בחנם אא"כ ירצנה בכסף, ורק הרצוי יהיה לפי ראות עיני הב"ד, ושיעור הריצוי לא שמענו קצבתו, אלא רק מפי הר' מהר"א ז"ל שכתב עשרה למאה:

ואחר החיפוש ראיתי להגאון אחרון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב מה"ת בח"ג בסוף התשובה דסי' ק"י דאזיל בשיטת מהר"י בסאן וז"ל שכתב הדין דין אמת ואין חיוב לתת חתימה בחנם, והוא פשוט וברור יע"ש, וכ"כ ג"כ בשואל ומשיב תליתאה סי' ע"ד וסי' רס"ד ע"ש, ונמצינו למדין מדבריו הנז' שיש עוד גדולים ברבני אשכנז דקיימי כסברא זו דמהר"י בסאן. שכן כתב לו השואל ששמע מאיזה גדולים שהבנות אינם מחוייבות לתת להם פטורין בחנם, ובא לשאול מן הגאון מהרי"ש, אם זה אמת, והשיב שזה אמת, וע"כ כיון דאיכא גדולים דקיימי בסברא זו אין להכריחה לכתוב בחנם אא"כ ירצנה ברצוי כסף:

ועוד ראיתי להרב הגדול מהרח"פ ז"ל בחוקות החיים סי' ע"ג, דהאריך בענין ירושת הבנות וכתב, שאין לומר קי"ל כסברת ה"ר ירמיה וכסברת הרב אדרת אליהו ריקי ז"ל, ואין לבנות שום זכות, לא משום מנהג ולא משום דד"ד, כי אם בזאת מה שנהגו בקושט'א, כפי מה שתיקנו הרבנים הרב מהר"י בסאן וה"ר אליהו רבא רבני מתא לתת לבנות עשרה למאה כדי שיעשו תקריר ויבואו על החתום תקנה הגונה וישרה היא, וכן ראוי לנהוג מכח התקנה שכן תיקנו רבני העיר ומינה לא תזוע עכ"ל ע"ש, הנך רואה שגם הרב מהרח"ף ז"ל שהוא אחרון מסכים בדבר הרצוי הנז':

ואני אומר, כי לסברת מהר"י בסאן ודעמיה, יש סמך ממ"ש הר"ן ז"ל והביאו מור"ם ז"ל בהג"ה בח"מ סי' רס"ד סעי' ד' וז"ל, וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר לו בחנם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו ע"ש:

ולפ"ז, כ"ש וכ"ש היכא שהוא תובע מעיקרא שכר טרחו ואומר לו שלא יעשה לו בחנם, אך באמת אין לו אלא שכר הראוי לו עפ"י השערת ב"ד, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' רס"ד סעיף ג', הניח שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכר הראוי לו, והיינו שצריך לשער עפ"י הב"ד כפי דעת וכפי הזמן, ועי' בזה בסי' רס"ד, ועי' עוד סי' רס"ד סעיף ז', היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש וכו' ע"ש:

מיהו אין להקשות מכל זה על סברת מהרימ"ט דס"ל צריכים הבנות לכתוב לצורך הבנים בחנם מדין השבת אבידה, והא הכא אמרינן עכ"פ צריך ליתן לבעל הקנקנים שכר הראוי לו כפי שומת הב"ד בשביל הטובה שעשה לו, די"ל ס"ל למהרימ"ט הואיל ועשה לו הטובה בכליו שאני, וכ"כ הרב רוח יעקב ז"ל אשר בסוף ספר לב שמח בסי' ס"ד עמ"ש הסמ"ע, אבל שכר הטירחא ושכר דכליו צריך ליתן וכו', די"ל ע"כ לא אמרינן שנותן לו ש"ט אפי' היה בטל, אלא כשהוא בכליו דאין דרך לעשות בחנם, כמו המעבורת והקנקנים, אבל במלאכת גופו כמו משיב אבידה דרכן לעשות בחנם כשהוא בטל, ומשום הכי אינו נוטל כלום ע"ש, ולהכי ס"ל למהרימ"ט ז"ל הכא שיכתבו בחנם, דכאן הוא מלאכת גופם, שהולכים לכתוב בפנקס הכ'קאני ברצון הבנים:

והנה בהיותי מתבונן בזה, האיר ה' עיני וראיתי מ"ש הטור ז"ל בח"מ סי' ס' בשם בעל התרומות, בראובן שהלוה מעותיו ללוי, אך כתב השטר על שם שמעון, ואח"ך תבע ראובן לשמעון שנכתב השטר על שמו שיחזור ויעשה לו שטר מכר, אין כופין את שמעון, דמצי אמר ליה לא יקרא דידך בעינא, ולא זילותא דידך בעינא, ולא עוד אלא אפי' אם הודיע לשמעון בשעה שכתבו על שמו, שעל מנת כן כתבו על שמו שיחזור ויעשה לו שטר מכירה עליו, אפ"ה אין כופין אותו שהרי לא עשה מעשה שיתקיים התנאי ביניהם, ואעפ"י שהודה לו לעשות אינו אלא כמפליגו בדברים וחוזר בו ע"ש, ועי' בהריב"ש סי' ר"ן, וכתב מרן ז"ל בב"י שדין זה למדו הרב מגמ' דב"ק ד' ק"כ ע"ב ע"ש:

והנה דין זה פסקיה מרן ז"ל בשה"ט שם סעיף ט' בלי חולק, וכתב מהרש"ל ביש"ש סי' ל"ג, והביאו הש"ך סעי' ל"ד, שאם לא אמר טעמא דזילה ליה לעשות שטר מכר, אז כופין אותו, דכופין על מדת סדום, דזה נהנה וזה אינו חסר ע"ש, והכא לפי סברת מהר"י בסאן שכתב, שצריך ליתן לבנות שכר טורחם בעבור הכתיבה, א"כ גם בזה הדין הוא כך, דאע"ג דכופין אותו בהיכא דלית ליה טעמא, עכ"ז יש לו זכות לתבוע שכר טרחו בעבור הכתיבה שכותב לראובן ובאמת רש"ל לא זכר דבר זה, כי אם שכתב שכופין בסתס, וקשה לומר דלא נחת רש"ל להכי', על כן נ"ל דרש"ל ס"ל כמהרימ"ט דאין לו שכר טרחו בזה, דהוי כמשיב אבידה:

והנה באמת מדין זה יש ללמוד הלכתא רבתי, לענין נידון השאלה דידן, והוא כי ראיתי להרב פ"מ שהביא דברי הגמ' דב"ק הנז', ודברי בעה"ת והריב"ש בסי' ר"ן וכתב, דלאו דוקא בשטר מכירה דמצי שמעון לסרב משום זילותא, אלא גם אם יבקש ראובן ממנו שטר הודאה שיודה שזה היה מעיקרא של ראובן ונכתב על שמו בדרך אמנה, ג"כ שייך בזה האי טעמא דזילותא, כי אחר שיצא שם בעיר שהוא שלו, אזי גנאי הוא לו שידעו העולם אחר שהוחזק על שמו דמעיקרא לא היה שלו, ובן מנה נעשה בן פרס, ולא אמרינן דהוי זילותא דוקא במה שיצא שמו בעולם שהוא מוכר קרקע, אלא גם בכהאי גוונא יש זילותא, והאריך בזה עי"ש, והגאון מש"ל בפ"ב מה' שלוחין הביא דברי הרב פ"מ הנז', והקשה עליו ע"ש, והרב צור תעודה ה' שלוחין דף קל"ב העלה דלא כהרב פ"מ, ועי' חשק שלמה סי' ס' הגה"ט אות נ"ה, ומטה שמעון סי' קפ"ד הגה"ט אות י"ב מ"ש בזה יע"ש:

וא"כ השתא יש ללמוד מכל הנז' לנידון השאלה דידן, דאם הבן רוצה מן הבנות שיכתבו לו בפנקס הכ'קאני מכר שמכרו לו חלקם, יש להם טענה לומר דאית להו זילותא בזה, דהא ודאי אין לחלק בזה בין איש לאשה, ועוד דגם האשה יש לה בעל ויקפיד דמגעת לו הזילותא, והנה כתיבה של הודאה שיודו הבנות שמורישם הוריש הכל לבנים, ואין להם חלק בזה, הנה על הרוב כפי משפטם א"א לקבל הודאה כזאת, אך לכאורה נראה דיש לזה תקנה שיכתבו חלקם על שם הבנים במתנה, ובזה לא שייך טעמא אחרינא:

איברא כפי הנשמע אצלינו מנימוס וחוקי המשפטים שלהם, שכל קרקע שהוא של שותפים א"א לתת אחד מן השותפים את חלקו במתנה לאחר, מפני כי חלקו אינו מסויים ועומד בפני עצמו, אלא הוא משותף בכל אמה ואמה מן הקרקע, וא"א לקנות במתנה אלא רק חלק ברור ומסוים ועומד וחלק בפ"ע, אבל בתורת מכר אפשר להיות שמוכר חלקו המשותף עם אחרים, ואע"פ שאינו מסוים ועומד בפ"ע:

וא"כ השתא לפי משפטם, א"א שהבנות יתנו חלקם במתנה להבנים, מפני כי חלקם הוא משותף, אמנם גם לדבר הזה יש תקנה במשפטם שיתנו את חלקם לבנים בתורת מכר, ותוך כדי דבור יחזרו ויתנו מעות של המכר במתנה להבנים:

ואפשר לומר, שבאופן זו אע"ג שהם עשו בתורת מכר לא זילא בהו מלתא, מאחר שנתנו המעות של המכר במתנה תכף ומיד, דכ"ע ידעי שלא נעשית בדרך ההקנאה, אלא בעבור לקיים ההקנאה כפי הפשט שלהם, כ"נ לי בדרך אפשר:

ומ"מ אנחנו למדין מכל הנז', דיש עוד טעם נכון לרצותם לבנות ברצוי כסף, אם ירצו הבנים לעשות להם העברה על שמם בפנקם הטאב'ו, משום דאיכא בזה זילותא, וא"כ יש טעם לשער שיעור פיוסם בהרווחה, ודוק היטב:

העולה מכל האמור לעיל שיכולות הבנות לסרב עד שיפייסם בדמים, וסך הפיוס הוא לפי ראות עיניהם של הב"ד שבעירם, ומשם הגדולים הנז"ל שמענו, שעשו השערה עשרה למאה מחלק המגיע להם:

והשתא ממילא נפשט נמי ספק האחרון של השואל, שאם נתרצו הבנים והבנות ביניהם בסך ידוע בעד הפיוס, יש לזה דין פשרה כיון שהם מחוייבים בפיוס הזה, ואין זו מתנה, וידוע דקי"ל פשרה דינה כמכר, וצריך מודעה בעדים, ושיכירו העדים באונס, ואין פנאי להאריך יותר בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.