רב פעלים/ב/אורח חיים/נ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png אורח חיים

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. איש ואשתו דרים בחצר אחד, ויש להם חדר אחד המיוחד לאכילה, ששם אוכלים ושותים וסועדים בו, וגם חדר אחר שהם ישנים בו, וכל חפציהם בגדים וכלים מונחים שם, ובשבת הם מדליקום נירות בשני חדרים האלה, אך האשה מדלקת עיקר הנירות בחדר האכילה, ששם השלחן שלהם, ובחדר שהם ישנים בו מדליקין רק נר אחד דוקא, ורוצה בעלה להדליק ב' נירות בחדר זה של שינה לכבוד שבת, ויברך על ההדלקה, ואע"פ באשתו מדלקת ומברכת בחדר ששם השלחן שאוכלים שם, הוה הוא רוצה להקדים ולברך בחדר השינה קודם שתדליק אשתו בחדר האכילה, באומרו כיון שהם חייבין להדליק שוחדר השינה בליל שבת, כי א"א שיכנסו לישן בחושך וגם יש להם שם כלים וחפצים ודבר מאכל שהם נכנסים ויוצאים בחדר זה בעת ישיבתם בחדר האכילה, וא"א דלכנס בחושך, א"כ למה לא יברך על ההדלקה של זה דאחדר, או"ד כיון דאשתו מברכת בחדר האכילה אצל השלחן אין לברך על נירות של שאר חדרים, יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. כתב מרן ז"ל בסי' רס"ג סעיף וא"ו, בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרים ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו, ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו עכ"ל. וכתב בעולת שבת מ"ש ולברך עליו וכו' משמע אפילו יש לו אשה ובני בית שמברכין בביתו ע"ש, וכתב מג"א ס"ק י"ג הא דצריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך, אע"ג דאין אוכלים בחדרם, היינו משום דהדלקת נר חובה מפני שלום הבית, שלא יכשל בעץ או באבן, ואפילו למ"ד בנר יוה"כ אין צריך לברך, מ"מ הכא משתמשין לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעודה, משא"כ ביוה"כ, וכ"ש לדידן דס"ל דמברכין ביוה"כ דחשבינן שלום בית אפילו בלא אכילה ע"כ, ועיין מ"ש באשל אברהם ז"ל שם, וכתב מאמר מרדכי דמ"ש עולת שבת הדין עמו, וכן מפורש בכל בו, וכ"כ בארחות חיים ע"ש, ולפ"ז נמצא בחדר השינה הנזכר בשאלה איכא חיוב להדליק, ממילא תחול עליו הברכה לברך ג"כ:

אמנם צריכין אנו לעיין במה שסיים מרן ז"ל בסעיף הנז', שכתב אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת בשבילו, ודין זה הוא מן המרדכי ז"ל בפ' ב"מ שכתב כלשון הזה ממש, וצריכין אנחנו לדעת מ"ש אין צריך קאי על ההדלקה והברכה, או קאי על הברכה דוקא, והמג"א כתב הכונה הוא דאין צריך לברך, אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן, וכ"כ באשל אברהם ס"ק י"ד, והרב אליה רבא ס"ק ט"ו כתב משמע דוקא לברך אין צריך, כיון שהוא אוכל אצל אשתו, אבל צריך להדליק, מיהו בכלבו ותשב"ץ לא כתבו אלא אין צריך להדליק, משמע דאין צריך אפילו להדליק, כיון שהוא אצל אשתו, ומדלקת בבית שאוכל, ומ"ש במרדכי ולברך ר"ל אף שרוצה להחמיר ולהדליק לא יברך עכ"ל, והגאון ר"ז בש"ע והרב חיי אדם כתבו כהמג"א ע"ש, וכן עיקר:

והנה לפ"ד הסוברים שצריך להדליק ורק אין צריך לברך, נראה ע"פ הסברה, כיון שהוא חייב להדליק, אע"ג דמצו' לפטור עצמו בברכה של אשתו, אם ירצה שלא לפטור עצמו, אלא רוצה לברך הוא בעצמו רשאי, ומצינו להרמ"א ז"ל בהגה"ה סעיף יו"ד שכתב, עיקר הדלקה תלויה בנירות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר נירות שבבית, וכתב על זה הרב עולת שבת, פירוש אבל אם הדליקה שאר נירות שבבית, ועדיין לא הדליקה על השלחן, הוי כמו בהתנה, שעדיין אינה מקבלת שבת עד שתדליק הנירות שעל השלחן, כי הם עיקר בהדלקה, ונראה דאם יש נשים הרבה, ואין לכל אחת שולחן בפ"ע, שתוכל לברך על הנירות שעומדים בבית בשאר מקומות, אפילו לא על השלחן שאוכל עליו, כגון על הנירות שדולקים על המנורה התלויה באמצע החדר או כה"ג, ודלא כמשמעות הלבוש בסעיף יו"ד, דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליקין כדי לעשות איזה תשמיש, איכא משום שלום בית, וראוי לברך עליו, וה"ה אם הנר עומד כדי שלא יכשלו בני אדם ויפלו, ולהאיר להולך בחשיכה הוי שלום בית, וראוי לברך עכ"ל. והרב מג"א ס"ק כ"א כתב על דברי רמ"א הנז' מ"ש אבל לא בשאר נירות שבבית, עמ"ש בסעיף וא"ו בשם מהרי"ל דמ"מ מברכין עליהם, ואפילו מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה דלא גרע מיוה"כ, ועמ"ש ס"ט, ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר, וכמ"ש ס"ו וכו' ע"ש, ועיין לבושי שרד מ"ש על זה, דצריך ב' תנאים וכו', ע"ש:

וראיתי להרב מאמר מרדכי ס"ק וא"ו שכתב וז"ל כלה שדרה עם חמותה וכיוצא בזה, ויש לכל אחת חדר מיוחד ומנורה מיוחדת בחדר שלהם אע"פ שסומכין על שלחן אחד, ואוכלין ביחד ושותפין בשמן יכולה כל אחת לברך על מנורה שלה, וכן משמע מההיא דס"ו וס"ז, דכל שיש לו חדר מיוחד צריך להדליק ולברך, אע"פ שאוכל על שלחן בעה"ב, דמ"מ איכא משום שלום הבית שלא יכשל כנז"ל, וכך נהגנו עכ"ל, וכן המנהג פשוט פה עירינו בג'דאד יע"א, ומ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף בקנטריס אחרון, ולדידן בכל גוונא נקטינן כדברי מרן, הן לו יהי שתי מנורות וחלוקים בעסתם, יהי שלחנם לפניהם אל מול פני המנורה, עכ"ז ברכה אחת לכולם, ע"ש, היינו משום שכולם מדליקים בחדר אחד, אבל היכא דכל אחד יש לו חדר בפ"ע ומדליק שם, אע"פ שהם אוכלים על שלחן אחד, יש להם לברך על הנר שמדליקין בחדר שלהם, כיון שהם חייבין בו, וכן פירש כונתו הרב מאמר מרדכי שם, ופשוט:

מיהו כל זה הוא בנירות שבת, שגם בן הסומך על שלחן אביו הנה הוא חייב להדליק בחדר המיוחד לו לחפציו ולשינה, אבל בנירות חנוכה דמן הדין בן הסומך על שלחן אביו אינו חייב להדליק בחדר שישן בו, אפילו אם נשוי, לכך אם ירצה להחמיר לא יברך, אלא ישמע הברכה מאביו, וכאשר האריך הרב חסד לאברהם א"ח סי' כ"ב, וכן מנהג עיריני בג'דאד יע"א:

נמצא גבי נירות שבת בכלה וחמותה, אע"פ שהכלה ובעלה סמוכים על שלחן חמיה בעה"ב ואוכלים יחד עמהם, וחמותה מדלקת במקום האכילה, ששם העיקר, ומן הראוי שתספיק ברכה זו בעבור כל המקומות, עכ"ז נוהגים להדליק ולברך במקום המיוחד לשינה, אע"פ שיכולה לפטור עצמה בברכה של חמותה שתשמור אצלה ותשמע הברכה ממנה, עכ"ז אינה פוטרת אלא מברכת לעצמה, ועל כן ה"ה הכא בנר אע"פ שהאשה מדלקת ומברכת במקום האכילה, ששם העיקר, עכ"ז מאחר דחייבין להדליק גם במקום השינה, יכול הבעל להדליק ולברך, ולא יפטור עצמו בברכה של אשתו, יען כי קעביד מצוה בפ"ע שחייב בה, ועל כן אע"פ שיכול לפטור עצמו בברכה של אחרים, אם ירצה שלא לפטור עצמו, אלא לברך הוא בעצמו רשאי, ולא הוי ברכה שאינה צריכה:

מיהו נראה, דהיינו דוקא אם הבעל רוצה להדליק ולברך בחדר השינה קודם שתדליק ותברך אשתו בחדר האכילה, אבל אם כבר אשתו הדליקה וברכה בחדר האכילה, אז לא יברך הבעל על הדלקה שלו, יען כי בברכה שברכה אשתו כאן, היא פוטרת כל ההדלקות שמדליקים בשאר חדרים שבאותו הבית, ונראה דעל כהאי גוונא כתב מרן ז"ל, שאין צריך הבעל לברך, בשביל שאשתו מברכת בשבילו, די"ל דאיירי בהיכא דהבעל מדליק בחדר שינתו, אחר שהדליקה אשתו ואחר ברכתה, אבל אם רוצה הבעל להקדים להדליק בחדר השינה, ולברך קודם שתדליק אשתו ותברך, שפיר דמי, כיון דאשתו עדיין לא דלקה ולא בררה, והנה הוא עתה עושה מצות הדלקה בחדר שינתו, למה לא יברך על מצוה דעביד, ואה"ן תבא אשתו אח"כ ותדליק בחדר האכילה שהוא חיוב טפי, ואז גם היא תברך כיון דעבדה מצוה בפ"ע, באופן כיון דבעל ואשתי תרי גופי מוחלקין נינהו, וכל חד מיניהו עביד מצוה דאיהו חייב בה, שפיר מצי מברך על מצותי, ולא אמרינן ליה תפטור עצמך בברכה של אחרים:

ואם תאמר, איך יהיו נפטרים הדלקות שאר חדרים בברכה זו של האשה שמברכת בחדר האכילה, אם היא עצמה אינה מדלקת שאר החדרים, אלא אחרים הם המדליקים, הנה דע דענין זה הוא דומה לבדיקת חמץ, דאיתא בש"ע סי' תל"ב סעיף ב' בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים, ואם בעה"ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדול איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעה"ב ע"ש, וכתב הרב עולת שבת סק"ב, דמשמע מלשון הרא"ש שצריך לעמוד אצלו וכו', ונראה כי למצוה מן המובחר קאמר, שיעמדו אצלו ויענו אמן אחר ברכתו ולאו לעיכובא, וכ"כ במהרי"ל ע"כ ע"ש. נמצינו למידין מזה, דברכה של בעה"ב פוטרת בדיקה של כל החדרים, אע"פ שאינו בודק אותם הוא בעצמו, אלא אחרים בודקים, ואע"פ שאותם הבודקים לא שמעו הברכה מפיו, כי מ"ש שצריך לעמוד אצלו הוא למצוה מן המובחר ולאו לעיכובא, ולפ"ז נמצא נ"ד דמי ממש לדין בדיקת חמץ הנז', דגם הכא בנ"ד אע"ג דבחדר האכילה יש חיוב יותר דלכן הברכה צריכה להיות בהיכא דאחר מברך, עכ"ז גם שאר החדרים של שינה וכיוצא חייבין להדליק בהם מן הדין, ורק הברכה אחת לכולם, כי מה שמברכת האשה בחדר האכילה מספקת בעבור כל ההדלקה של שאר חדרים, ואע"פ שאחרים מדליקים אותם, כיון דמדליקים אחר ברכה שברכה האשה בחדר, אין צריכין לברך, וכמ"ש בבדיקת חמץ הנז', ברם בהיכא דמקדים הבעל שהוא בעה"ב להדליק בחדר השינה קודם שתדליק אשתו ותברך כיון דהוא חייב במצוה זו של הדלקה שפיר מצי לברך, כיון דאשתו עדיין לא ברכה, ואינו מחוייב להמתין ולפטור עצמו בברכת אשתו, וכן אשתו אינה מחוייבת לפטור עצמה בברכה שלו, כיון דהיא נמי בת חיובא במצוה זו, ואדרבה היא מדלקת במקום העיקר יותר שהוא מקום האכילה, ומאחר דהבעל ואשתו תרי גופי נינהו, דכל חד מנייהו קא עביד מצוה בהדלקה, הא ודאי דשפיר מברך כל חד אמצוה דידיה:

וכל זה שכתבתי יבא נכון לפי הבנת הרב עולת שבת הנז', שפירש מ"ש מרן ז"ל יעמדו אצלו בשעת הברכה למצוה מן המובחר ולאו לעיכובא, אך הרב חק יעקב פליג עליה בזה, וס"ל אם לא עמדו בשעת הברכה לא יבדקו משום דהם אין נפטרים בברכת בעה"ב, אם אין עומדים אצלו, ואסור לעשות המצוה בלא ברכה, והם אין יכולים לברך על הבדיקה שלהם, מפני שכבר בירך בעה"ב, וכל בדיקה של חדרי איתו הבית מצוה אחת היא, ואין לברך על מצוה אחת שני פעמים ע"ש, והרב אליה רבא סק"ז כתב, ראוי שלא יסייע לבדוק אם לא שעמד שם בעת הברכה ע"ש, אבל הרב ערך השלחן בספרו חוקת הפסח ס"ל כהרב עולת שבת, גם הרב חק יוסף ס"ל כהרב עולת שבת, דלמצוה מן המובחר כתב מרן כן ולא לעכובא נמצא בדבר זה פלוגתא:

אמנם ראיתי להרב מחוקק יהודה בחוקי דעת ס"ק ג', שהביא פלוגתא הנז', שיש בין עולת שבת ובין חק יעקב וכתב וז"ל, אמנם נ"ל דלכ"ע אם בתחילה קודם שבירך בעה"ב מסר לכל אחד חדר לבדוק, זה פשוט דאם לא עמדו אצל ברכתו צריכין לברך כל אחד על המצוה המוטלת עליו בשליחותו של בעה"ב, עיין בס"ק שאח"ז, ואין כאן שתי ברכות על מצוה אחת, דהרי דעת בעה"ב לא היה בברכה שלו, רק על החדר שנשאר לעצמו, והרי גם הוא בעצמו כיון שלא היה בדעתו על הבתים אחרים, אם ירצה לבדוק אותם אח"כ צריך לחזור ולברך, א"כ מה שמסר לכל אחד הרי מוטל על כל אחד מצוה בפ"ע, ועיין ביו"ד סי' שכ"ו בש"ך וט"ז בשם שו"ת משאת בנימין, שערער על המנהג בנשואין שעושין לחם גדול, שהרבה נשים נוטלות ממנו כל אחת עיסה כדי שיעור, ולוקחת חלה, ואח"כ חוזרין ומערבין, שאין זה נכון כיון שמתחלה לשו הכל בבת אחת אין להפריש רק חלה אחת על כל העיסה יע"ש, מבואר דאם מתחלה לשו כמה עיסות כל אחת בפ"ע, שפיר נכון שיבואו הרבה נשים ויטלו כל אחת מעיסה חלה, אף שכל העיסות של אחת הם, ואותה אחת מפרשת חלה מעיסה אחת ומברכת, מ"מ הנשים האחרות מברכות כל אחת בפ"ע, אמצוה של חלה שמפרשת מעיסות האחרות בשליחותה של בעה"ב, דלכל א' הוי מצוה בפ"ע, כיון שאין דעת בעה"ב רק על עיסה שנשאר לה, וכן נמי בכאן, וזה הדין של פר"ח וכ"ע מודו בזה, וכי פליגי הע"ש והח"י הוא באם כבר בירך בעה"ב, והיה בדעתו לבדוק הכל, ואח"כ נמלך וצוה גם לאחרים לבדוק איזה חדרים, בזה דעת הע"ש דאין צריך האחר לחזור ולברך, ויכול לשלוח דשלוחו של אדם כמותו, ודעת הח"י דאין יכול לשלוח, דאיך יעשה אם יברך השליח אין לברך ב"כ וכו' כן נ"ל עכ"ל ע"ש. והנה ספר משאת בנימין אינו מצוי אצלינו לראות הדברים במקורם, ואהמנותיה דהרב סמכינן שכתב שכן מבואר בדבריו שאם לשו מקודם כל אחת בפ"ע, שהם רשאים לקחת כל אחת עיסה אחת להפריש ולברך אע"פ שכל העיסות הם של אשה אחת, והיא גם היא לוקחת עיסה אחת מהן ומברכת. והנה באמת מן הלשון הנזכר בש"ך וט"ז מוכח נמי הכי שכתב, לפי שמתחילה לשו הכל בבת אחת אין להפריש רק חלה אחת ע"ש, נמצא דאם לשו מקודם כל אחת בפ"ע, דיכולים להפריש כל א' מעיסה אחת, אך בלשון הזה שהובא שם לא נזכר בפירוש שהעיסה היא של בעה"ב אחת, ואלו המפרשות הם נשים אחרים שהם כמו שלוחים ולא שהם שותפים בגוף העיסה, וכל אחת נוטלת חלקה, ובודאי שד"ז נזכר בפירוש בספר משאת בנימין, גם נזכר בפירוש שכל אחת מברכת:

וא"כ השתא נמצא דאיכא ראיה גדולה לנ"ד, מדין משאת בנימין הנז' כפי אשר מביא הרב מחוקק יהודה ז"ל, דנמצינו למידין בנ"ד אם מקדים האיש להדליק בחדר השינה יוכל לברך לעצמו, ואשתו תדליק אח"כ בחדר האכילה, ותברך, שכל א' מהם דעתו בברכה לברך על מצוה שעושה הוא דוקא, דתרווייהו מחייבי בהדלקות אלו, וכל אחד אינו מתכוין בברכתו לפטור שכנגדו, ובאמת הרואה יבין דנ"ד היא כ"ש, דהתם המברכים הם שלוחים ואינם בעלי החוב עצמו, אבל כאן הבעל ואשתו כל חד מנייהו הוא מחוייב בעיקר המצוה, והשתא י"ל מ"ש מרן ז"ל אם האיש הוא אצל אשתו אינו צריך לברך, כי אשתו מברכת בשבילו, היינו דוקא בהיכא שהוא מדליק אחריה, די"ל בברכתה מכוונת לפטור הדלקת כל החדרים הנשארים, אבל אם קדם הבעל להדליק בחדר השינה, ורוצה להדליק ולברך בעצמו, והיא תדליק ותברך אחריו, לית לן בה, ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, וכמ"ש בדין המשאת בנימין וכאמור, ולפ"ז אפילו אם נאמר דהרב חק יעקב פליג בכל גוונא, דאפילו אם לא קדים בעה"ב לבדוק ולברך אלא אחרים קדמו ג"כ ס"ל דאסור למעבד הכי, י"ל בנ"ד מודה דהתם האחרים אינם חייבין בבדיקה, אלא הם שלוחי בעה"ב, אבל כאן הבעל חייב בהדלקה, ומצוה דידיה קעביד, ורוצה לברך על מצותו דמקדים לעשותה קודם מצות הדלקת אשתו, ואם תאמר א"כ אשתו לא תברך ותהיה נפטרת בברכה זו של בעלה, זה לא יתכן כי אשתו מדלקת במקום שיש בו חיוב יותר, שהוא מקום השלחן ששם הוא עיקר מצות ההדלקה, ואינו בדין להיות מצוה זו נגררת ונפטרת בברכה של הדלקה אחרת דחיוב שלה גריע דקדמה לה:

ודע, כי מ"ש לחלק בין נ"ד לנידון הבדיקה, בסברת הרב חק יעקב, שטען התם אין לברך על מצוה א' שני פעמים, הוא חילוק נכון וברור, כי כן תמצא הדבר מפורש בדברי הגאון ר"ז בש"ע שלו בהלכות פסח סי' תל"ב סעיף ט' וז"ל, אפילו לא שמעו כלל הברכה מבעה"ב אינן צריכין לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבין בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעה"ב מחיובו, וכיון שבעה"ב בעצמו אם היה בודק גם אותם המקומות שבני ביתו בודקין לא היה מחוייב לחזור ולברך על אותם המקומות, כיון שכבר בירך כ"א, לפיכך גם ב"ב שעושין שליחותו אינן חייבין לברך, ומ"מ לכתחילה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושין מצוה ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה עכ"ל. ובקונטרס אחרון בסי' הנז' כתב הגאון ר"ז ז"ל, כן מתבאר ממ"ש הע"ש סי' תקפ"ה ס"ב וכ"כ הא"ז שם, וכן משמע מהרא"ש וטור שהביאו ראיה מתוספתא דעשרה שעושין מצוה אחד מברך לכולם, והתם אם רצו כל אחד מברך לעצמו, כמבואר בש"ע סי' ח', ולמה הצריכו הרא"ש וטוש"ע, להעמידם אצלו יעשו כמו שירצו, אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הע"ש וא"ז וח"י דאין לברך ב' פעמים, וגם לפטור בלא כלום אינו נכון כמ"ש הח"י, ולכן צריכין לצאת בברכת בעה"ב וכו', ועיין ביו"ד סי' רס"ה ס"ד דכשחוזר על ציצין המעכבין חוזר ומברך, אלמא דמברכין על מצוה אחת ב"פ ויש ליישב, ובלא"ה ל"ק מידי דחיוב מילה זו היא על כל ישראל ולא מדין ערבות בלבד וכו', משא"כ בבדיקה ושופר שזה המוציאו י"ח אין עליו חיוב אלא מחמת ערבית וכו', ע"ש:

ובהיותי עוסק בענין זה, ראה ראיתי מ"ש מרן ז"ל בב"י בסי' תרע"ה וז"ל, כתב בתרומת הדשן דאכסנאי שהוא נשוי אם רצה להדליק ולברך משום הידור שפיר דמי, ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה עכ"ל, וכתב עליו מור"ם בד"מ אות ב' וז"ל, והמנהג כדברי מהרא"י וטעמו ונימוקו עמו, וכן הוא בתשובת מהרי"ל ע"כ, ובהגה"ה סעיף ג' פסק דברי מהרא"י להלכה ועיין בט"ז סק"א שהביא דברי מרן, והכריע כסברת מהרא"י דיברך ע"ש, וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וז"ל ובאמת שסברת מרן ז"ל בזה צריכה ישוב, דאם זה אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו ורוצה לקיים המצוה בעצמו, למה לא יברך מאחר דמקיים המצוה, והוא אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ומי חייבו לזה להיות כפוף לצאת בהדלקת אשתו, והרי מרן ז"ל לעיל סי' וא"ו דין ד' פסק, יש נוהגין שאחר שבירך אחר ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, ובסדר זה עושין כולם ואין לערער עליהם וכו', ואך אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו עכ"ל הרי דמרן ז"ל גופיה קיים המנהג הזה, ופסק דאין לערער עליהם משום דהעונה אינו מכוין לצאת, והשתא גם זה צווח ככרוכייא דלא בעי נפיק אחר אשתו, וזה כוחו לאלקינו כח גברא לקיים המצוה בעצמו, ואמאי כתב דאין לסמוך על דברי תרומת הדשן, דהוי ברכה שאינה צריכה, ועם שיש חולקים על מרן כידוע נתפשט המנהג בכרכים ועיירות גדולות כדברי מרן, ותו הוא עצמו דפסק כן, ואמאי הכא היטב חרה לו על תה"ד, וכיוצא בזה הביא הט"ז מברכת המוציא ויוצר ובהמ"ז דיכול לברך לעצמו, והאריך בזה ע"ש באורך, ואפשר לחלק בין זו לכל הני, דכל הנך בשעת אמירת חבירו הברכה הדבר תלוי בו, דצריך לכוין לצאת בברכת חבירו, ואם לא כיון לא יצא, אף שיכוין המברך להוציאו, וכיון שבו הדבר תלוי אם לא כיון לצאת ובירך לעצמו לא הוי ברכה שאינה צריכה, אבל הכא שאין תלוי בכוונתו כלל, ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא ולא שבקי רווחא לדידיה דלבעי כוונה לצאת, בכי הא סבר מרן דהוי ברכה שאינה צריכה, כנ"ל לדעת מרן ז"ל, עכ"ל הגאון חיד"א ז"ל שם:

והנה ודאי בנ"ד איכא חיובא מן הדין בהדלקת חדר השינה, ואין זו חומרא והידור כהך דאכסנאי, ונראה דגם מרן ז"ל יודה בזה, דאין זו ברכה שא"ץ, ואפילו אם נניח במונח דשוה הא להא לדעת מרן, מ"מ לפי חילוק הנז' שעשה הגאון חיד"א ז"ל לדעת מרן ז"ל, מוכרח אתה לומר דאם קדים הבעל והדליק קודם שתדליק אשתו, ואינו רוצה להיות נפטר בברכת אשתו, גם מרן יודה דשפיר מצי מברך, דבשלמא אם מדליק אחר ברכה של אשתו, יש לך לומר דאין זה תלוי בכונתו, דבין יברך בין לא יברך פטיר ועטיר בברכת אשתו, כי כל חדרים הצריכים הדלקה כבר נפטרו מן הברכה ממילא ע"י ברכה של אשתו, אבל אם עדיין לא ברכה אשתו אם ירצה להדליק בהם איך נפטרים, ואם יש לך לומר שנפטרים היינו משום שתאמר שזה יכוין לפטרם בברכת אשתו, על כן כיון דבכונתו תליא מילתא, הנה אם אין רוצה לכוין לפטרם אלא רוצה לברך הוא בעצמו מאיזה טעם נמנע אותו:

על כן אין לפקפק בנ"ד בענין ברכה של הבעל, מסברת מרן ז"ל הנז' דכתב על דברי מהר"א ז"ל הנז', דאיכא לחלק טובא כפי החילוק דאסביר לן הגאון חיד"א ז"ל, שהוא נכון ויציב, וממילא עלה בידינו לנ"ד מסברת מהרא"י ומהרי"ל ורמ"א והט"ז, דס"ל בדין האכסנאי הנז' דמברך, דודאי בנ"ד נמי הכי סבירא לו דמדליק הבעל ומברך, כי נ"ד הוא כ"ש מנידון דידהו, ולכן שפיר יש להורות בנ"ד שיקדים הבעל להדליק ולברך בחדר השינה, קודם שתדליק ותברך אשתו בחדר האכילה:

וראיתי להרב זרע אמת א"ח סי' צ"ז שהביא דברי רש"ל שהביאו הט"ז בדין אכסנאי, ודברי מהרי"ל שהביאו המג"א, וכתב אפילו אם יתכוין שלא לצאת ע"י אשתו לא יצאנו מידי מחלוקת וכו' ע"ש, הנה גם לפ"ד הרב ז"א הנז' נ"ד שאני, דהתם פטור מעיקר המצוה שהיא ההדלקה, כיון דיוצא בהדלקת אשתו בביתו, ואינו חייב מן הדין להדליק כאן, וא"כ כיון דחיוב הדלקה אין כאן גם ברכה אין כאן דהא בהא תליא, אבל בנ"ד איכא תרי חיובי בהדלקה, א' במקום אכילה, וא' במקום השינה, ואע"ג דמקום אכילה יש חיוב יותר והוא העיקר, הנה גם במקום השינה חייב ובפרט ששם חפציו שיש לו עסק כניסה ויציאה שם גם בעת אכילה, הנה ודאי יש עליו חיוב הדלקה, והחיוב בשתי המקומות האלה הוא על האיש ועל האשה, על כן אם האיש נפטר מן חיוב ההדלקה במקום אכילה מחמת שמדלקת שם אשתו, הנה הוא עודנו חייב להדליק במקום השינה, ואם רוצה להדליק מקום זה הוא בעצמו לצאת ידי חובתו למה לא יברך, ובהא גם זרע אמת יודה, וכ"ש בהיכא דאיהו מקדים להדליק ולברך קודם שתדליק ותברך אשתו במקום האכילה, דבזה כ"ע יודו דמצי למעבד כן:

ושו"ר להגאון חיד"א ז"ל בספר טוב עין סי' ט' אות ז' שהביא שם תשובת בשמים ראש מ"ש על רבינו משולם ז"ל שהדליק חנוכה וכו', ושם הביא מ"ש הוא בברכי יוסף הנז"ל, ואנא עבדא תמהתי על הגאון חיד"א ז"ל מנ"ל להבין דרבינו משולם הוה מברך, דאפשר היה מדליק בלא ברכה, ואיך שיהיה לפ"ד הגאון חיד"א ז"ל דסבר על רבינו משולם הוה מברך, יוצא סייעתא לנ"ד, גם מסברת רבינו משולם, ואותו הגאון בעל התשובה של בשמים ראש, דמוכרח לומר גם בנ"ד סברי מרנן, דמצי הבעל להדליק ולברך בחדר השינה:

עוד נ"ל בס"ד להביא ראיה לנ"ד, בהיכא דקדים הבעל ומדליק ומברך שפיר דמי, ממ"ש הגאון חק יעקב ז"ל בסי' תנ"ז ס"ק ג' שכתב ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה ע"ש, וכן הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק זה המנהג להלכה שכתב בסי' תנ"ז סעיף ד' ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה, אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די בברכה אחת לכולן ע"ש, נמצא אע"ג דכל העיסות הם של אדם אחד ואינה שלהם, כיון דכל חד עבד מצוה בפ"ע מברכים כל או"א, וידוע גדול כח המנהג, וא"כ זו ראיה ברורה לנ"ד דמצי הבעל להדליק ולברך במקום השינה, מיהו איך להוכיח היתר כזה אלא דוקא אם יקדום להדליק ולברך קודם שתדליק ותברך אשתו, די"ל גם בחלות לא התירו אלא בהיכא שזו מוציאה חלה מן העיסה ומברכת קודם שגלגלו עיסה האחרת, ולא איירי בהיכא דכל העיסות מגולגלים, וכל אחת תפריש מאחת ותברך. ואגב אורחא אמינא דיש להעיר על הגאון ר"ז מדבריו דסי' תנ"ז סעיף ד' הנז', אדבריו בסי' רי"ג ס"ז, ויש לישב:

ועוד דבלא"ה אנן קי"ל להלכה דלא אמרינן איסור ברכה שא"צ, אלא רק באדם אחד, אבל בשני בני אדם שזה עביד מצוה ומברך, וזה עביד מצוה ומברך, אע"פ שיכולים לפטור זה בברכה של זה, אין כאן חשש ברכה שא"ץ, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף סי' רצ"ה, כיון דפשט המנהג כמרן ז"ל בברכת השחר, וכן כל אחד מברך העומר, נראה דה"ה בשאר ברכות של המצות כהבדלה והלל וכיוצא, דמצי כל אחד לברך בפ"ע, ויכוין שלא לצאת בברכת הש"ץ ע"ש, ועיין להגאון ר"ז בש"ע סי' רי"ג סעיף וא"ו, ועוד שם בסעיף ז' על אותם העושין מדין שליחות ואין המצוה שלהם, ודו"ק:

גם ידוע הוא מ"ש בש"ע יו"ד סי' י"ט סעיף ג', שנים שוחטין ב' בעלי חיים יכול לברך הא' להוציא את חבירו, וכתבו האחרונים מדקאמר יכול משמע דאם ירצה לברך לעצמו רשאי, והקשו ממ"ש מרן בה' מילה סי' רס"ה סעיף ה', אפילו אם שנים מלין הראשון יברך על המילה, ועולה גם לשני דמשמע לעיכובא קאמר, ועיין כו"פ מ"ש בזה, ועיין אחרוני', והרב מהר"ח ן' עטר ז"ל בראשון לציון דף קי"א ע"ג העלה לדינא, בשני מוהלין דיכול כל אחד לברך לעצמו, ויכוין שלא לצאת בברכת חבירו, ולא הוי ברכה שא"ץ ע"ש, וכן המנהג פשוט פה עירינו בג'דאד יע"א. נמצא בשנים שפיר מצו לברוכי כל או"א, וה"ה בנ"ד דהבעל ואשתי הם תרי גופי, כל אחד יברך על המצוה שעושה, וכאמור לעיל:

אח"ז ראיתי להגאון שם אריה בסי' ט"ו שנשאל מן רב אחד כמו ענין נ"ד ממש, והרב השואל דעתו דמצי הבעל לברך בחדר אחד, ואשתו תברך בחדר האכילה, ואין בזה חשש כיון דאין רצונו לצאת בברכה של אשתו, אך מכאן ולהבא דעתו שלא יברך עוד, והביא ראיה מבדיקת חמץ, והשיב לו הגאון המחבר דיש לחלק, דבדיקת חמץ הוי מצוה אחת באיש אחד, ובודאי אין רשאי לחלק, אבל בנירות שבת הוא ואשתו גופים מחולקים, ומה בכך אם היא תברך, וגם הוא רוצה לברך על מצוה שעושה, וסו"ד אסיק הגאון המחבר וז"ל, ולדעתי אם האשה מברכת בחדר אחד והבעל בחדר השני לית לן בה, ויכול לברך, ואפילו אם ירצה האיש לברך בחדר אחד עם האשה, ואינו רוצה לצאת במה שאשתו מדלקת עליו, ג"כ רשאי דהא מחוייב כמותה, ודמי לשני בעלי בתים בבית אחד, דכל אחד מדליק ומברך על מנירה שלו, כמ"ש רמ"א בש"ע סי' רס"ג ס"ח דכל מה שנוסף אורה יש בו משלום הבית, ועכ"פ בחדר אחר יכול להדליק ולברך משום שלום בית להאיר לעשות צרכיו, ושלא יתנגפו רגליו, אע"ג דאינו אוכל שם, דלדידן דקי"ל דמברכין על נירות ביוה"כ חשיב שלום בית אף בלא אכילה, כמ"ש המג"א בסי' רס"ג ס"ק י"ג בשם מהרי"ל, וכיון שהאיש הזה שבא לשאול נהג כן כמה שנים, לדעתי הוי מנהג של מצוה ויכול להתנהג כן גם עתה, כי מנהגו אורה, בפרט שגם היא יודעת מזה, א"כ היא ג"כ אינה מכוונת בברכתה רק על זה, וגם הוא אינו מכוין לצאת בברכתה לכן יחזיקו במנהגו עכ"ל. הרי הגאון המחבר התיר כמ"ש בס"ד, אך אנא עבדא אין אני מתיר אלא בהיכא דהבעל יקדים להדליק ולברך קודם שתברך האשה, דהא אפשר בהכי. ושו"ר בספר תורה לשמה כ"י שהביא ג"כ שאלה כזאת דנ"ד ממש, ופסק שיברך הבעל לעצמו, והביא קצת מן ראיות אשר הבאתי אנא עבדא בס"ד, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.