רב פעלים/ב/אורח חיים/מח

רב פעלים ‏ ב אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. בערי הנדסתאן שאין להם חומה, והם לובשים בגדים כאנשי אירופה, והמטפחת שלהם מצניעים אותה בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, מה יעשו ביום שבת קודש, וכפי מ"ש בש"ע ואחרונים צריך לתופרה עם החגורה, ואלו אין להם חגורה, גם א"א להם בלא מטפחת, שצריכים לה הרבה בשביל קנוח החוטם וקנוח הפנים:

עוד שאלו, בני אדם שרגילים ללבוש בתי עינים שקורין בערבי מנצ'רא, ואינם יכולים לילך בדרך בלתי בתי עינים אלו, מה יעשו ביום שבת קודש, דא"א להם לילך ברחובות העיר ממקום למקום, אם לא ילבשו בתי עינים אלו, כי יזיק להם האויר, ועל כל הנז' יורינו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. בש"ע סי' ש"א סעיף כ"ג כתב רמ"א ז"ל בהגה"ה, דמותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, אם מחובר לכסות, וכתב הרב מג"א ז"ל בשם באר שבע שצריך חיבור בתפירה ולא מהני קשר, וכ"כ בב"ח, ועיין בכנה"ג ועולת שבת, וכתב מהרש"ש בשו"ת אהל יוסף א"ח סי' ה', מה שנסתפק כת"ר על ענין הריז"ה שמוליכים אותה היחידים בשבת, הנה רובם ככולם מן הפוסקים האחרונים מסכימים שצריך חיבור בתפירה בשתי תפירות, הלא הם הרב באר שבע ושיירי כנה"ג, וגם הב"ח הסכים שצריך תפירה, ובלא תפירה לא מהני אפילו יהיה מקושר בקשר שאסור להתירו בשבת, והרב עולת שבת כתב וכו' ולא מצאתי מיקל בזה, זולת להרב הט"ז ז"ל, שאחר שהביא דברי הב"ח ז"ל כתב, על כן מי שרוצה להיות הפצל"ש עמו, דהיינו הריז"ה, אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה, כמש"ל בסי' זה, אלא יחבר ראש הפציל"ש בראש החגורה בקשר שאינו של קיום, ויהיה כמו חגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב ע"כ, ועל כן מי שרוצה ליזהר שלא להוליך זה בשבת כשיוצא לחוץ הוא הטוב והישר, וההמון העם שאין נזהרים בזה, לפחות יעשו התיקון של הט"ז, שהוא תיקון קל, עכ"ל ע"ש:

אך הרב אליה רבא ס"ק מ"ג, דקדק מדברי הב"ח והט"ז, דאם הוה המטפחת בטיל לגבי הכסות מועיל הקשר ולא בעי תפירה, והניח דבר זה בצ"ע על הב"ח מצד סברת הב"ש הנז', והרב תוספת שבת ס"ק מ"ז הביא דברי הב"ח, וכתב משמע דאי הוי אמרינן דהפציל"ש בטל לגבי תגורה הוה שרי, ואף דבקשור לכסות אינו מועיל שאני כסות דהפציל"ש. לא שייך לגבה כלל, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל הפציל"ש היא שייכה לחגורה, כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, והיה ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, אלא דאסור משים דאיכא למימר דהחגורה בטילה להפציל"ש כמש"ל כנ"ל בזה, ודלא כסברת אליה רבא שנסתבך בדברי הב"ח בזה עכ"ל, ועיין להרב מש"ז ס"ק י"ד שכתב על דברי הט"ז וז"ל, ומשמע דקשירה לחוד מהני, ואין צריך חיבור, דלא כבאר שבע שהביא המג"א ס"ק ל"ד, וכ"כ אליה רבא ס"ק מ"ג, ובתוספת שבת חולק בזה עכ"ל, והוא החילוק הנז' שהעתקתי לעיל. ובענין קשר הקיימא, הנה בט"ז כתוב שאינו של קיימא, ובאליה רבא כתב מנ"ל הא, והרב תוספת שבת גריס בט"ז קשר קיימא, והרב מש"ז קיים הגרסא שלפנינו דגרסי קשר שאינו של קיימא, ופירש הטעם כדי לבטלו לגבי בגד בעינן קשר קיימא, אבל כאן בתיקון זה של חגורה לאו מתורת ביטול אתינן עלה, אלא משום שנעשית חגורה ארוכה, ולהכי די בקשר שאינו של קיימא עכ"ד, ועיין עקרי הד"ט סי' ט"ו אות ל"ה ע"ש:

איך שיהיה, הנה דקדוק זה דדייקי מדברי הב"ח והט"ז הוא מוכרח, וחילוק הרב תוספת שבת בזה הוא נכון, וגם הרב מש"ז הזכירו ולא פקפק בו כלום, והשתא לפ"ד הרב תוספת שבת ז"ל עלה בידינו בנידון השאלה הנז' באותם לובשי בגדים כאנשי אירופא, שדרכם להניח המטפחת בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, אין צריך להיות תופר המטפחת שם בבגד, אלא די בקשירה לחוד, דדוקא בכסות אמרי רבנן דבעינן תפירה, משום שאין הפציל"ש שייך לגבה, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל כאן בנ"ד דמי לנידון הפציל"ש עם החגורה, שכתב הרב ז"ל כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, וכן כאן דרכה של מטפחת אצל אנשים אלו תמיד בכל להיות מונחת בזה הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, ולהני סגי בקשירה, ומה שאסרו בחגורה משום דאיכא למימר דהפציל"ש לא בטיל לגבי חגורה, לא שייך למימר כאן אין המטפחת בטלה לגבי הבגד העליון שקורין פינטרו"ן, דלכ"ע ודאי בטילה כיון דהוא בגד חשוב, וכ"כ הרב מחצית השקל ס"ק ל"ד, דלגבי בגד חשוב בטל הפציל"ש, ורק לגבי חגורה דאינו לבוש י"ל דלא בטיל ע"ש, ולכן פשוט הוא דבטלה המטפחת לגבי בגד העליון שהוא הפונטרו"ן:

ודע דמ"ש הרב תוספת שבת שהפציל'ש היא שייכה לחגורה טפי, כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, היינו כי באותם המקומות דרכם לתחוב זה הפציל"ש שהוא המטפחת בתוך החגורה, וכאשר אנחנו רואין פה עירינו יע"א, אנשים הבאים מן גזאייר שתחת ממשלת פראנסה, תוחבין המטפחת שלהם בחגורה שלהם, ושם הוא מקומה תמיד, ועל כן אלו הלובשים מלבושי אירופא שדרכם להניח המטפחת בתוך הבגד העליון, נמצא שייכה המטפחת לבגד העליון, כיון שדרכה להיות מונחת שם תמיד, שמתקנים לה מקום. בבגד העליון להניחה שם, וע"כ כן לפ"ד הרב תוספת שבת ז"ל אין צריך לחברה בבגד העליון בתפירה, אלא סגי בקשירה:

אמנם כאן א"א לעשות קשירה למטפחת בבגד העליון במקום המיוחד לה להיות מונחת שם, אבל אפשר שיעשה לה שם דבר שהוא חזק ואמיץ יותר מקשר של קיימא, דהיינו שיעשה לולאות שקורין קברא"ת אחת או שתים בבגד העליון במקום המיוחד למטפחת מבפנים, שאינם נראין מבחוץ כלל ויעשה במטפחת נקבים אחד או שתים, כדי שיחברנה בלולאות הקבועים בבגד העליון מבפנים, והוא כדרך שמחברין ראשי החלוק על ראש הזרוע ע"י לולאות כן יעשה כאן, ובעת שיצא מביתו יחברנה, ותשאר מחוברת בלכתו ברחיבות העיר, וכשיגיע לבית אחר יסירנה:

ודע דאין לפקפק בזה ולומר, כיון שהוא יכול להתירה בשבת, חיישינן דילמא בהיותו ברחוב העיר יסיר המטפחת כדי לקנח חוטמו, ויעבירנה ארבע אמות, דזה אינו, דהא כפי הגרסא שלנו בט"ז הוא מתיר לחבר הפציל"ש בראש החגירה בקשר שאינו של קיימא, וזה יכול להתירו בשבת, ועכ"ז לא חיישינן בהכי, ונראה דהיינו טעמא כיון דניצול בקשירה זו מאיסור משוי, לא חיישינן דילמא יתירנו בעודו מהלך ברחוב העיר, וכבר גם האחרונים כתבו לסמוך על היתר זה של הט"ז בקשר שאינו של קיימא, וכן הרב מש"ז קיים הגירסא הזאת בט"ז ונתן טעם לזה למה יועיל קשר שאינו של קיימא, וכאשר הבאתי דבריו לעיל, ועל כן בנ"ד נסמוך להקל בדבר זה שהם מוכרחים לעשותו:

ועוד איכא בנ"ד סניף להקל משום כבוד הבריות, דא"א לילך בלתי מטפחת לקנח חוטמו או שפמו כשישתה איזה משקה, ומצינו שהקילו חז"ל בכמה דברים משום כבוד הבריות, וכזאת כתב הרב אליה רבה ז"ל בס"ק מ"ג וז"ל, ואפשר לי לומר בהיתר דהטעם הוא משום כבוד הבריות, ודומה קצת לסי' שי"ב דהתיר לטלטל אבנים לקנח ע"כ ע"ש. הנה כי כן בנידון השאלה שא"א להם לילך בלי מטפחת יעשו כמו שכתבתי לחברה במקום המיוחד לה בבגד העליון הנקרא פונטרו"ן, ע"י לולאות אחת או שתים שיקבעם שם בבגד מצד פנים, שאינו נראה מבחוץ, ויש להם לסמוך שפיר על סברת הרב תוספת שבת אשר כתבתי, וכ"ש דבנ"ד איכא סניף אחר להתיר כאמור:

ובספר קיצור ש"ע למהרש"ג. ז"ל כתב בסי' פ"ד סעיף י"ד וז"ל, מטפחת שמקנחין בו האף נוהגין לכרכו תחת הבגד העליון על המכנסיים ויזהר שלא לעשות בו שני קשרים זעג"ז, וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים (הויזען טרעגער) יסירם בשבת כדי שתהיה לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכרכו סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחר, והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשרהו בהיתר, אבל אם נותנו רק על הצואר והקצוות תלויה לו לפניו זהו איסור גמור, וכן לכרכו סביב הרגל או סביב היד ולצאת בו אסור עכ"ל:

ועל שאלה השנית ברגיל ללבוש תמיד בתי עינים שקורין מנצ'רא, כל היום כולו, ואינו יכול לילך ברחובות העור בלעדם, כי יזיק לו האויר, הנה ראה, כיון דלובש זה כדי שלא יצטער במראה עיניו מן האויר מותר, דדמי למ"ש מרן ז"ל בסי' ש"א סעיף י"ג, דאם קושרת הבגד לפניה בשביל שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו אפילו שאינו עשוי כעין מלבוש ע"ש, וכן דמי נמי לסעיף נ"א בדין המצנפת שתולין בצואר וכו' ע"ש, וכן העלה נמי לדינא המג"א ז"ל בס"ק כ"ג, בנותנת בגד פשתן על הצעיף כדי שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין אפילו שהוא מונח עליה ואינה מתעטפת בו במלבוש ע"ש, על כן ה"ה הכא בנ"ד דמותר, כיון דלובש הבתי עינים כדי שלא יצטער מרבוי האורה שבאויר:

מיהו בסעיף כ"ח, גבי מי שיש לו מכה בפס רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף רגלו, קאמר נמי טעמא משום דמרפא, דמשמע אם אינו מרפא אלא רק עושה שלא יגוף אסור, והכי דייקי הרב מג"א, ושאר אחרונים שם, והכי משמע נמי בסעיף כ"ב דאסר לכרוך חוט ומשיחה על המכה, כיון דאינם מרפאים, וכבר נתקשו האחרונים מסעיף י"ג וסעיף נ"א הנז"ל, ועיין אשל אברהם ס"ק מ"א מ"ש בזה לחלק, כל שהוא חשוב אינו מבטלו אפילו עשוי להגין, אך עמד לנגדו הנך מקומות הנז"ל, וכן אותו הדין שהעלה המג"א ז"ל בס"ק כ"ג דלא משמע הכי ע"ש, ועיין להגאון ר"ז ז"ל בש"ע, והרב אליה רבא ז"ל ס"ק נ"א תירץ דחוט ומשיחה דסעיף כ"ב אינו מציל מצער כל כך ע"ש, ונראה דה"ה בהך דמטבע דסעיף פ"ח נמי אינו מגין כ"כ, ולהכי אצטריך לטעמא דמרפא. ועוד י"ל בהך דסעיף כ"ח גבי מטבע שכתב וגם הוא מרפא לרבותא נקיט הכי, ובקושטא הכי הוי, וכמ"ש הרב אשל אברהם סוף ס"ק מ"א, וכן כתב הרב משחא דרבותא ח"ב דף נ"ח ע"ג, דקושטא דמלתא קאמר, שכן הוא דרך הסלע דמרפא ע"ש, ולפ"ז אין שום קושיא מהך דסעיף נ"א, אשר על כן בנידון השאלה דידן נמי כיון שהוא לובש בתי עינים אלו כדי שלא יצטער מן האויר, דמותר, דאין זה משוי:

ועוד איכא עדיפות טפי בנ"ד, דאפשר לחשוב זה בכלל רפואה, דאינו לובש כדי להגין מן הצער דוקא, אלא לובש ג"כ כדי לדחות הנזק מעיניו החלושות, שרבוי האורה שבאויר יזיק לעיניו ויחלישם, והבתי עינים דוחין זה הנזק ממנו, וה"ז בכלל רפואה, וכיוצא בזה ראיתי להרב תוספת שבת ס"ק מ"ז שכתב וז"ל, אותם הנוהגין לתלות בגד מטלית שחור נגד העינים, אפשר דשרי דמסי קצת, ודמי למ"ש בסעיף כ"ב וסעיף כ"ח עכ"ל. והנה באמת תועלת המטלית השחור הוא כמו תועלת הבתי עינים הנז' בשאלה דידן, דודאי אין יוצא מגוף המטלית רפואה כדרך הסם המרפא אלא היא הגנה שדוחה הנזק, ודחיית הנזק חשיבה רפואה, וכן הענין בבתי עינים הנז':

אשר על כן נראה דאם זה לובש את בתי העינים כדי שלא יזיק לו האויר, והוא מלומד בזה, שאם ילך עתה בלא בתי עינים יהיה נזוק מרבוי האורה שבאויר הלוטש כנגד עיניו החלושות, שיעשה לו בהם חולשה יותר, הרי זה מותר ללבוש הבתי עינים, אך דוקא בכה"ג הוא דשרינן, אבל אם הוא לא אכפת לו כ"כ בזה אסור, וכ"ש דאסור לשאת בתי עינים לצורך קריאה ולימוד, שהוא קורא ולומד על ידם בכתבים או בספרים, כי באמת הבתי עינים עצמן הם משוי בודאי, וכמבואר בסי' ש"א, וזה פשוט:

שוב אחרי כותבי כל הנז"ל, הגיעו דברי הנז"ל ליד החכמים מחכמי הישיבה, וכתבו לי פתקא בזה"ל, לעיין מעכ"ת בספר חיי אדם כלל נ"ו סעיף ג', שכתב לשאת הברילי"ן על החוטם במקום שאין עירוב אסור, דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר בסעיף וא"ו ע"ש, ועוד לעיין מעכ"ת בספר שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ק"ט, שציין עליו בספר נזר ישראל, מ"ש בענין בתי עינים הנז', עכ"ד בפתקא הנז':

וזאת היא תשובתי אשר כתבתי להם

הנה ספר חיי אדם גם אנכי ראיתי דבריו, ולא חשתי להזכיר דבריו בתשובתי, מפני כי הוא מדבר בנושא בתי עינים להרווחה, דנח לו בלבישתם, ובכה"ג גם אנכי לא התרתי, כי מפורש בדברי דאין להתיר אלא בהיכא דלובש בתי עינים בשביל שהאויר מזיק לו מחמת חולשת עיניו, דלא אפשר לו לילך באויר בלעדם, ובזה לא איירי הרב חיי אדם, דהא הוא מדמי דין זה לדין החגר שכתב בסעיף וא"ו, דאם א"א לו לילך בלא מקל מותר, אבל אם אפשר לילך בלא מקל, ורק שאם הוא ישען עליו ילך בטוב יותר אסור ע"ש, וגם הוא לא סמך לאסור משום האי טעמא דדילמא נפיל בלחודיה, אלא משום דמדמי לה לדין החגר ג"כ, שבזה יש לאסור אפילו בלא חששה זו דדילמא נפיל, אלא משום דהוי משוי, ועוד מעיקרא האי חששה דשמא יפלו דחש הרב בבתי עינים, לא שמיעה לי כלומר לא סבירא לי, וכאשר אכתוב לקמן בראית וחזקות וטעמי תריצי בעזה"י:

ואשר כתבתם שאעיין בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ק"ט, הנה אנכי לא יש לי ספר הנז' בבית מדרשי, וגם לא יש לי ספר נזר ישראל שהביא את דבריו, והנה בעתה הבאתי ספר שואל ומשיב מבית המדרש שנמצא שם, וראיתי מה שכתב בסי' ק"ט, ובקראי בו שמחתי שראיתי דהרב ז"ל דעתו לחשוב ענין זה של בתי עינים בכלל רפואה, ומביא לה סמוכות מדברי הרב תוספת שבת, כאשר הבאתי אנא עבדא בתשובתי לעיל בס"ד:

אך מה שחשש בענין זה חששא דשמא יפלו ממנו ברחוב, ואתי לאתויי ד"א, ורק סו"ד נחה דעתו מחששה זו להקל, משום דלרובא דרבוותא אין לנו בזה"ז רה"ר, הנה אחר המחילה נראה דאין מקום לחששא זו כאן, יען חדא דרכם של לובשי בתי עינים אלו ללבוש אותם שיש במוטות שלהם עוד ב' חתיכות שיהיו נוטות ושוכבות על האזניים, ונאחזים באזניים היטב, ולכן יושבות בתי עינים אלו במושב חזק ואמיץ שלא יפלו כלל, ובאמת אפילו בתי עינים שאין להם ב' חתיכות שוכבות על האזנים, אלא המוטות שלהם הם תחובין בצעדי הראש, הנה גם אלו עשויים ומתוקנים בהדוק היטב שלא יפלו מאליהם כלל, כי אם ע"י סיבה מקרית רחיקה, יען כי הלובש בלא"ה הוא חושש תמיד על נפילתם, שלא יפלו על הרצפה ויתקלקלו, והוא חרד תמיד על שמירתם, וכל היכא דאין חשש שיפלו מבלי סיבה מקריית הגורמת להם ליפול, לית לן למיחש לנפילה, ולאסור מחמת כן, דהא איתא בש"ע סעיף מ"א לצאת בשבת בכובע שבראשו להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגבהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר, אא"כ הוא מהודק בראשו, או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו, ואין הרוח יכול להפרידו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי עכ"ל. נמצא אם הוא עמוק שראשו נכנס בתוכו, אע"ג דלא מהדק ולא קשור ברצועה, לית לן למיחש שמא יפול, אע"ג דאפשר שיזדמן לו סיבה מקריית שיפול מראשו, והיא שכיחה ומצויה, דהיינו אם יכניס ידו לחכך בראשו, או אם יטה ראשו לארץ בתנועה חזקה, מאחר דלא מהדק ולא קשור, ועכ"ז אין חוששין לנפילה, ולכן ה"ה בבתי עינים אלו, אע"ג דלית בהו ב' חתיכות שוכבות על האזניים, אלא ראשי המוטות שלהם תחובין במקום צדעיו של הלובש, ג"כ לא חיישינן לנפילה, דעדיפי אלו מן כובע דלא מהדק ולא קשור, ורק עמוק שהראש נכנס בתוכו, וכ"ש וקל וחומר לבתי עינים שיש להם בראש המוטות שלהם ב' חתיכות שוכבות על האזניים, ונאחזות שם, דלא אפשר שיפלו, דזה חשיב ככובע מהודק וקשור, ופשוט:

ועוד ראיה דלא חיישינן לנפילה. מדין שכתב המג"א ז"ל בס"ק כ"ג שהבאתיו לעיל, במנחת בגד על צעיפה, מפני שלא תצטער בגשמים, מיהו אפשר דאין מכאן ראיה:

ועוד איכא טעמא רבא בנ"ד לבטל חששה זו, והוא כי מאחר שזה הלובש קשה לו לילך בלעדם, הנה ודאי אם יפלו אז תכף ומיד לובשם, ולא ילך אפילו אמה אחת קודם שילבשם, דמה לו לעשות כן לאחזם בידו ולילך ד"א, כיון שהוא צריך ללבשם, והיא סברה נכונה, וכיוצא בסברה זו ראיתי בספר הלבוש על מ"ש בש"ע בסעיף כ"ה, וקושרו ומתירו ברה"ר, דכתב הלבוש דלא חיישינן דילמא אתי לאתויי, כיון שעיקר הרפואה הוא בתלוי על צוארו ומקפידין על זה, והגם דהשינוי של הלבוש משום דיש טעם אחר בתוספות וכו', מ"מ שפיר אנחנו לומדין סברה כזאת בנידון שלנו, ונאמר כיון דהוא לובש כדי שלא יזוק מאורה של האויר, למה יוליכם בידו, ולא ילבשם תכף ומיד. ושו"ר להגאון מהר"י ז"ל בבנין ציון החדשות, שנשאל על בתי עינים הנז"ל, וכתב תשובה לא אומר לא איסור ולא היתר, כי באמת לאו כל העניינים שוים, יש דלא שייך למגזר דילמא נפל ואתי לאתויי, ויש ששייך גזרה זו, דהיינו למי שאינו לצורך גדול, וקשה מאד ליתן גבול בדבר וכו', אבל מכל מקום העולם נוהגין היתר, ואין לתפוס למי שסומך על היתר שהמציא הרב נר"ו לישא אותם קשורים מאוזן לאוזן ע"כ ע"ש. הנך רואה שהרב ז"ל מחלק בין הנושא אותם לצורך גדול, דלא שייך למגזר ביה חששה דשמא יפלו ואתי לאתויי, ולא פירש טעמו של דבר, ובודאי הוא כמו שכתבתי לעיל, כיון דהוא נושא לצורך גדול, אז ודאי אם תפול יחזירנה תכף, וכאשר הבאתי הוכחה לזה מדברי הלבוש ז"ל, ונמצא בכה"ג פשיטה ליה דאין לאסור משום אותה חששה, דדילמא נפיל ואתי לאתויי, ורק הוא מהרהר באותם שאינם מניחים לצורך כ"כ, וכבר כתבתי שגם הרב חיי אדם איירי בכך, על כן נ"ל בס"ד לענין הלכה, דאין לאסור בנ"ד משום חששה דשמא יפלו ואתי לאתויי, ולכן יש להורות להקל כאשר כתבתי בתשובה בס"ד לעיל, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.