רב פעלים/ב/אורח חיים/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png אורח חיים

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. במקומות אלו מנהגם שהחזן אינו אומר קדיש רק של תתקבל, ושאר הקדישים אפילו ברכו דישתבח אומרים היתומים במקום ש"צ, ונסתפקנו אם זה האומר קדיש עודנו בתוך פסוקי דזמרה והש"ץ והציבור גמרו ישתבח, אם יכול זה לומר הקדיש של ברכו, והוא עודנו בתוך פסוקי דזמרה, או לאו:

עוד נסתפקנו, אם יש ד' או ה' אומרים קדיש, ואחד מהם קולו נמוך מרוב חולשתו, עד ששום אחד מן הציבור אינו שומע קולו, והציבור כולם שומעים הקדיש משאר אנשים האומרים קדיש ועונים אחריהם דוקא, אם יש חשש מזה האומר קדיש ולא נשמע קולו כלל:

גם נסתפקנו בעשרה ראשונים הבאים לביהכנ"ס באשמורת, וקודם התחלתם בתפלה אומרים כולם קדיש אחר לימוד שלומדים, ואין בהם מי שיענה אמן על הקדיש, ולא יש"ר, כי כולם אומרים, אי אריך למעבד הכי, דהא בעל הקדיש אומר ואמרו אמן, ואין מי שיאמר אמן:

עוד נסתפקנו בפסח שחל להיות בשבת ויום אחד בשבת, ושכח לברך על מאורי אש בקדוש ב' ליל שני שהוא מוצאי שבת ונזכר אחר שגמר קריאת ההגדה, אם יברך כיון שנשאר שעות מן הלילה, או"ד כיון שנהנה מן מאורי האש שלמד כמה שעות לאור הנר, לא יברך עוד, על הכל יבא דברו הטוב, ושכמ"ה:

תשובה. על שאלה הא', הנה הקדישים שנתקנו בתפלה נתבאר טעמייהו בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות, דמן התחלת העקידה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה, ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ותפלת י"ח בעולם האצילות, ואח"ז יורדים מעילא לתתא, ומן אשרי עד תפלה לדוד הוא עולם הבריאה, ומשם עד אין קדוש כה' הוא בעולם היצירה, ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה, ולכן תקנו קדיש בכל שינוי עולם ועולם כדי להעלות על ידו העולמות למעלה ממדרגתם, כגון העשיה ביצירה, והיצירה בבריאה, ולכן נתקן לשון תרגום, מפני כי אנחנו מתיראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם, ויתאחזו בהם וינקו שפע מהם, ולכן נתקן הקדיש בלשון תרגום שהקליפות מבינים לשון תרגום, ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותי, אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה, ולכן אמרו בזוהר פ' תרומה על הקדיש דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכו' ע"ש. נמצא הקדיש נתקן לצורך תפלת הציבור שמתפללים בעשרה, מפני שכל הפחד שיש לחוש פן בעליית העולמות יעלו גם הקליפות ויתאחזו בהם וינקו שפע מהם, הכל הוא בעליית העולמות אשר תהיינה מתפלת ציבור, והתיקון שנעשה בעבור הצלה זו של העליה ע"י הקדיש הוא לצורך כל הציבור המתפללין, ולכן האומר קדיש צריך לכוין שהוא מוציא את הציבור י"ח באמירת הקדיש, דחשיב כאלו כולם אמרו הקדיש, ונמצא האומר קדיש הוא במקום ש"ץ המוציא הציבור י"ח, ולכן אין סומכים בקדישים של חיוב על אמירת קטן, ועיין חסד לאלפים סי' נ"ה אות י"ג, דשבעה קדישים הם שאין סומכים בהם על קטן, ועיין במטה יאודה סי' נ"ה, ובשו"ת בית יאודה א"ח סי' כ"ב, ומחב"ר ושאר אחרונים:

והשתא לפ"ז, אע"ג דזה האומר קדיש ברכו הוא עודנו בתוך הזמירות, ואינו עומד בין עולם ועולם, ולצורך תפלת עצמו עדיין לא הגיע זמנו של קדיש, עכ"ז הוא אומר אותו לצורך תפלת הציבור, והרי הוא אומרו במקום ש"ץ, ולכן שפיר מצי למימר ליה גם באמצע הזמירות. ודע דאע"ג דקדיש זה אינו קדיש שתקנו חז"ל ליתומים בעבור תועלת המת, כי זה שתקנו חז"ל הוא קדיש שקודם עלינו לשבח, וכמ"ש בשער הכונות, מ"מ נהגו בכל קהילות ישראל דאומרים היתומים כל קדישים שהם חובת ציבור להוציא הציבור י"ח, שבזה יהיה נחת רוח ותועלת לנפש הנפטר, על אשר היתום אומר קדיש להוציא הציבור י"ח, ומצוה זו שהיתום עושה באמירת קדיש להוציא את הצבור י"ח, תגין על נפש הנפטר ויגיע לו תועלת גדולה, ומטעם זה משתדלים היתומים להתפלל תוך י"ב חודש במקום ש"ץ, היכא דאפשר, מפני דמצוה זו שהם עושים להוציא הצבור י"ח תגין ותועיל לנפטר, וכמ"ש הרב חס"ל דף ל"ג, מצוה להניח לאבל תוך י"ב חודש, או למי שיש לו ייאר צייט להתפלל, שהוא נ"ר למת ומצילו מדינה של גהינם, עכ"ל. ואין לחוש בזה משום הפסק, דמצינו בסי' נ"א שפסק מרן ז"ל, בין המזמורים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובסי' ס"ו בדין ק"ש ג"כ פסק בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו ורבו ומשיב לאדם נכבד, ובסעיף ד' פסק מרן ז"ל גבי כהן שהיה קורא ק"ש וקראוהו לקרות בתורה, י"א שפוסק וי"א שאינו פוסק והלכה כדבריו, וכתבו האחרונים דהמנהג שפוסק, וכתב המג"א דיפסוק ויעלה, אך לא יקרא עם החזן כלל, וכ"ש שלא יפסוק לומר לחזן שיאמר מי שבירך, והרב אליה רבה כתב לענין מי שבירך נ"ל לדמותו לשאלת והשבת שלום מפני כבוד ויראה, וכתבו הגאונים במגן גבורים באלף המגן סק"ט, דהמנהג להפסיק ואין לשנות, ומיהו לא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך, וכמ"ש המג"א, אבל הא"ר פקפק עליו והעיקר כמג"א דהבו דלא לוסיף עלה, ואפילו ישראל יכול להפסיק וכו', ובתשובה אחרת כתבתי, דודאי העיקר כמ"ש המג"א שלא יאמר לחזן לומר מי שבירך, ומה דמדמה הרב א"ר ז"ל זה לדין שאלת והשבת שלום מפני הכבוד והיראה, לא דמי הא להא, והחילוף פשוט:

מיהו ודאי ענין הקדיש דנ"ד ודאי דמי לדין שאלת והשבת שלום מפני הכבוד והיראה, דהא אלו היתומים שאומרים קדישים אלו שהם חובת הציבור להוציאם י"ח, הנה הם מכבדים אביהם ואמם בזה, כי כונתם לעשות נ"ר לאביהם ואמותיהם, ואצל העולם נחשב המחסר קדיש א' מקדישים אלו מזלזל בכבוד הנפטר, כי בעיני העולם אמירת כל הקדישים הם צורך גדול לנפטר, וחובה גדולה היא על היתומים לאומרם כולם, ואין לך כבוד גדול מאמירת הקדיש, והרואה את זה יושב ואינו אומר קדיש, חושב מתעצל ומזלזל בכבוד הנפטר, דאינו יודע שהוא בתוך הזמירות, על כן יש להורות בשופי שיאמר היתום קדיש ברכו אע"פ שהוא בתוך הזמירות, מיהו נ"ל שיזהר לאומרו בין מזמור למזמור, כי כאשר רואה החזן אומר ישתבח הוא יגמור המזמור שהוא קורא בו, וישתוק עד שיחתום החזן אמירת ישתבח ויאמר הקדיש, ועיין להגאון חיד"א בקשר גודל סי' י"א ס"ק כ"ג שסיים ובפסוקי דזמרה שרי ע"ש, משמע דמתיר לעלות אפילו לא קראו אותו בשמו, ואפילו ישראל, מיהו אין הכריח די"ל דמתיר בקראוהו בשמו דוקא, דאיכא חשש מקצרין ימיו ח"ו:

ולכאורה יש להוכיח בכה"ג, דאין בזה חשש הפסק ממה שמצינו להגאון חיד"א בק"ג סי' ז' אות ל"ה בדין קדיש של הודו, שפסק אם לא היה מנין ולא אמרו קדיש דהודו, יכולים לאומרו בתוך פסוקי דזמרה, אבל אם אין זה קדיש של הודו אלא קדיש שהיו רוצים לומר אחר קריאת תהלים שקראו קודם התפלה, לא יאמרו אותו בפסוקי דזמרה ע"ש, נמצא קדיש של הודו התיר לאומרו בתוך הזמירות, אע"ג שיש בו דברי תפלה שהם על ישראל ועל רבנן וכו', וכן יהא שלמא רבא משמיא וכו' לא אמרינן שיהיה בזה הפסק, וכ"ש קדיש זה דברכו שהוא לצורך עולם שכנגד הזמירות, דהוא עצמו עודנו עומד בו דאין בזה חשש הפסק:

והגם דהרב בית עובד בדיני פסוקי דזמרה אות י"ג פליג על הגאון חיד"א ז"ל בדין זה, דקדיש של הודו, היינו משום דבזה הקדיש של הודו יש בו תוספת דברים על ישראל וכו', יהא שלמא וכו', ועוד הוא כל טעמו דפליג היינו משום דהצבור לא נתחייבו מעיקרא בקדיש זה דהודו, כיון דבהך שעתא לא היה אצלם מנין שלם, לכן י"ל בנ"ד יודה דמצי לומר הקדיש זה האדם שעדיין לא השלים, והיינו שאומרו בשביל הציבור שנתחייבו בקדיש זה, וגם הגאון פני יהושע א"ח סי' ה' לא ערער אלא בקדיש של תהלים:

מיהו אחר הישוב ראיתי דאין מדין זה הוכחה לנ"ד, דיד הדוחה נטויה לדחות ולומר נ"ד שאני, כיון דאפשר שיאמר אחד מן הציבור שהשלים כבר הזמירות, שהוא יאמר הקדיש במקום הראוי לו ג"כ, ולמה יאמר זה שעדיין לא השלים הזמירות ויפסיק באמצע הזמירות באמירת הקדיש:

ברם במה שדמינו לעיל דין זה לדין שאלת והשבת שלום מפני הכבוד והיראה, איכא הוכחה שפיר לנ"ד, דאין בזה חשש הפסק, אך יזהר לומר הקדיש בין מזמור למזמור:

מיהו איני מתיר בכך, אלא למי שהוא עומד בתוך הזמירות, דאז יש לו שייכות בקדיש זה, כיון שכבר קרא מזמורים דשייכי לעולם היצירה, אבל אם עדיין לא התחיל בזמירות, לא יאמר קדיש ברכו להוציא הציבור י"ח, דבזה עדיף טפי שיאמר הקדיש אחד מן הציבור, שהוא עצמו ג"כ חייב בו, ולא יאמר אותו זה, דאין לו שייכות בקדיש זה כלל:

ואשר שאלת אם ד' או ה' אומרים קדיש ביחד והאחד קולו נמוך מאד, ששום אחד מן הציבור לא ישמע קולו, הנה בענין זה מצאתי כתוב בכתבי ידידינו הרב הגדול החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) וז"ל, אם שנים וג' אומרים קדיש והאחד קולו נמוך שאין הציבור שומעין קולו לא אכפת, וכמבואר בדברי פתח הדביר סי' קכ"ה סק"ב, וכן נוהגין בבית אל יכב"ץ, שהחזן אומר קדיש בכונה, ואם יש יאר צייט ורוצה בעל היאר צייט לומר קדיש יאמר בלחש, כדי שלא לערבב הכוונה של החזן עכ"ל נר"ו, וספר פתח הדביר ח"ב אינו מצוי אצלינו לראות מה כתב בזה, אך תסגי לן עדות הרב החסיד נר"ו (ז"ל) שמעיד על מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ, דמשמע אין קפידה בזה, דאע"ג דבזה יהיב טעמא שלא לערבב הכונה, אכתי אם יש קפידה בזה ילך זה בעל יאר ציי"ט לומר קדיש בבית הכנסת אחרת:

מיהו ראיתי להרב אמת ליעקב ז"ל במשפטי הברכות לעולין לס"ת דף כ"ד ע"א אות ס' שכתב וז"ל, ועוד בלא"ה ראוי הוא כדי שיענו העם אחריו, דלמי אומר ברכו את ה' כשאומרה בלחש עכ"ל, משמע דיש קפידה דלא לימא בלחש, אך אפשר די"ל ולומר התם אחד לבדו אומר, אבל בנ"ד איכא אחד דאומר בקו"ר, והעונין שומעין קולו ועונין, ושו"ר להגאון בנין ציון סי' קכ"ב שהשיב לגאון א' שרצה לתקן שהש"ץ יאמר הקדיש בקו"ר, והאבלים בלחש עמו, דתרי קלי לאמישתמעי, והשיב לו הגאון הנז' הלא תכלית וגדולת ענין הקדיש הוא מ"ש באגרות ששמע אותו האיש אם יאמר בנו ברכו את ה' המבורך ברבים יזכה וכו', והיינו שכמו שעל פי דבורו יזכו רבים לקדש ש"ש, כן יזכה אביו על ידו, ואיך יושג תכלית זה אם האבלים יאמרו קדיש וקולם בל ישמע, הלא שתיקותם יפה מדבורם, כי נראה כשקר בפיהם תרמית בלבבם לומר לרבים שבחו לה' אתנו ואמרו אמן יש"ר, ונשמרים לבלתי הרים קול לבל ישמעו רבים דבריהם, ורק על דברת הש"ץ ישבחו הציבור וכו' עכ"ל, הרי הגאון ז"ל מסברה דנפשיה קרא ערער על הדבר, ונכון ליזהר בזה לכתחילה, וזה הכלל שב ואל תעשה עדיף:

ועל אשר שאלת בקהל שרוצים לומר קדיש כולם, ואין נשאר בהם א' שיענה אמן, הנה גם בזה נמצא כתוב בכתבי ידידינו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו וז"ל חבורה שאומרים תהלים, ורוצים כולם יחד לומר קדיש, יכולים הם ולא אכפת, וכמפורש יוצא בבני יאודה סי' ג' ופתח הדביר סי' קכ"ה סק"ב, ואל תתמה עמ"ש ואמרו אמן למי אומרים, שכן מצינו כל יחיד אומר אחר העמידה עושה שלום וכו' ומסיים ואמרו אמן עכ"ל נר"ו. ולכאורה דבר זה צריך ישוב, דלפי הסברה נראה כחוכא ח"ו שכולם אומרים ואמרו אמן, ואין מי שיאמר אמן, וגם כולם יודעים שאין מי שיאמר אמן, כיון דרואים שכולם אומרים הקדיש ביחד. ואנא עבדא אמרתי מ"ש אחר העמידה בלחש עושה שלום וכו' ואמרו אמן אומר כן למלאכים העומדים לימינו ולשמאלו, ע"ד שארז"ל שני מה"ש מלווים לאדם אחר קבלת שבת לביתו ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, או למלאכים הממונים לקבל התפילות אומר להם ואמרו אמן, ועל כן גם בקדיש י"ל כן דאומרים כן למלאכים, או אפשר לפרש שאומרים כן לכל השומעים קולם, דאפשר שיש שומעין את הקדיש שלהם והם בבית אחר, או עומדים אחר אותו מקום או בסף, וכך כונת האומר לומר כל השומעים קולי אמרו אמן, או הציבור עצמן כל אחד אומר לחבריו אמרו אמן בלבבכם. והנה לעיל הבאתי מן אמת ליעקב דף כ"ד ע"א שטען למי אומר ברכו את ה' כשאומרה בלחש, ולכאורה יש להעיר בדבריו כמ"ש אחר העמידה עושה שלום וכו' ואמרו אמן, דהא כאן אומר זה בלחש ולמי אומר ואמרו אמן, ובזה שכתבתי יבא נכון, דאומר כן למלאכים ולהם סגי בלחש, ואין צריך להם קו"ר:

ואשר שאלת על ברכת מאורי האש, אע"ג דלכתחילה צריך לברך קודם שיהנה, עכ"ז אם שכח ולא ברך קודם, אע"פ שגמר כל הנאותיו באור הנר שכבר אכל ולמד יעשה כל צרכיו, עכ"ז כיון דעדיין הוא ליל מוצאי שבת יברך ויראה בצפרניו, דבדיעבד כל ליל מוצאי שבת זמניה הוא, וכמ"ש הט"ז ואליה רבא סי' תקנ"ו, ועיין בסי' תרצ"ג בדין המגילה, ומ"ש הרב ברכי יוסף שם, ואין צורך להאריך בזה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.