רב פעלים/ב/אבן העזר/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png אבן העזר

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, יתומה בת עשר שנים שקדשוה אמה ואחיה ברצונה, ואח"כ בעודה קטנה רוצה למאן מחמת אונס גמור, שהיא אנוסה בכך מצד הקונסל שמכריחה למאן בפני ב"ד בעל כרחה, והיא רוצה לעשות מודעה בפני עדים קודם המיאון, שאם תמאן הוא מחמת אונס ובעל כרחה, ולכן נסתפקנו אם זה המיאון שהיא אנוסה בו יועיל לפום דינא, די"ל כיון דידוע שהיא אנוסה בכך, וגם עושה מודעה מקודם ה"ז בטל כדין כל דבר הנעשה באונס, או"ד כיון דעתה היא קטנה ואין לה דעת שלם תיקנו לה רבנן מיאון, למאן בכל גוונא, כי אצלה אין הפרש בין אם יש לה רצון לבין אין לה רצון, כיון דקטנה היא, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. אין זה ספק שראוי להסתפק בו כלל, דאיך יועיל המיאון הנעשה באונס גמור, ואם נאמר כיון שהיא קטנה ואין לה דעת, לא יש אצלה הפרש בין אונס ובין הרצון דאינה מבחנת, ורבנן תיקנו לה מיאון בכל גוונא דלא אזלי בתר דעתה כלל, זה אינו, דהא מצינו דאם השאוה אמה ואחיה שלא לדעתה אפילו מיאון אינה צריכה, גם מצינו דאמרו אם נתקדשה קודם היותה בת שש, אפילו יודעת ומבנת אינה צריכה למאן, ואחר שש אם יודעת לשמור קדושיה צריכה מיאון, ואם לאו אינה צריכה, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ה סעיף א', נמצא סמכו חז"ל על דעתה אע"פ שהיא עודנה קטנה שהרי דעתה מעלה ומוריד לענין דינא, שלא אמרו אפילו השאוה אמה ואחיה שלא לדעתה צריכה מיאון, ולכן כמו שאנחנו אומרים נתקדשה שלא לדעתה אין אלו קדושין כלל, כן אנחנו צריכים לומר אם מיאנה בעל כרחה שלא לדעתה אין זה מיאון כלל, כי הקדושין והמיאון בקטנה תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו, ועל כן כמו דקפדינן אדעתה בקדושין, כן קפדינן במיאון דכל שהוא שלא לרצונה אין זה כלום:

והנה במשנה דיבמות דף ק"ט איתא, מלמדין את הקטנה שתמאן, ופריך בגמרא ומי שרי, והתניא מתרחקין מן המיאון ומתרץ מיאון דמצוה שאני ע"ש, משמע שלא במקום מצוה לכתחילה הוא דאין למאן, אבל בדיעבד מהני דלשון יתרחק מן המיאון הכי משמע, וכן מבואר להדיה בתשובת מהר"י מינץ ז"ל סי' י"ג דף כ"ג דלכתחילה הוא דקאמר בר קפרא מתרחקין מן המיאון שלא ללמדה שתמאן ע"ש, וממ"ש בגמרא שם דף ק"ז ע"ב דאי לא עייצי לה קרובים אין להוכיח דאם מלמדין מותר בדיעבד דיש לפרש עייצי לה בסתר שאין ב"ד מכירין אלא הב"ד חושבין שהיא מעצמה באה למאן, אמנם מהך דף ק"ט ע"א הנז"ל יש הוכחה כמו שכתבתי בס"ד:

והנה לשון ממאנים את הקטנות דנקיט ריב"ב בעדיות פ"ז משמע דמבקשים מהם שימאנו, וכן פירש רש"י בנדה דף ח' ממאנים את הקטנות מבקשים מהם שימאנו ע"ש, אך שם סיים רש"י כגון הנך דר"א ור"א כדי לקיים מצות יבום, משמע דמפרש דאיירי במקום מצוה, הא שלא במקום מצוה אין מבקשים ואין מלמדין עד שהם ימאנו מאליהם, מיהו לא מוכח דאם לימדום למאן לא יועיל המיאון, ואדרבה מוכח קצת דיועיל, מדחזינן דבמקום מצוה מלמדין, ואין להפליג הדין בין זה לזה כולי האי, וראיתי להגאון רבינו זלמן בתשובה שהביאה בפתחי תשובה סי' ק"ט ס"ק י"ד שכתב, ואף גם אם למדוה למאן, הא תנן מלמדין את הקטנה שתמאן, מכלל דהוי מיאון מעלייא עכ"ל, ובאמת הא מפרשינן דזה מיירי במקום מצוה דוקא, ומכרח דהכי יליף כיון דבמקום מצוה מלמדין לכתחילה, שלא במקום מצוה אין ללמד לכתחילה, אבל בדיעבד מותר, דאין להפליג הדין בין זה לזה טובא לומר שלא במקום מצוה אפילו בדיעבד אינו, ומצינו להרשב"א ז"ל בשיטתו ליבמות על דף ק"ז שכתב, ואיכא למידק, דא"כ לארוסות נזקקין וכו' ותירץ שני תירוצים ומתירוץ הב' של הרשב"א מוכח דאינו מותר ללמד אותה שתמאן, אך לאו מוכח דבטל המיאון שהיה ע"י פיתוי ולימוד, אלא רק דהמלמד לאו שפיר עביד, דלא הותר לעשות כן לכתחילה:

מיהו כל זה יש לומר בהיכא דפיתו ולמדו אותה למאן ברצונה, אך אם היתה אנוסה ובעל כרחה מיאנה ועשתה מודעה על זאת מכבר, הא ודאי פשיטא דאין המיאון כלום לכ"ע כדין כל דברים הנעשים ע"י אונס. ואם תאמר כיון דאנחנו אומרים אם למדוה למאן, אע"פ שלא מיאנה מאיליה ה"ז מיאון אע"ג דהוה ע"י פיתוי, וא"כ מאי שנא זה מאונס והלא אמרינן פתוי קטנה אונס הוא, ועל כן זה הפתוי שלמדוה חשיב אונס שאנסו אותה בכך, ואיך אמרינן דהפתוי מועיל בדיעבד בעלמא ובמקום מצוה שרי לכתחלה ג"כ, זה אינו, חדא אפילו למ"ד פתוי קטנה אונס הוא, אין זה אונס שדינו שוה לשאר דיני אונסין גמורים דעלמא, ומה דאתמר אתמר ואין למידין זה מזה. ועוד הא מצינו בש"ע בהג"ה סי' קנ"ה סעיף ב' שהביא מהגהות אלפאסי דאם נשאת לדעת אמה ואחיה אינה צריכה למאן. וכתב בב"ש סק'ה דאז הוי כפתוי בעלמא ופתוי קטנה הוי כאונס שם בש"ג. ובהרמב"ם פ"ד ה"א כתב אפילו נתקדשה מדעתה בלי דעת אמה ואחיה צריכה מיאון ואפשר לטעמיה אזיל דס"ל אף פתוי קטנה לא הוי כאונס עכ"ל. והנה נודע דכתב הרמב"ם ז"ל פתויי קטנה לאו אונס הוא וקטנה שזינתה נאסרה על בעלה, ומרן ז"ל בש"ע הביא סברת הרמב"ם בשם יש מי שאומר, והביא סברת הראב"ד דפליג בשם יש מי שאומר ע"ש, וכתב פתחי תשובה דהגאון בית מאיר והגאון משכנות יעקב הביאו ראיה לדברי הרמב"ם דפתוי קטנה לאו אונס הוא מדברי הגמרא דסנהדרין דמשמע מזיד דקטן מזיד גמור הוא, רק רחמנא חס עליה לענין קטלא ועונשין ע"ש, ולפ"ז דא דאמרינן אם למדוה למאן חשיב מיאון היינו טעמא משום דפתוי קטנה לאו אונס הוא, וכל זה בפתוי, אך אם אנסו אותה באונס גמור כדי למאן, ודאי חשיב אונס ולא יועיל המיאון:

ודרך אגב נתעוררתי להקשות במה שמצינו בגמרא דיבמות דף ק"ט ע"ב, דיהיב טעמא לבר קפרא דאמר יתרחק מן המיאון, משום דילמא גדלה ומיתחרטא ע"ש, ונתקשיתי בזה, אמאי לא אמר טעמא דילמא אחר שתמאן בעודה קטנה מחרטא שתבא לב"ד ותאמר נתחרטתי על המיאון, ואמרתי לתרץ זה בס"ד, דודאי על חרטא דעבדא בהיותה קטנה, ואין לה דעת שלם אין משגחין בדבריה האחרונים לעקיר דבריה הראשונים לקלקל המיאון שתיקנו לה חכמים, חדא דהוי תקנת חכמים כחוכא ואטלולא שתחזור כמה פעמים בזא"ז, ועוד דלפ"ז אין לה תקנה במיאון כלל, אבל אחר דגדלה שנעשה לה דעת שלם אז אי מחרטא ליכא בזה חוכא ואטלולא, דכ"ע ידעי שבהיותה קטנה לא היה לה דעת שלם, והקטן לחסרון דעתו אומר לרע טוב ולטוב רע, ולכן בדבר זה בחרה ברע מחמת חסרון דעת, אך עתה שגדלה ונשלם דעתה ידעה והרגישה דאותו מאון היה רע לה, ולא יעשה כן, ולכך נתחרטה בב"ד על מה שעשתה בקטנותה:

חזרתי ואמרתי בעיקר הספק אשר נסתפקו מעלת הב"ד יכב"ץ, בענין הקטן לומר שמא אין לו דין אונס האמור גבי גדול אין אני מוצא טעם לספק זה, ואע"פ שדבר זה אצלי פשוט מצד הסברה, עכ"ז אפרשנו מפי סופרים ומפי ספרים והוא, כי ראיתי דבר זה מפורש יוצא להדיה בתשובת הגאון מהר"ש צרור ז"ל בחוט המשולש ח"ד סי' ג' בענין הקטן שהיה מבן שש ועד בן עשר שנתן מתנה לאמו שמתנתו קיימת, וכתב וז"ל הג' שטוענין שאמו הסיתה והדיחה אותו בדבריה ושלא ברצונו נתן אלא על כרחו, נראה שדבריהם אלו סותרים זא"ז, שבתחלה אומרים הסיתה והדיחה אותו, ואח"כ אומרים על כרחו, אם כוונתם במ"ש על כרחו ר"ל במה שהדיחה אותו, ולזה אומרים על כרחו נראה פשוט שאין בדבריהם ממש שאין זה נקרא על כרחו, שאין ההסתה וההדחה נקראין אונס שההסתה אינה אלא בדברי פיוס ותחנונים מן המסית עד שהמוסת גומר בלבו ודעתו לעשות מה שאומר לו המסית, ואם מה שאומרים שלא ברצונו נתן אלא על כרחו, הוא ענין אחר, מלבד ההסתה וההדחה, וידעו הם בהכרח שהכריחו ליתן לאמו לא מפיהם אנו חיין, ולזה צריך עדים שיעידו שגילה להם דעתו הנותן שלא ברצונו הוא נותן, אע"פ שבמתנה אין צריכין העדים לידע אונסו, מ"מ צריך שיגלה דעתו לפני העדים שבע"כ הוא נותן, כמו שמבואר כל זה בהרמב"ם ז"ל בה' מכירה פרק יו"ד, ולזה צריך שיהיו העדים נשאלים על זה שאם גילה דעתו להם שכל מה שנותן לאמו הוא שלא ברצונו ועל כרחו, אע"פ שלא אמר להם ההכרח שהכריחו לתת, הנה בודאי אין במתנתו כלום וכו' עכ"ל, ע"ש. הרי מפורש בדבריו דיש דין אונס בקטן כמו שישנו בגדול, וכן הרב בית יהודה עייאש ז"ל ח"א בח"מ סי' י"ג דף צ"ג, הביא דברי הגאון מהר"ש צרור הנז', וגם הוא מסכים בזה ע"ש, ואין לי פנאי להאריך יותר בדבר, ובמה שכתבתי יספיק לנידון שאלתכם, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תירתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.