רב פעלים/ב/אבן העזר/יט

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מאת החכמים הב"ד יכב"ץ, ימחול כבודו הי"ו לעיין בדבר הגט וההרשאות אשר נשלחו לפה עירנו לידינו מעיר כרמשאן יע"א, ונסתפקנו בו כמה ספיקות.

הספק הא' שעידי הגט הן הן עידי ההרשאה, וידוע לרו"ם כת"ר הי"ו, המחלוקת בזה בפוסקים כמבואר ביד אהרן סי' קמ"א הגה"ט אות מ"ה, וכבר בא מעשה כזאת והכשרנו, ברם דא עקא שלא כתבו בהרשאה ועידיו החתומים בו אנחנו ח"מ פו"פ, רק כתבו ועדיו החתומים בו פו"פ כאלו הם אחרים, כאשר עיני רו"ם כת"ר תחזנה משרים בהרשאה, וגם עוד בהרשאה שניה חתומים בה אלה עידי הגט, וג"כ יש להסתפק בה הספק הנז' כאמור:

הספק הב' הוא דשליח שני צריך לעשותו בפני ב"ד כמבואר בסי' קמ"א סעיף מ', ובהרשאה הלזו חתומים בה שני עדים, והן הן עידי הגט, והגם שבסי' קמ"ב סעיף ט' כתב מרן ז"ל, שהשליח מצטרף עם שנים אחרים אם הוא כשר לדין, ובנ"ד ג"כ השליח נצטרף, ולכן כתבו במותב תלתא, יש להסתפק דשמא דוקא בשנים אחרים, אבל כאן שהם עידי הגט, אין עד נעשה דיין, והריב"ש בסי' ש"ץ כתב, העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים, ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין, הביאו הבאה"ט סי' קמ"א ס"ק כ"ו, שמא היינו דוקא בעידי מסירה, אבל בעידי חתימה לא, ועיין הריב"ש סי' שי"ח הביאו רמ"א ז"ל בהגה"ה:

הספק הג', בהרשאה שנית כתוב מנה על פיו, וצריך לכתוב מנה על פינו ובפנינו. גם עוד, כשממנה השליח השני שלא בפניו צריך לכתוב בהרשאה, וכך אמר לפנינו פב"פ, הריני ממנה בפניכם את פב"פ הדר במקום פ' ליתן גט זה לפב"פ, ותהא ידו כידי, ופיו כפי, וכו' והכל בלשון נסתר, וכאן כתוב הכל בלשון נכח, כאלו היה שליח שני בפניו, ומסר אותו בידו. גם כתוב בהרשאה, ובפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר וכו', ועדיין הגט הוא לפניהם ומחזי כשקרא, ועיין באה"ט סי' קמ"א ס"ק כ"ה:

הספק הד', יש להסתפק דשמא הגט עצמו פסול, מאחר דמוכח שמסדרי הגט הדיוטות היו, יען שיש בהרשאות כמה ריעותות, וכפי הנראה ממכתב שכתב לנו המסדר דלא בנקל יוכל להשיג גט אחר מהבעל, ויש לחוש לעיגונא, ולכן לא נוכל להחזיר להם את הגט וההרשאות, כדי לעשות הרשאות אחרות, ועל הכל ימחול כבודו לחוות דעתו דעת עליון, ושכמ"ה:

תשובה. תחלה וראש נשיב בעזה"י על ספק הא', והוא, כי הן אמת שצריך לכתוב ועדיו החתומים בו, אנחנו פו"פ חתומי מטה, וכמ"ש הכנה"ג בסדר הגט חלק שמיני אות נ"א, וכ"כ בכל הנוסחאות המובאים בספר הפוסקים, מ"מ מצינו להרב פתחי תשובה בסדר גט שני סק"ב, שהביא מהרב גט מקושר, שאם עידי הגט הם עידי ההרשאה, יכתבו בהרשאה ועדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה ע"ש, וכתב על זה הרב קב ונקי בסדר גט ראשון ושני אות ע"ד דף מ"ד, וז"ל ובאמת הלשון אינו מדוקדק, דלשון ההרשאה הוא לשון העדים, על כן נראה שיותר טוב לכתוב כמ"ש בכנה"ג עכ"ל. הנך רואה דהרב גט מקושר כתב לכתחלה לשון ההוא שאינו מדוקדק יען דלשון ההרשאה הוא לשון העדים, ואיך כתב הרב שיכתבו בהרשאה בזה"ל, ועדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה, כאלו הם מדברים בעד אחרים ולא בעד עצמם ולפ"ז י"ל גם בנידון דידן נמי אין להקפיד על לשון זה, שנראה ממנו שהם עדים אחרים ואינם עידי הגט. ואין להדחק ולומר מ"ש הרב גט מקושר יכתבו בהרשאה ועדיו החתומים בו הן החתומים כאן למטה, אין כונתו לומר שיכתבו בהרשאה נוסח זה ממש, אלא כוונתו לומר שיכתבו לשון דמשמע מיניה שעדיו החתומים בו הן הן החתומים כאן למטה, והיינו כגון שיכתבו ועדיו החתומים בו הם אנחנו פ' ופ' חתומי מטה, דזה אינו, דבאמת מדבריו מוכח שיכתבו ממש נוסח זה דעדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה וחכם אחרון אין דרכו לקצר לשונו ולמנקט בכה"ג, מיהו אמרתי אפילו אם נאמר כונתו הוא שיכתבו נוסח זה ממש בהרשאה, עכ"ז יש לחלק בין זה לנ"ד, דהתם כיון דכותבים הם החתומים כאן למטה ולא יש אחרים חתומים שם זולתם הנה בזה מוכח שהן הן עדי הגט, ועל עצמם מדברים ואין דרך לטעות בהכי, משא"כ נ"ד שכתבו ועדיו החתומים בו הם פ' ופ', בזה יש לומר ודאי הם עדים אחרים ואינם עידי ההרשאה, ואע"פ שאנחנו רואין השמות מכוונים זע"ז אין מזה ראיה, דאפשר דנזדמנו במקרה להיות מכוונים זע"ז ששוים בשמותם ושמות אבותם, וע"כ כל כה"ג יש קפידא:

אמנם, חזרתי ואמרתי אע"ג דנניח במונח בנ"ד מוכח מלשונם שהם אינם עידי הגט, מה בכך ומה תקלה יוצא מזה אם נטעה לפרש דבריהם כך ונחשוב שעידי ההרשאה לא היו עידי הגט, הלא אדרבה אם עידי ההרשאה אינם עידי הגט עדיף טפי דהא איכא רבים דס"ל שצרך להיות עידי ההרשאה עדים אחרים, וא"כ מה בכך אם נחשוב כך, ואם תאמר בכה"ג יש לגמגם על העדים האלה, דנראה שהם משקרים, כיון דבאמת הן הן היו עידי הגט ואיך יכתבו לשון זה, דמשמע דהם אחרים ואינם עידי הגט, זה אינו, דבאמת לשון זה אינו לשון שקר דהא מצינו כה"ג בלשון בני אדם הנזכר במקרא שהוא דוגמת לשון זה ממש, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, דמשמע מלשונו שהוא אינו אישם והם אינם נשיו, ובאמת הוא היה אישם והם נשיו ועל עצמו מדבר, ועוד מצינו דוגמת זה בשמואל ב' סי' ה' ויאמר דוד וכו' ואת העורים שונאי נפש דוד, ועוד שם בסי' ז' ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך, וכן נמי במלכים א' קחו עמכם את עבדי אדוניכם, דנראה שהוא מדבר על אחר, ובאמת הוא מדבר על עצמו. גם עוד מצינו בגמרא דברכות דף ל"ד ע"ב אמר ריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו כל היום לא השגיחו עליו, שנראה מלשונו מדבר על זולתו ובאמת הוא מדבר על עצמו, ש"מ דמשתעו אינשי לישנא כה"ג, והך ילפותא דהבאתי מן פסוק נשי למך, אתמר על זה בגמרא דסנהדרין דף ל"ח ע"ב, א"ל ההוא צדוקי לר"י בר"י כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי ליה, א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה דכתיב ויאמר לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מבע"ל, אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי, א"ל מנ"ל הא, א"ל מפרקי דר"ש שמיע לי, ע"כ. נמצא דברי העדים בהרשאה דומין לכל לשונות אלו שזכרתי, ואין לגמגם ולומר דמשתעו שקר שנראה מלשונם דעדי הגט הם אחרים, ובאמת הן הן עידי הגט ומחזי כשקרא, דאין זה מחזי כשקרא, דעבידי אינשי דמשתעו הכי אלא דודאי דעדיף לכתוב לשון צח וברור והוא לכתוב כמ"ש הכנה"ג כנז"ל:

וראיתי בתמים דעים סי' ע"ב, שנשאל בשליח שהביא גט מעיר אחת ונתנו ביד האשה בפני ב"ד ואמר שבפניו נכתב ובפניו נחתם לשמה, וקבלתו האשה והלכה לה, ואחר שלשה ימים באו שנים עדים כשרים והעידו שהשליח הנז' הוא אחד מן העדים החתומים בגט, ויש מגמגמים בדבר מהם אומרים שהגט פסול מפני שהוא משקר בעדותו שאמר בפני נחתם, והוא עצמו אחד מן העדים והשיב הרב ז"ל על גמגום זה של השקר ז"ל, וגם מטעם שכתבת משום שהוא משקר במה שאמר בפני נחתם, דמשמע אחד חתם בפניו, ואונו כן שהוא עצמו העיד וחתם, נ"ל דאין לך בפני נחתם עדיף מזה, שהרי כיון שחתם העד האחד בפניו והשליח הזה בעצמו הוא העד השני, שפיר קאמר בפני נחתם, שגם הוא כשחתם בפני עצמו חתם עכ"ל, מכאן מוכח דאם הלשון משמע שהוא אומר שקר, כל היכא דאנחנו יכולין לישב הלשון ולא משווינן ליה שקרן מיישבין אותו, ואע"פ שהוא בדרך דוחק הרבה, דהנך רואה בנידון הרב הנז' כמה הוא מן הדוחק הישוב הזה אשר יישב, ועכ"ז כתב דתו ליכא למיחש למחזי כשקרא, וא"כ כ"ש בנ"ד דהבאתי כמה לשונות מן המקרא ומן הגמרא דמשתעו הכי דאין כאן מחזי כשקרא:

עוד ראיתי להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' שנ"ט וסי' ת"ו, שפסק בפשיטות שאחד מעידי הגט יוכל להיות שליח למסור הגט ביד האשה, ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שהוא עצמו החותם בגט, ולא יאמר בפני חתם פ' ואני הוא שחתמתי עמו, כדי שלא לשנות מתיקון חכמים שתקנו לומר לשון זה בפני נכתב ובפני נחתם, וכן הסופר ג"כ שכתב הגט הוא יהיה שליח ויאמר בפני נכתב אע"פ שהוא עצמו כתבו, ומעשים בכל יום במצרים מזמן הנגידים הראשנים נוהגין כן ע"ש, ועיין בכנה"ג סי' קמ"ב הגה"ט אות ה' ויד אהרן שם אות ב' שהביאו שיש חולקים בזה ע"ש, ונראה שגם החולקים שם יודו בנ"ד בלשון ההרשאה הנז"ל, דאין בו פקפוק של פיסול וכמובן לכל משכיל:

ושוב מצאתי עוד להרדב"ז ז"ל בתשובה שהובאה בספר גו"ר אה"ע כלל ד' סי' ל"א שמציין עליו הרב יד אהרן סי' קמ"ב הגה"ט אות ה', שנשאל הרדב"ז אם עידי הגט יכולים לחתום על השליחות, והשיב לא ידעתי מקום לשאלה זו, ולא מבעיא אם יכתבו והגט אשר נעשה עליו פ' שליח אנחנו ח"מ חתמנוהו, דפשיטא דעדיף טפי, אלא אפילו אם יכתבו פ' ופ' עדיו מה בכך, קושטא דמלתא ראובן ושמעון הם עדיו. תדע שהרי הסופר הכותב נעשה שליח לגרש ואומר בפ"נ ובפ"נ, ואין צורך שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם, וכן עידי הגט נעשים שלוחים לגרש ואין אומרים בפנינו נכתב ואנחנו חתמנוהו, אלא אומרים בפ"נ ובפ"נ, ואין כאן מחזי כשקרא והנלע"ד כתבתי עכ"ל, הרי לך דברי הרדב"ז הם ממש כנ"ד שהם כתבו עדיו החתומים בו הם פ' ופ' אע"פ שהם עצמם העדים, ועכ'ז כתב הרב ז"ל בפשיטות שאין כאן חשש כלל:

ולפ"ז גם בהרשאה של שליח שני שכתבו בה, והביא לפנינו הרשאה מקויימת שעשה הבעל שאול בן ניסן הנז' שליח בעדים להוליך הגט וכו', אשר גם על לשון זה יש להעיר דמחזי כשקרא, יען דבאמת הן הן היו עדי ההרשאה של שליח ראשון שהוא שאול בן ניסן הנז', הנה כפי המבואר לעיל נראה גם בזה אין חשש לענין דינא מצד הלשון הזה, ואין צורך להאריך בזה יותר:

ועתה נבא לדבר בספק הב', הנה מה שהבאתם תשובת הריב"ש ז"ל בסי' ש"ץ, שהביאו בית שמואל ס"ק מ"ג, והזכירו בבאה"ט ס"ק כ"ו, בעדים שנמסר הגט בפניהם שיכולים להיות דיינים, ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין, הנה נידון הריב"ש הנז' היה כך, שהעדים שנמסר הגט לפניהם, כתבו אח"כ מעשה ב"ד להאשה, שכל ענייני הגירושין נעשה כהוגן וכתיקון חכמים, וקרענו הגט והתרנוה להנשא, ונסתפק הרב השואל כיון שהדיינים האלה הם היו עידי מסירת הגט, א"כ מעב"ד זו כאלו אינה, ואין למדין ממנה כלל דאין עד נעשה דיין. והשיב לו הריב"ש בענין ב"ד הרואין אם נעשים דיינים, זה ידוע לפניך מ"ש הראשנים בזה, אך נראה שאפילו לדברי המחמירין בכה"ג יכולין להיות דיינים, דדמי להך דפרק יש נוחלין, דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין וכו', ע"ש באורך, וכפי התשובה נראה דנידון השאלה דידן שאני טובא, דעדותם לא היתה עדות של ראיה אשר נעשה לפניהם, אלא עדותם היא בעיקר מעשה הגט שנחתם על ידם:

והנה בתשובת הריב"ש הנז' הביאה מרן ז"ל בב"י סי' קמ"א, וקודם שהביא זו הביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסי' רס"ו שנשאל בדין א' הדומה לדין הנז' בהריב"ש, וכתב שם בדף נו"ן בד"ה עוד ראיתי וז"ל, ולע"ד נראה דלא שייך הכי אין עד נעשה דיין, לפי שבמעשה הזה אין צריך ב"ד ולא אמרינן הכי אלא בקדוש החודש משום דצריך ב"ד וכו' אבל בנידון הזה אין צריך ב"ד כלל אלא הודעת העדים שקבל וכדאמרינן בפרק התקבל וכו', וכל דלא צריך לב"ד לא חיישינן לעד נעשה דיין, ואחר שעלה זה בדעתי בקשתי אם אמצא לי רב בדבר ומצאתי לא"א מורי הרשב"ץ ז"ל, שכתב כך בתשובה בספר, ועוד האריך להראות פנים שאפילו במקום שצריך ב"ד אין חוששין בזה לעד נעשה דיין ואכמ"ל עכ"ל. ולא ידענו מה הראה פנים הרשב"ץ שאפילו במקום שצריך ב"ד אין חוששין בזה לעד נעשה דיין, והנה שם בתשובת הרשב"ש ז"ל סי' רכ"ג נשאל, מסופר שהיה סופר הגט והיה אחד מהב"ד בקיומו דהיינו במעשה ב"ד שנותנין לאשה אח"כ על מעשה הגירושין שהיה כדין והתירוה להנשא, והשיב לו הרשב"ש אין בזה בית מיחוש, שאין הדבר אמור אלא אם היית עד, לפי שאין עד נעשה דיין בדאורייתא, ואלו היה זה המעשה חובה היה צריך לעיין אם הוא דאורייתא או דרבנן, דבדרבנן עד נעשה דיין כדאיתא בכתובות פ"ב, אבל השטר שעושין ב"ד שהבעל צוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ושנעשה כתיקון חז"ל, והבעל מסרו בידה ושהב"ד התירוה להנשא, כל זה אינו נעשה אלא לרווחא דמלתא, אבל גם בלא זה יכולה היא להנשא, ולפיכך אין בזה עד נעשה דיין, וכ"כ א"א לחכמי איטלייא עכ"ל, ומתשובה זו נראה דחושש הרב ז"ל לדין אין עד נעשה דיין גם בכה"ג שהיה אחד מן העדים דיין בזה המעב"ד, וגם בתשובתו דסי' רס"ו בסוף דבריו חזר ונטה לתוש לזה שכתב וז"ל, ועוד אני אומר אפילו היה בדבר חשש אין עד נעשה דיין, כל שלא נודע לנו בפירוש שכך עשו, אין בודקין אחריהם וכו', נמצא נטה דעתו לחוש לזה, אלא שמצא טעם אחר להכשיר:

ועתה אחזור על הספק של מעלתכם שכתבתם כיון דאלו החתומים בהרשאה דשליח שני הן הן עידי הגט, וכיון דהרשאה דשליח שני צריכה להיות בפני ב"ד איך יהיו העדים דיינים. הנה על זאת אשיב דמ"ש מרן ז"ל בסי' קמ"א סעיף מ' דשליח שני צריך למנותו בפני ב"ד, מפורש שם הטעם דצריך לומר שליח ראשון בפני נכתב ובפני נחתם, דהוי כמו קבלת עדות, ודין קבלת עדות צריכה להיות בפני ב"ד של שלשה, וכנז' בלבוש ז"ל, אבל היכא דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כגון שהוא בא"י, או שהגט מקויים, סגי למנותו בפני ב' עדים, ולא בעינן ב"ד של שלשה, וכאן בנ"ד שעידי החתימה של הגט הן הן עידי ההרשאה דשליח שני, נראה דאין צריך לומר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, וכמ"ש מהריב"ל ז"ל ח"א כלל ד' סי' כ"ז דף ס"א ע"ג, בהיכא דמסר השליח את הגט ליד האשה בפני שני עדים, שהם עצמן היו עידי החתימה של הגט, שכתב שם בסוף תשובתו וז"ל, כיון דנמסר הגט בפני עידי החתימה, מה צריך שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ לפני עידי המסירה, כיון שהם עצמן היו עידי החתימה עכ"ל, וכן הסכים הרדב"ז בחדשות ח"א סי' ת"ו, דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ היכא דעידי המסירה הם עצמם עידי החתימה ע"ש, וכ"כ הרב זקן אהרן ז"ל סי' קס"ו, דבכה"ג לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ, ע"ש:

ועל כן ה"ה בנ"ד דלא היה צריך שליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ בפני עידי ההרשאה, כיון דהם עצמם היו עידי החתימה, דהו"ל כאלו הביא לפניהם גט מקויים דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וא"כ אין צריך ב"ד לדבר זה, ואין אלו עידי ההרשאה נחשבים ב"ד, כדי שתחוש להא דאין עד נעשה דיין, ואינם אלא עדים בלבד, ואע"ג דכתבו במותב תלתא כחדא ב"ד הוינא, דמשמע שהם ב"ד, מה בכך. וגדולה מזו כתב הרשב"ש בתשובה דסי' רס"ו הנז', וז"ל, ואע"פ דהלשון הכתוב בשטר הוא בלשון עדים, וחתמו בו דיינים, לא מחזי כשקרא, שהרי בפרק השולח אמרינן, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמו דיינים, וא"א הרשב"ץ כתב דאף בדיינים שייך לשון עדים וכו', ומ"מ אין בדבר הזה מחזי כשקרא, כיון שיש מי שסובר שהדיינים עצמן חותמין בלשון עדים, דאימא הני דייני ס"ל כמאן דאמר הכי, וכל מאן דלא ידע להאי פירושא אחרינא, לאו רשע מקרי, ודומה לדבר הזה כתב מורינו הריב"ש ז"ל וכו', עכ"ד ע"ש:

ועוד הרואה יראה בהרשאה דנ"ד, דאע"ג דכתבו תחלה במותב תלתא כחדא ב"ד הוינא, מ"מ מוכח מתוכו דהיו עדים ולא דיינים, חדא דלא חתמו אלא רק שנים, ולא כתבו וחד ליתוהי, ולא כתבו וחתימנא ביה תרי מגו תלתא, ולא כתבו דמקצתנא חתימין לתתא כמפורש בדיני הקיום, ואם נאמר שנצטרף שליח ראשון כאשר חשבו הב"ד יכב"ץ בתוך דברי השאלה, היה צריך לפחות לכתוב דמקצתנא חתימין לתתא, ומדלא כתבו כן מוכח שהיו עדים ולא דיינים, ועוד איכא הוכחה גדולה, דהא חתמו פב"פ עֵד פב"פ עֵד, ועוד איכא הוכחה יותר גדולה מן ההנפק של ההרשאה דכתבו הב"ד של ההנפק בזה"ל חתימת סהדייא אלין, הרי דקרו להו סהדייא, נמצא שהם עדים ולא ב"ד, ואין לפקפק בדבר זה ממ"ש הרב זקן אהרן בסי' קס"ו סוף עמוד ב', היינו משום דהתם חתימי תלתא, ועוד התם אע"ג דטען עוד כמה טענות לערער בצירוף טענה זו, עכ"ז לסוף אסיק וכתב וז"ל, הכלל העולה שאני הכשרתי הגט משום עיגונא, ולולי זה הייתי מצריך גט אחר, ולחוש לב"ד טועין כי לא היטב עשו וכו' ע"ש:

מיהו כל זה שכתבתי יועיל לפי סברת מהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל. כל שהעדים הן עידי חתימה עצמן תו לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, אך באמת מצינו שהגאון הרא"ם ז"ל ח"א סי' פ"ב, לא ס"ל הכי, אלא סבר מר שגם במוסר הגט בפני עידי חתימה עצמן צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ש, ועיין כנה"ג סי' קמ"ב הגהב"י אות כ"ו ע"ש ועיין מוצל מאש סי' וא"ו מה שפלפל והעלה מדברי הרא"ם ז"ל דלא יועיל בשום אופן אם לא יאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וא"כ לדעת הרא"ם ז"ל איכא למיחש בנ"ד, ואחר הישוב נ"ל דגם לדעת הרא"ם אין בזה מיחוש, משום דבנ"ד השליח ראשון אמר בפ"נ ובפ"נ שנזכר בהרשאה דשליח שני להדיה ששליח ראשון אמר גט זה בפ"נ ובפ"נ כאן במתא כרמשאן וכו', ומה שאמר דברים אלו בפני העדים שהם עצמם היו עידי חתימת הגט מה בכך, דהא הרא"ם בסי' פ"ב הנז' פסק שצריך לומר השליח בפני עידי המסירה שהם עידי החתימה בפ"נ ובפ"נ, ואם היה בנ"ד מוסר שליח ראשון את הגט ליד האשה עצמה בפני עידי חתימה של הגט בלבד שהוא שעת גירושין ממש, דסגי למימר לפניהם בפ"נ ובפ"נ, וידוע הוא דמה שהצריכו לשליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ בעת שממנה השליח השני, כל זה בשביל הצורך של בפ"נ ובפ"נ דשעת גירושין, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון:

והנה אע"ג דאיכא עוד טעמא אחרינא, דצריך ב"ד במנוי שליח שני והוא, מפני שצריך לומר בשעה שמגרש האשה בגט זה שליח ב"ד אני, ואם עידי הרשאה זו לא חשבינן להו ב"ד אלא רק עדים בלבד, איך יאמר שליח ב"ד אני, הנה גם מזה הטעם ליכא פקפוק וערעור בנ"ד כלל, יען כי מה שצריך לומר שליח ב"ד אני היינו משום דהשליח בעת שמגרש צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וזה שליח שני דלא נכתב ונחתם לפניו לא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ על כן צריך לומר שליח ב"ד אני, דכיון שהוא שליח הנעשה בב"ד, חזקה שהשליח הראשון אמר בפני הב"ד בפ"נ ובפ"נ וסגי בהכי, וכן כתב הרשב"ש ז"ל בתשובה דסי' רס"ו הנז' דף מ"ט ע"א וז"ל, והא דמצרכינן בשליח דשליח שימנה אותו שליח הראשון בפני ב"ד, היינו טעמא משום דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ והשני אינו יכול לומר כך, לפיכך הצריכהו שימנוהו בב"ד, כדי שיאמר השני שליח ב"ד אני, וכ"כ שם הטעם הריא"ף ז"ל, ותדע דהכי הוא דהא במביא גט מא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, אמרינן התם שהשליח ממנה שליח בלא ב"ד עכ"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז כיון דמה שצריך לומר שליח ב"ד אני, הוא משום קיום הגט, הנה אם הגט מקויים אין צריך לומר שליח ב"ד אני, ולכן אין צריך למנותו בשני עדים דוקא, וכמפורש בטור סי' קמ"א דאפילו שלא בפני ב"ד יעשה שליח אחר אם הגט מקויים ורק שיעשה בפני עדים, וכתב מרן ז"ל בב"י שכ"כ הר"ן דכל שנתקיים בחותמיו, כיון שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ אין צריך ב"ד, וכ"כ הרמב"ם בפ"ז, וכן הסכים הרשב"א וכ"כ הרא"ש ע"ש:

והנה כאן בנ"ד, אע"ג דאין קיום על הגט עצמו, מ"מ ההרשאה הראשנה שכתב הבעל לשליח ראשון אשר היא עתה ביד שליח השני, כתוב בה והגט שנעשה עליו משה דמתקרי חיים בן אג'א באבא הנזכר, שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה, נכתב ונחתם בפני השליח הנזכר כאן במתא כרמשאן וכו', והעדים של הרשאה הזאת עצמם עידי החתימה של הגט, וההרשאה הזאת היא מקויימת מתלתא ב"ד אחרים, וכתוב בהנפק דב"ד בזה"ל, ועידי החתימה הן הנה עידי הגט החתומים פה, ובהרשאה הנז' נזכר כמה סימנים בגט ההוא דמוכח דעלייהו קיימי, וגם עוד בהרשאה השנית של השליח השני כתוב מלשון שליח ראשון, וגט זה בפ"נ ובפ"נ כאן במתא כרמשאן וכו', וגם הרשאה זו היא מקויימת משלשה ב"ד הנז'. נמצא מ"ש בשתי ההרשאות הנז', יספיק בעד הקיום של הגט, והו"ל הגט מקויים בזה, ובפרט כמ"ש הב"ד בהנפק של הרשאה הראשנה, שעידי החתימה הן הן עידי הגט החתומים פה, נמצא בזה נתקיים הגט שפיר, וכיון שהרשאות אלו הם ביד שליח השני, תו לא צריך המינוי שלו בב"ד, ולא צריך שיאמר שליח ב"ד אני, כיון דנעשה הגט מקויים בזה. ועיין להרב יד אהרן ז"ל סי' קמ"א הגה"ט אות צ"א שכתב וז"ל, וכתב הרדב"ז סי' תתק"ז, שאפילו שאינו מקויים בגופו של גט, אלא שכתב מעב"ד, שבה מקיים חותמי הגט שעידיו פו"פ, ושנכתב ביום פ', כמו שרגילין לכתוב בטופס שטר שליחות, וחתמו השלשה שהם הב"ד יספיק לקיום הגט עכ"ל ע"ש, נמצא דלא בעינן שיהיה הקיום כתוב בגופו של גט, ולפ"ז גם כאן בנ"ד מ"ש הב"ד בהנפק הנז' על הגט, וכן נמי מה שכתוב בתוך ההרשאה עצמה יספיק לקיום הגט:

מיהו לכאורה נראה, דדבר זה של קיום הגט בכה"ג דמוכח מכח ההרשאות הוא פלוגתא בראשנים ז"ל, דהא מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' קמ"א סוף סעיף א' כתב, יש אומרים דאם יש לשליח הרשאה, וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו, ואין השליח צריך לומר בפ"נ ובפ"נ (ריטב"א מרדכי), ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (והריב"ש סי' שי"ח ובסדרים), וכן נוהגין דשליח אומר בפ"נ ובפ"נ, אף כשיש לו הרשאה, ואין לשנית עכ"ל, ועיין למהר"ם מלובלין סי' כ"ה, שכתב דעת מור"ם לענין דינא הוא כדעת הרשב"א וסיעתו דמקרי קיום, אלא דנהגו להחמיר מ"ש:

והנה טעמו של הריב"ש מבואר בדבריו שם בסי' שי"ח, משום כיון שאין הקיום כתוב בגופי של גט, אפשר לומר דאותו הגט נאבד או נשרף, וזה הגט שבידו הוא מזוייף, ואע"פ דאין חוששין לזה, מ"מ אין זה גט מקויים, לא בקיום הגט, ולא כתקנות חכמים, וכאשר העלה כן מדברי הרמ"ה ז"ל, כדי לסלק ערעורו של בעל תקנו חכמים בגט קודם נתינתו שיתקיים בחותמיו ממש, או שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, וכל שלא נתקיים כן, כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק וכו' ע"ש, ועיין להרב תומת ישרים סי' ד', מ"ש על דברי הריב"ש אלו ע"ש, וא"כ לפ"ד הריב"ש ז"ל, נראה לכאורה דלא יועיל קיום הגט הנעשה מכח ההרשאות כאשר כתבתי, כי הריב"ש בעי שיהיה הקיים בגופו של גט. מיהו נ"ל דבנ"ד גם לסברת הריב"ש אין לפקפק כלום, יען בנ"ד באמת אמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ לפני עידי ההרשאה, וא"כ הרי זה הגט נתקיים כתקנת חכמים, במה שאמר בפ"נ ובפ"נ, ואע"פ דעידי ההרשאה היו שנים ואינם ב"ד, מה בכך, והלא אם שליח הראשון היה ניתן הוא עצמו את הגט ליד האשה לגרשה בו סגי ליה ליתנו לה בפני שנים, ויאמר בפ"נ ובפ"נ, ולכן ה"ה בזה דסגי לקיים הגט באמרו בפני שני עידי ההרשאה בפ"נ ובפ"נ, ומאי שנא מאם היה נותן הגט להאשה בפני שנים, דהא ידוע הוא דאמירת שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, הוצרכה בשביל אמירת בפ"נ ובפ"נ של שעת גירושין, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולא עדיף מיניה:

ולכן מאחר דשליח ראשון אמר בפ"נ ובפ"נ בפני עידי ההרשאה של שליח שני, אין צריך להיות מינוי שליח בב"ד וסגי בעדים, יען כי עתה שליח שני אינו צריך לומר שליח ב"ד אני כדי שיצטרך להיות מינוי שלו בב"ד, אלא דהרשאה הזאת שבידו שמעידים בה ששליח ראשון כבר אמר בפ"נ ובפ"נ תסגי ליה וכן כתב הריב"ש ז"ל להדיה בסוף סי' שי"ח וז"ל, ועוד אפשר לומר דכיון שכבר נראה משטר השליחות שביד זה, שכבר אמר השליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, אין צריך לשליח שיתמנה בפני ב"ד, ולא לומר שליח ב"ד אני, דהא אין צריך לזה אלא משום חששה, וכיון דאמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, וכיון שכבר נודע זה מצד אחר די בזה, ואע"פ שכתבתי למעלה שאפשר שאין הגט מתקיים במה שכתוב בשטר השליחות, שהבעל מסר בידו גט כשר ועדיו פו"פ, משום דעדיין יש לומר שזה הוא גט אחר, כל זה הוא לענין שצריכות לומר בפ"נ ובפ"נ שהוא קיום הגט עצמו, אבל לענין מינוי שליח האחרון בב"ד, כיון שאינו אלא משום חששה אם אמר הראשון בפ"נ ובפ"נ, או לאו, אז יש להקל משום עיגונא עכ"ל ע"ש. נמצא גם לסברת הריב"ש איכא טעמא להועיל בנ"ד ממ"ש בהרשאה דשליח שני, שכבר אמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ תסגי ליה, והשתא גם לפי הפלפול שפלפל הרב מוצל מאש בסי' וא"ו, באופן הא' והב' בסברת הרא"ם ז"ל, ומה שהעלה מדבריו ע"ש, הנה הכא בנ"ד שאמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, אין כאן בית מחוש, גם לדעת הרא"ם:

וגדולה מזאת מצינו למהרשד"ם באה"ע סי' ע"ז שהביא סברת הפוסקים, דס"ל שאם יש עדים שהבעל מינה לזה שליח שיוליך גט זה לאשתו מהני, ואין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ושוב הביא סברת הריב"ש דסי' שי"ח הנז' דס"ל לא מהני קיום הגט בכה"ג, ושוב אח"כ כתב לחלק ולומר דעד כאן לא ערער הריב"ש אלא בשטר המעיד על השליחות לבד (יש חסרון תיבות קצת והנוסח כאשר אני כותב), אבל בשטר המעיד על הכתיבה והחתימה ודאי ליכא לספוקי מידי, וכן נראה בפירוש מלשונו וכו' ע"ש, ותשובת מהרשד"ם זו הובאה במהרש"ך ח"א סי' ל"א, והסכים עליה מהרש"ך ומהר"ם מטאלון ז"ל ע"ש, והנה מ"ש דהריב"ש יודה בכה"ג דנקיט שם הוא תמוה, כי הריב"ש משמע להדיה מדבריו דלא מהני אלא בקיום הגט בגופו של גט כדי שלא יוכל הבעל לומר נשרף או נאבד וזה מזוייף, וראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ל"ב דחש לסברת הריב"ש, וכתב דגם מהריב"ל חש לה ונרגש והעיר בדברי מהרשד"ם הנז' כאשר הרגשתי, והוא, דמה שאומרים העדים בפניהם נכתב, זה יועיל לסלק החשש דשמא לא כתב הבעל גט, אבל החשש דשמא נשרף או נאבד וזה גט אחר, אין שטר זה ולא לשון זה מוציא מידי הספק הזה ע"ש, וכ"כ הרב בית יאודה עייאש במנהגי ארג'יל, דרבו ז"ל הסכים למהראנ"ח ע"ש. ומ"מ בנ"ד נראה ודאי אתי שפיר גם לפי סברת הריב"ש ז"ל הנז', וכמ"ש בס"ד לעיל יען כי אנן לא אתינן עלה מטעם קיום הגט, אלא אתינן עלה משום דנעשה כתיקון חכמים במ"ש השליח בפ"נ ובפ"נ בפני העדים, דחשיב זה כאלו אמר כן בעת שזה מגרש האשה בגט זה:

והנה הרב מהר"א ששון סי' קפ"ד כתב דאפשר דאיכא למיחש למאי דכתב הריב"ש ז"ל, דאין זה מקויים לא בקיום הגט ולא כתקנת חכמים וכו', ומ"מ כבר הורו הרבנים הגדולים האלה והסכימו להתיר בנידון שלהם ואין להרהר אחר בית דינם הצדק עכ"ל, והרב מהר"י הלוי ז"ל כלל א' סי' ח', האריך לחוש לסברת הריב"ש ע"ש, וראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ל"ח שהביא דברי הריב"ש ופירש בו שני פירושים, ודעתו נוטה לפירוש ראשון יותר, אך הרב גט פשוט הביא דבריו וכתב הפירוש השני הוא הנכון והישר ע"ש, והרב מכתב מאליהו בדיני שליחות הגט סי' ל"ג דף ק"נ דחה את שני הפרושים הנז', והאריך בזה, וראיתי להרב מעיל שמואל בסי' כ"ח שהביא כל זה וכתב, דיש מקום להקל מטעם ס"ס, וכיון דהוי במידי דרבנן יש להקל בס"ס ע"ש, וראיתי להרב יד דוד קראסו, שהביא דברי הרב מעיל שמואל והסכים עמו ע"ש, ובאמת מלבד תרי ספיקי דעבד הרב מעיל שמואל יש לעשות עוד ספק שלישי, והוא דדילמא הלכה כמהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל כל היכא דעידי ההרשאה הן הן עידי הגט סגי, ואין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, וכאשר הבאתי זה לעיל בס"ד, ונמצא דאיכא הכא תלת ספיקי ושלשתם מתהפכים:

העולה מכל הנז"ל הוא, דכאן בנ"ד איכא תרי טעמי למעליותא דאין צריך שיהיה מנוי השליח השני בב"ד וסגי בשני עדים, הא' הוא דחשיב זה הגט מקויים הן מכח לשון ההרשאות שביד שליח הב', הן מחמת שהב"ד של קיום ההרשאה הראשנה כתבו בפירוש, שעידי הגט הן הן עידי ההרשאה אשר הם מקיימים את חתימתם וזה עדיף טפי מנידון הרבנים ז"ל הנז', ועל כן חשיב גט זה מקויים, וכיון דהוא מקויים, לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ, וממילא נמי דלא בעינן ב"ד למינוי שליח השני כיון דאין צריך לומר שליח ב"ד אני, ואע"ג דיש חולקין וס"ל בעינן קיום בגוף הגט, הנה מלבד כי רבו המתירים הא איכא ס"ס דעבד הרב מעיל שמואל, והא איכא עוד ספק שלישי דעבדינן אנן לעיל, והוא דשמא הלכה כמהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל כל היכא דעידי ההרשאה הן הן עידי הגט סגי, ואין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ:

ועוד טעם אחר איכא בנ"ד דמהני גם להריב"ש, אפילו אם נאמר דלדעתו לא חשיב זה קיום הגט משום דעדיין י"ל אותה חששה דשמא נשרף, וזהו גט אחר, עכ"ז בנ"ד הא אמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, והעדים של ההרשאה שביד שליח השני הם מעידים על זה, וכל כהאי גוונא מודה הריב"ש דאין צריך שיהיה מנוי שליח השני בב"ד, דאין צריך לומר שליח ב"ד אני, וכמפורש זה בדבריו וכנז"ל, ועיין להרב פני משה מ"ש בביאור השני של הריב"ש ז"ל:

ודע דנראה לכאורה, שגם דבר זה שכתב הריב"ש ז"ל בסוף סי' שי"ח, דכל שאמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, אין צריך להיות מנוי שליח השני בב"ד, ואין צריך לומר שליח ב"ד אני, גם זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע, אלא הוא פלוגתא, דמצאתי להרב מהר"י הלוי ז"ל בסי' ח' הנז"ל שהביא דבריו אלו, וכתב דהר"ן פליג על זה. מיהו אחר הישוב נ"ל בס"ד, דודאי לא פליג הריב"ש על הר"ן רבו, אלא דהר"ן איירי לכתחילה, וגם הריב"ש יודה דלכתחילה צריך שיהיה מינוי שליח שני ושאר שלוחים הבאים אחריו בב"ד, ודברי הריב"ש בסי' שי"ח איירי בדיעבד היכא דנעשה כך, ועוד יתכן הקל שם משום חשש עיגון, וכאשר סיים בסוף תשובתו יש להקל משום עיגונא ע"ש, וכן כתב הרב יד דוד סי' ק"ב הנז"ל, דהריב"ש לא פליג על הר"ן והוא אמר במקום עיגון ע"ש, וזה קרוב לדברינו. ובזה ניחא לי ליישב הערת הרב מכתב מאליהו ז"ל דף צ"ה ע"א, שהביא דברי הריב"ש וכתב שאין נראה כן, מדלא אשכחו הפוסקים דשליח משוי שליח בחו"ל שלא בב"ד, אלא בנתקיים הגט דוקא ע"ש, ובזה ניחא די"ל הריב"ש איירי בדיעבד שיש להקל בזה משום עיגונא, אבל לכתחילה יודה דצריך:

ואחר הדברים האלה ראיתי עוד להגאון בית שמואל בסי' קמ"א ס"ק מ"ד, שהחליט הדבר לומר דהריב"ש דבריו הם חומרא בעלמא ע"ש. והגאון נו"ב שציין עליו פתחי תשובה סק"ה, כתב בסי' קכ"ח, יפה כתב הב"ש בזה, ואפילו אם לא אמר הב"ש אנא קאימנא ליה, דודאי מן הדין ליכא למיחש לאבידה כלל וכו', ולדעתי לא החמיר הריב"ש אלא מטעם דכיון לא אמר בפ"נ ובפ"נ לא עשה כתקנת חכמים שהצרכוהו לכך, אבל נ"ד שהשליח אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שאנו מסופקין אם דבורו מהני ועכ"פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב"ש שקיום הרשאה מהני עכ"ד ע"ש. ועוד בסוף דבריו כתב להרב בר פלוגתיה, וז"ל, דרך כלל מאד אני תמה על מעלתו שהעלה דברים האלה על הכתב שאין זה אצלי שגגת הוראה אלא שגגת החוש כאומר על עץ שהוא אבן ולא ידעתי על מה צידד להחמיר בדבר שהוא מדרבנן דקיום שטרות דרבנן, וכו', ואיני יודע טעמו של מר שלא חש לעיגונא דאתתא, ואטו תרקבא דדינרי תתן האשה להמגרש שיגרשנה מחדש, עכ"ל:

נמצינו למידין דתרי אשלי רברבי הגאון בית שמואל והגאון נו"ב החליטו בפשיטות, דהריב"ש חומרא בעלמא הוא דנקיט, ופסקו בפשיטות כיון דהוא במידי דרבנן יש להקל בזה בדיעבד, על כן בנ"ד שכבר נעשה, וגם עוד עשינו בזה תלת ספיקי שהם מתהפכים, וגם איכא חשש עיגון להחזיר הגט וההרשאות לעיר כרמשאן כדי לתקן הדבר מחדש, הא ודאי יש לסמוך בשופי על הרשאות אלו שכבר נעשו, ויכולים לגרש פה בגט זה, ע"י כח הרשאות אלו. מיהו ודאי דחתימות הב"ד שקיימו ההרשאות צריך שתהיה ניכרת כאן ע"י איזה אנשים המכירים אותה ואם אינה נכרת כאן תשלחו ההרשאה בלבד לעיר כרמשאן ויעשו לה קיום שני על ידי ב"ד דנכרת חתימתם פה:

ושו"ר להרא"ם ז"ל בח"ב סי' כ"ו, שציין עליו הכנה"ג סי' קמ"ב הגה"ט אות ל"ז, שנשאל בשטר הרשאה של שליח שכתוב בו, במותב תלתא כחדא הוינא ולא חתמו אלא שנים, וחתימתם היתה כך פב"פ עד פב"פ עד, וכתוב בו שאמר בפניהם שליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, וגם בהנפק כתוב דדא איהי חתימת ידהון דהני סהדי וכו' ופקפק הגאון הרא"ם ז"ל בשטר זה משום שכתוב בו במותב תלתא ולא חתמו אלא שנים דוקא, ולא עוד אלא דהני תרי לא חתמו בשם דייני אלא בשם סהדי דחתמי פב"פ עד, ואמינא קשיא רישא אסיפא, דברישא כתבו במותב תלתא כחדא הוינא יתבין דמשמע דהוו דייני, ועוד דלא אפשר בלא דייני משום דשליח השליח א"א אלא בבי דינא, ובסיפא כתבו פב"פ עד דמשמע סהדי נינהו ולא דייני, ועוד שהנפק עצמו כתוב בו ומדאתברר לנא דדא איהי חתימת ידהון דהני סהדי דחתימין לעיל, מש"ה חיישינן לה ואמינא אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין ה"מ בסתמא, אבל הכא דאיכא רעותא חיישינן לב"ד טועין, דהאי שטרא גריע טפי מההיא אודיתא, דפרק זה בורר. מכל הני מילי חיישינן בהאי שטרא ופסילנא ליה, וכ"ש דליכא פסידא, דמכיון דשליח הראשון עומד במקומו יחזור ויעשה בב"ד שליח אחר, או זה עצמו, דלא שייך הכא דין כבר עשה שליחותו, וכו' עכ"ל. והרואה יראה נידון הרא"ם הנז' דומה לנ"ד בענין הפקפוקים שפקפק בהם, דהא גם בנ"ד כתוב ברישא דהרשאה במותב תלתא כחדא הוינא ולא חתמין אלא תרי בלבד, וגם כתב פב"פ עד, וגם בהנפק נמי כתוב כד חתמו תרין סהדייא אלין בשטר שליחותא דנא, אמנם נראה דלאו משום הני דוקא פסל אלא משום דמצא רעותות אחרות, ואע"ג דמצא רעותות אחרות לא פסל אלא משום דליכא פסידא לתקן הדבר בהרשאה חדשה, אבל אם היה קשה לתקן הדבר לא היה מחליט הענין לפסול. וכן ראיתי להרב ידי דוד בסי' ק"ב הנז"ל שכתב, ואף זו לא חייש לפסול אלא בהיכא דאפשר לתקן, אבל אי לא אפשר לתקן ההרשאה גם הוא היה מכשיר כאשר יראה המעיין בדבריו, ועיין תומת ישרים סי' וא"ו דפוסל בכל גוונא, ע"ש, עכ"ל:

הנה כי כן גם בנ"ד כיון דקשה הדבר לתקן מחדש לשלוח הגט עם ההרשאה לעיר כרמשאן, ואיכא חשש עיגון אם יתקלקל הגט או יתאבד בדרך, דאין יכולים לעשות גט אחר, יש לסמוך להקל בזה. וע"ד הטענה שטען הרא"ם, דהכא במנוי שליח שני צריך ב"ד ואין חתומים אלא שנים, וגם דקרו להו עדים, י"ל דבנ"ד גם הרא"ם יודה דאין להחמיר כ"כ, משום דבנ"ד עידי ההנפק שבהרשאת שליח ראשון כתבו דעידי חתימה של ההרשאה אשר המה מקיימים את חתימתם הן הן עידי הגט, ואפשר לומר דהרא"ם יודה בכה"ג דחשיב נתקיים הגט, וכמ"ש הפוסקים ז"ל וכנז"ל, וכיון דנתקיים הגט תו לא צריך ב"ד במנוי שליח שני, ואינו צריך לומר שליח ב"ד אני. הרי יצאנו י"ח בענין הספק הב' שכתבתם:

ועתה נשוב לדבר בספק הג' הנז' בשאלה על מה שכתוב מנה על פיו ובפנינו, ונ"ל לומר בס"ד, דאין בזה חשש פיסול, יען כי מ"ש בנוסח דהרשאה של שליח שני שהובא בספר הש"ע וספרי הפוסקים מנה על פינו הוא לאלומי מילתא, אבל מעיקר הדין במלת בפנינו בלבד סגי, כי כיון דכתוב בפנינו למצא נתמנה בפניהם ועל ידם, וכן מפורש בהריב"ש ז"ל סי' שי"ח דף ר"ל סוף עמוד ד' דאין תיבות על פינו מעכב, וכל דכתוב בפנינו מהני ע"ש, וכן מצאתי בנוסח ההרשאה של שליח שני הכתוב בספר מהר"י מינץ ז"ל סי' קכ"ד דף ל"ז, דלא כתב על פינו, וכן בנוסח אשר הובא בספר יאיר נתיב סי' ז' דף ה' לא כתב על פינו, וגם בנוסח הכתוב בספר מכתב מאליהו סי' מ"ה דף קט"ז ע"ג כתוב בפנינו ולא כתב על פינו ע"ש, נמצא אין דבר זה מעכב, ואין לומר אה"ן אם לא כתב על פינו אין זה מעכב, אבל אם כתב על פיו במקום על פינו ה"ז מעכב, דזה אינו, דממ"נ אם נפרש על פיו קאי על הבעל, מה קלקול יוצא מזה, אם נאמר שגם הבעל הסכים במנוי זה, ואפילו דלא היה צריך לכתוב זה, מה בכך אם כבר כתב, ואם נפרש על פיו קאי על השליח ראשון עצמו, מה קלקיל יוצא מזה, ומה בכך, דאע"ג דאין מדבור זה תועלת אינו יוצא קלקול:

ומה שכתבתם עוד בספק הג' בענין לשון נכח הכתוב בהרשאה של שליח שני, הנה על זאת אשיב דמפירש יוצא בשו"ת תומת ישרים סי' ק"ף שאין קפידה של פיסול בזה אפילו בלשון שהוא יותר קשה מזה דמחזי כשקרא טפי מזה, ואע"ג דנראה מדברי מהרי"ט דאיכא קפידא קצת, הנה יש לחלק טיבא בין לשון הנזכר שם לבין לשון דנ"ד, דהתם כתוב בפנינו אמרה לזה יצחק בן שמואל וזה ודאי מחזי כשקרא דבאמת אינו שם, ולהכי הקפיד מהרי"ט בזה, אבל תומת ישרים גם בזה מתיר משא"כ בנ"ד לא כתבו וכך אמר בפנינו לזה סלמאן בן מאיר, אלא כתבו וכך אמר בפנינו אתה סלמאן בן מאיר תן גט זה וכו' ובלשון זה אינו מוכרח לדייק ולומר שהיה סלמאן בן מאיר עומד לפניו ומדבר עמו, אלא אפשר לפרש שהוא מדבר בפני העדים דברים השייכים לסלמאן בן מאיר כאלו הוא עומד לפניו, שכן דרך בני אדם לדבר לפעמים, ולא דמי הא לנידון הרב ז"ל שהעדים אומרים שאמר לזה יצחק, דבזה ודאי נראה ומוכח שהיה עומד לפניו ומדבר עמו, והבט נא בנוסח הברכות בא"י אמ"ה אקב"ו, ותראה נכח ונסתר בבת אחת בזא"ז תוך כדי דיבור:

גם מצאתי להרא"ם ז"ל ח"א סי' פ"ה דף קמ"ו שכתב על ההרשאה שכתוב בה שאמר לשליח שיאמר להאשה פב"פ הרי זה גיטיך על מנת שאם לא אבא אצלה וכו', וטען הבעל שהיתה כונתו בלשון זה שיהיו הדברים מחולפים לנכח ושלא לנכח כדי להטעות וכו', והשיב הרא"ם שעיינתי בהרשאה ולא ראיתי בה זריות ושום ספיקות ולא לשונות מחולפות, רק מענין הנכח ושלא לנכח, ואין זה סיבה שיפריש שום חכם את עצמו מלהשתדל בנתינת הגט הזה כי כבר ימצא כזה בלשונינו הקדוש שמעו עמים כולם, וכן לכולם ולסרניכם וכיוצא בהם הרבה, וכ"ש בנידון הזה שדרך הלשון לומר אדם לשלוחו לך אמור לפלוני אני מוכן ללכת אצלו, או הנני בא אצלו במקום אצלך, ובפרשת יתרו כתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. ודברים אלו היו ע"י שליח, והיה לו לומר הנה חותנך יתרו בא אליך, וכן בפרשת בא דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית, המדבר בלשון נסתר, וסיים לנוכח מן הכבשים ומן העזים תקחו, ואח"כ חזר ואמר והיה לכם לנכח, ואח"כ אמר נסתר ולקחו מן הדם ואין בזה זרות עכ"ד. ובאמת היה לו להביא נוסח הברכה בא"י אמ"ה אקב"ו כאשר הבאתי לעיל, אע"ג דלשון הברכה בעינן שיהיה צח וברור טפי עכ"ז דברו בו כך:

ועוד אני אומר דלשון זה דנ"ד עדיף טפי מנידון הרא"ם ז"ל הנז' דכאן מוסר דברים אלו לעדים שהם יאמרו או יודיעו את סלמאן בן מאיר בהם, ורק חסר הלשון בתחלתו שהיה צריך לומר כה תאמרו או כה תודיעו לסלמאן בן מאיר, אתה סלמאן בן מאיר תן גט זה וכו', אך באמת אין חסרון לשון כזה מעכב, שכן מצינו במקרא בפרשת תולדות ויאמר לאשתו אחותי היא כי ירא לומר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום וכו' וכן הענין כאן, וגדולה מזאת מצינו במהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' למ"ד במה שדבר בלשון קצרה שאמר ממני במקום שהיה לו לומר מנסים בן פלוני ולשון קצרה דבר, וכמ"ש שם בדף נ"ד ע"א ראה כמה נדחק הרב ז"ל לפרש לשון זה ולתקנו, וכאן בנ"ד אין כ"כ דוחק בתיקון הלשון אשר כתבנו, כי כן דרך לתפוס לשון קצר בתחלתי. גם הביטו נא וראו מ"ש לעיל בשם הרדב"ז ז"ל בתשובתו שהובאה בספר גו"ר שכתבו בהרשאה עדיו החתומים פה הם פו"פ ובאמת הם עצמם העדים ההם, ועכ"ז לא חש הרב ז"ל משום דנראה שהם משקרים. על כן נראה דאין לחוש בזה החשש אשר חששתם:

ואשר כתבתם עוד בספק הג' על מ"ש בהרשאה בפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר ועדיין הגט לפניהם ומחזי כשקרא וכו'. הנה ודאי ד"ז לא מחזי כשקרא בנ"ד דמ"ש בפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר הוא על מה שמסר הגט ביד יחזקאל מלמד כדי לשלחי בפוצטה לסלמאן וכיון שמסר אותו כדי לשלחו שפיר כותבים שלח הגט לסלמאן, דהרי התחיל בשלוח שמסירתו ביד יחזקאל זו היא התחלת השלוח שלו, ובודאי שהעדים כתבו וחתמו ההרשאה אחר שכבר מסר שלוח ראשון את הגט ליד יחזקאל מלמד כדי לשלחו לסלמאן בן מאיר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.