רב פעלים/ב/אבן העזר/ז

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, א"ך באה לפנינו ג'חלה בת צאלח דנוס ותבעה את בעלה אברהם משה דנוס בדין שיזון ויפרנס אותה וידור עמה כהלכת גוברין יהודאין, כאשר נתחייב לה בכתובה וגם תבעה אותו בפנינו בעבור הכתובה שלה שהיתה בסך כו"כ שגנב אותה ממנה, ורוצה שיכתוב לה כתובה אחרת בסך הנז', ובעלה אברהם הנז' טען בפנינו שהוא נשא אותה בלא כתובה שלא הביאה מבית אביה לא נכסים ולא נדונייה, ומעולם לא כתב לה שטר כתובה ולא היה בידה שטר כתובה כלל, ועל כן רוצה עתה לכתוב לה כתובה במאתים גרוש, שהם עיקר כתובה דאורייתא וידור עמה ויפרנס אותה, והיא אמרה לו בפנינו שקר אתה טוען כי היה לי כתובה בסך גדול, ואתה גנבת אותה בהיותך דר עמי ביחד, ואחר שראינו שהוא עומד בדבורו ומכחיש דבריה וטענתה, שלחני אחר המקדש מתא, והביא טופס כתובה הכתוב אצלו בפנקס טופס הכתובות של כל אנשי העיר הזאת, וראינו בטופס שהיתה כתובתה סך אלף ומאתים וחמשים רייאל מג'ידי, והעדים של הכתובה משה ח' שמעון יצ"ו ויצחק אליהו שמאש, ושאלנו את העדים הנז' אם זוכרים הקנין שקנו מבעל האשה הנז' בליל החופה בסך הנז"ל הכתוב בטופס הנז' והשיבו שהם זוכרים, שבחמשה לחודש ניסן שנת התרמ"ג היתה החופה של אברהם הנז' ואשתי ג'חלה הנז', וקנו בקגו"ש שנתחייב לה בכתובתה בסך אלף ומאתים וחמשים רייאל מג'ידי, וקבלנו עדותם בפני אברהם בעל האשה הנז' בש"א לחודש כסליו שנת התרנ"ג, וזה נוסח הקב"ע וכו', ועתה נסתפקנו כדת מה לעשות אם נכתוב לה כתובה כפי הטופס הנז' שזוכרים העדים ונמסור בידה, כי לפו"ד בעלה אברהם הנז' חייב הוא בסך הכתובה הנז', אע"פ שעתה אין שטר כתובה העקרי בידה, יען כי מלבד הטופס הנז' אשר נמצא כתוב ומפירש בהכי, הנה גם העדים עצמם זוכרים העדות כמו שהיא והעידו בפניו או"ד יש לחוש בזה פן אח"כ תמצא הכתובה הראשנה ותגבה בראשנה ובשניה שתי פעמים, ע"כ יורינו מה לעשות ושכמ"ה:

תשובה. מרן ז"ל באה"ע סי' ס"ו סעיף יו"ד פסק, אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרוביה, כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה וכותבין לה ע"ש, ובסי' ק' סעיף. וא"ו כתב אלמנה אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אינה גובה אפילו עיקר כתיבה, וכן הגרושה אם הבעל טוען פרעתי ע"ש, והרב חלקת מחוקק בסי' ק' סוף ס"ק ל"א תירץ, דמרן ז"ל בסי' ס"ו איירי בידוע שלא פרע ע"ש, גם הרב הכנה"ג בסי' ס"ו הגה"ט סק"ה, נתקשה בזה ותירץ דבסי' ק' איירי בטוענים היורשים פרענו לה אחר שנתאלמנה ע"ש, והאחרונים ז"ל כתבו דאין כאן קושיא מעיקרא, דבסי' ס"ו מיירי באשה נשואה עדיין עם בעלה, ואבדה כתובתה ומבקשים לכתוב לה כתובה דארכיסא, לפי שאסור לשהות עם בעלה בלא כתובה ואינם יודעים כמה יכתבו, ולכן כתב שם דיבדקו בכתובות קרובותיה וכותבין לה, אבל לעולם אלמנה שאין כתובתה בידה אינה גובה אפילו עיקר כתובה, וכדפסק מרן בסי' ק', ועיין על זה להרב שבט בנימין דף נ"ח ע"ש, ונראה דגם הרב הכנה"ג ז"ל כך היא כונתו, ועיין להרב יד אהרן סי' ס"ו בתשובת רבני אזמיר דף ע"א עמוד א', ואיך שיהיה הנה ברור הוא דמ"ש מרן ז"ל בסי' ס"ו דכותבין בנאבדה, היינו בהיכא דברור בעדים שנאבדה ולאו על פי דבורה אזלינן, מיהו ודאי אפילו באומרת שנאבדה וליכא עדים כל כה"ג דנ"ד דהטופס של הכתובה קיים, וגם העדים זוכרים העדות היטב, והעידו בב"ד בפני הבעל והאשה, הרי זו נוטלת ע"פ עדותם וכותבת שובר:

ברם הספק דאיכא בנ"ד הוא, משום דבנ"ד לא הגיע זמנה לגבות, ורק רוצה שיכתבו לה כתובה שניה שתהיה שמורה אצלה, איך יכתבו ויתנו לה, דהא איכא למיחש שמא משקרת, ולא גנבה בעלה אלא עודנה אצלה, או שמא איבדה אותה, ואח"ז תמצאנה ותגבה שני פעמים בראשנה ובשניה, וכדאיתא בגמרא דכתובות דף ט"ז דדוקא בנשרפה כתובתה הוא דגביה, אבל בנאבדה לאו, דשמא תמצאנה אח"כ ע"ש, וכתב הרא"ש ז"ל הביאו הטור בח"מ סי' מ"א, ובב"י שם דמשמע אפילו אבדה בעדים נמי חיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית ע"ש, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' מ"א ס"ג, דאפילו נאבד השטר בעדים אין כותבין לו אחר דשמא ימצאנו אח"כ, אא"כ עדים מעידין שנשרף ע"ש, וה"ה הכא בנ"ד דאיכא למיחש בהכי, ואיך יכתבו לה כתובה שנית:

מיהו נראה בס"ד בנ"ד לית לן למיחש להכי, ויכולין לכתוב לה כתובה שנית ויתנו לה, יען כי בנ"ד תבעה אותו בתחילה בפני ב"ד שהוא גנב את הכתובה שלה ורוצה ממנו שיכתוב לה כתובה אחרת בסך כתובתה הראשנה, והוא כפר בב"ד ואמר מעולם לא כתב לה כתובה, ולא הביאה מבית אביה כלום, ולא היה בידה כתובה אלא נשאה בלא כתובה, ואח"כ באו העדים והעידו שנשאה בכתובה, והביאה לו נדוניה ונתחייב לה בשטר כתובה בסך כו"כ, ונמצא הוחזק כפרן, והשתא אם יטעון שלא יכתבו לה כתובה שנית, כי שקרה באומרה שהוא גנב הכתובה, אלא עודנה אצלה, או יאמר אם אמת שאיבדה אותה שמא תמצאנה אח"כ ותגבה פעמים לא שמעינן ליה בדברים אלו, ולא חיישינן להו כלל, והיינו משום דאזלינן בתר הודאת פיו דאמר בב"ד מעיקרא שלא היה לה כתובה ולא כתב לה כתובה, וכיון דלא כתב לה כתובה במה תגבה פעמיים, אך לענין חיוב שלו בכתובה אזלינן בתר העדים שאומרים שנתחייב בכו"כ, וכותבין לה עתה. ודבר זה שאני אומר בס"ד מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ט סעיף א', דהטוען את חבירו בב"ד מנה הלויתיך, והלה אומר בפני ב"ד להד"ם, ובאו עדים שהלוהו ופרעו, והמלוה אומר לא נתפרעתי, הרי זה חייב לשלם. שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, שכיון דלפי דבריו לא לוה איך פרע, ונאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים, ומה שהוא אומר לא לוה הרי הוכחש בעדים וחייב לשלם, ואין המלוה צריך לישבע הואיל והוחזק כפרן, ואפילו אם לאחר שפרעו חוזר זה ותובעו ואומר פרעתיך שני פעמים, אין משביעין אותו היסת על טענה זו, הואיל והוחזק כפרן לממון זה ע"ש, וא"כ השתא הכא בנ"ד נמי כיון דכפר תחלה, ואמר לא כתב לה כתובה מעולם, איך נאמר עתה שמא תגבה אח"כ בכתובה ראשונה, דמאחר דלפי דבריו לא כתב לה כתובה כלל ולא היה בידה שטר כתיבה, ורק לענין חיוב הכתובה כיון דהוכחש בעדים מתחייב עתה על פיהם, וספיר כותבין לה עתה כתובה ע"פ עדות העדים כדי שתגבה בה כשיגיע זמנה לגבות, מיהו אם ירצה הבעל' שיחרימו סתם על המעלים שטר כתובה, אה"נ יחרימו, ועיין בש"ע סי' ע"ט סעיף ח' ע"ש, ולקמן אכתוב בס"ד מה שיש לחלק בין נ"ד לנידון הש"ע דסעיף א' הנז', וליכא ראיה מדין הש"ע הנז' לנ"ד, וכאשר נבאר בע"ה:

ועוד איכא בנ"ד זכות לאשה מצד האומדנא, והוא כיון שזה כיחש בכתובה ונמצא שקרן, אמרינן רגלים לדבר שצדקה האשה בדבריה שאמרה הוא גנב את הכתובה, ודמי קצת להא דהרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מרן ז"ל בב"י סוף סי' ס"ו וז"ל, מי שהוציא שטרות על ראובן ונתברר שהוציא מקצתם מבית ראובן אחר פטירתו, כתב הרשב"א בסי' תתק"ה שהוחזק כפרן לכולם, דכשם שהוציא מקצתן הוציא כולן, עכ"ל, ודרך אגב ראיתי להרב בית יעקב ז"ל בסי' ע"ז דף נ"ד ע"ד, בד"ה אמנם, שהביא דברי הרשב"א הנז', ובמה שרצה לחלק דבריו תמוהים, דהא להדיה כתב הרשב"א היינו טעמא, משום דאמרינן כשם שהוציא מקצתן הוציא כולן, ועיין בש"ך סי' ע"ט ס"ק ט"ו, מה שתירץ בתשובת הרשב"א הנז' ע"ש ואכמ"ל. ועל כן יש לומר כיון דאיכא אומדנא רבא מהא דהוחזק כפרן בעיקר הכתובה, שדבריה צודקין במה שאמרה ג"כ שגנב אותה ממנה, תו לא חיישינן חששות אלו, דשמא תגבה אח"כ כפליים, דהרי מצינו בש"ע ח"מ סוף סי' מ"א בהגה"ה שכתב, מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום, מסתמא הם בחזקת אבודים, וכותבים לו שטר אחר, ואפילו הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו עכ"ל, הרי אזלינן בתר אומדנא בענין כזה, ולא חיישינן לפסידא דלווה, וה"ה הכא בנ"ד איכא אומדנא רבא דהיא צודקת בדבריה, שאמרה בעלה גנב אותה, ולפ"ז ודאי קרע אותה, ולא אפשר שתבא לידי גוביינא שתגבה בה, ולהכי שפיר מצו למכתב לה כתובה שניה, כפי הטופס ועדות העדים, ולמסור בידה, ואין חוששין בזה כלל:

גם ראיתי עוד שיש למצוא זכות לאשה בזה, והוא דמצינו לרבינו הטור ז"ל בסי' מ"א סעיף י"א שכתב וז"ל, אבד שטרו ותבע את הלוה בב"ד, ואומר לא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה, הוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי עכ"ל, וכתב מרן ז"ל בב"י, מקור דין זה במציעא דף י"ז בשבתי בריה דרבי מרינוס, דכתב אצטלא לכלתיה בכתובה וכו', וא"ל ר"ח הוחזק כפרן לאותה אצטלא זיל שלים, ופשוט הוא שדין הכתובה ודין שאר שטרות שוים הם בדין זה, עכ"ל, והנה דין הנז' לא כתבו מרן ז"ל בש"ע, והרב קצות החשן סוף סק"ב כתב, איני יודע למה השמיט דין זה בש"ע ע"ש, וכתב הכנה"ג בהגה"ט אות כ"ה וז"ל, אמר המאסף, פשט הלשון אע"פ שלא אבד שטרו בעדים, ואין בזה שום חשש דכיון שהוא כופר ואומר שלא לוה, ובאו עדים שלוה, אין צורך לעדים שנאבד, דאפילו תימא שהוא קיים. הרי הוא כופר בשטר, אבל מ"מ קשיא בין אבד בעדים בין שלא נאבד ויגבה ממנו שנית, ואי נאבד בעדים שמא ימצאנו ויגבה פעם אחרת, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה שהביא רבינו בעל הטורים בסמוך, ולפי מה שהעמדתי לעיל אות י"ט תשובת הרא"ש ז"ל, דמיירי שאבד מן העולם והוא ידוע בעדים, יש לפרש ג"כ אבד שכתב רבינו בעל הטורים בנאבד מן העולם וע"פ עדים, וכן לפי מה שחלקתי באות הנזכר בין נאבד מידו לנאבד מיד אחר, יש לפרש דברי רבינו בעל הטורים כשטוען שנאבד מיד אחר ולא מידו. אי נמי יש לומר דלא תיישינן שמא לא נאבד, ואם נאבד ימצאנו, אלא בבא המלוה מעצמו בלא בעל דינו ואומר שאבד שטרו כדמשמע לישנא דברייתא, מי שנאבד שטר חובו ובא לב"ד, דהתם איכא למיחש שלא נאבד ואם נאבד ימצאנו ויגבה פעם שנית, דכיון שהלוה לא ראה שנכתב שטר שני, אז כשיתבע לו המלוה אח"כ לא ישים אל לבו שטר שני ויפרענו מבלי דרוש שובר מידו, אבל כשבא לב"ד עם הלוה ואומר שאבד שטרו והלוה כופר, ועדים מעידים עליו שלוה, דהשתא ליכא למיחש לפרעון מחייבינן ליה לפרוע, ואם יש חששה שמא לא נאבד השטר, או אם נאבד ימצאנו ויגבה פעם שנית, יתבע הלוה ממנו שובר ואם לא תבעו איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל, והרב עה"ש ז"ל הביא דברי הכנה"ג הנז' בסק"ז וכתב וז"ל, ונראה דברייתא איירי אפילו כשהוא לפנינו כמ"ש התוספות שם אבל הדין אמת כמו שכתב דכל דליכא למיחש לפרעון כגון שהוחזק כפרן כותבין עכ"ל:

נמצא לפ"ד הרב הכנה"ג והרב עה"ש ז"ל הנז', גם בהיכא דאמר המלוה דאבד שטרו, והלוה כפר להד"מ, ובאו עדים והעידו, דאז הוחזק כפרן, דכותבין לו שטר שני, ולא חיישינן שמא ימצא הראשון ויגבה פעמיים, כיון דהלוה ידע בשטר השני לא יפרע אא"כ יקח ממנו שובר, ועל כן ה"ה בנ"ד, כיון דהבעל ידע בכתובה שניה, לא יפרע אא"כ יקח שובר ותו לא מצייא למגביה כפליים:

ודע, דלכאורה יש להקשות בדברי הכנה"ג ועה"ש הנז', דבשלמא הדין שכתב הטור ז"ל דאיירי בהיכא דמחייבין אותו לשלם עתה, שפיר איכא תקנתא לחששה הנז', שלא יגבה שנית ממנו או מיורשיו, על ידי שיכתוב לו שובר על הפרעון, אבל בגוונא דבא לטעון דאבד שטרו, והלוה כפר, והביא המלוה עדים, והוחזק הלוה כפרן והמלוה רוצה שנכתוב לו שטר שני כדי שיגבה בו אח"ז כשיוכל לגבות, מפני שעתה לא הגיע זמן הפרעון, עדיין קשא איך נכתוב לו שטר שני, ולא חיישינן שמא ימות הלוה ויבא המלוה לגבות מן יורשי הלוה בשטר השני, ולא יבקשו ממנו שובר שהם אין להם ידיעה בזה ויפרעו לו ויקרעו השטר, ואח"כ יוציא המלוה שטר הראשון, ויגבה בו עוד הפעם. ונראה לתרץ בס"ד, דס"ל להרבנים הנז' כיון דזה הוחזק כפרן, לא חישינן חששות אלו בעבורו שמא ימות הלוה, ויגבה מיורשיו כפלים, ונפסיד את המלוה הפסד בעין בודאי, דמאחר שלא הגיע זמן הפרעון עדיין, אם לא נכתוב למלוה שטר במה יתבע חובו אח"ז, היטב בעיני ה' דליכול זה הכפרן לממון של מלוה ולחדי משום חששות אלו, דשמא אחר שנאבד השטר הראשון ימצאנו, ושמא ימות הלוה ויבא לגבות מיורשיו, דלא ידעי מה דהוה מעיקרא, דודאי לא מסתברא לתפוס השמא משום חשש רחוק, ונחשוב המלוה לגזלן, ונחזיק ביד הלוה שהוחזק כפרן לפנינו, ולא נכתוב למלוה שטר על חוב הודאי שיש לו על הלוה ושוב אח"ז לא יוכל לתבוע מן הלוה כלום, מאחר דאין בידו שטר, ולכן ס"ל להרבנים הנז"ל בכה"ג דהוחזק הלוה כפרן, דאין חוששים שמא יהיה המלוה גזלן ויגבה מיורשי הלוה. כפליים, דמי יימר כשיגיע זמן הפרעון ימות הלוה, ובעודו חי ודאי לא יפרע למלוה אא"כ יקח שובר:

ברם הא קשיא לי בדברי הכנה"ג ז"ל, דמאי קשיא ליה מעיקרא, ולמאי אצטריך לכל אותם אופנים שתירץ, והלא מאחר דהלוה הוחזק כפרן במה שאמר תחלה לא לויתי, נמצא זה כפר בשטר, דלפ"ד לא היה שטר בעולם, וכמ"ש הכנה"ג בעצמו בתחילת דבריו וז"ל, אע"פ שלא אבד בעדים אין בזה שום חשש, כיון דהוא כופר ואומר שלא לוה, ובאו עדים שלוה, אין צורך לעדים שנאבד, דאפילו תימא שהוא קיים, הרי הוא כופר בשטר עכ"ל, ועל כן מאחר דהוא כופר בשטר תו לית לן למיחש שמא יגבה המלוה בשטר הראשון ג"כ, דהא קי"ל הודאת בע"ד מהני יותר ממאה עדים, וכבר הלוה הודה שלא היה שטר בעולם, וכאשר כתבתי אנא עבדא בתחלת דברי, על נידון שאלה דנ"ד, והבאתי ראיה לזה מהלכה פסוקה בש"ע בריש סי' ע"ט בטוען מנה הלותיך, והלה אומר להד"מ, והביא עדים שהלוה אך מעידים שפרעו, והמלוה אומר לא נתפרעתי דחייב לשלם, דאזלינן בתר דברי העדים לחייבו בהלואה, ואזלינן בתר הודאת פיו שלא פרע אע"פ שהעדים מעידים שפרע וכנז"ל, וא"כ הכא נמי' אזלינן בתר העדים לחייבו בממון ולכתוב לו שטר שני, ולענין חששה דשמא יגבה המלוה פעם שנית בשטר הראשון אזלינן בתר הודאת פיו, דלפי דבריו לא היה שטר בעולם, וענין זה הוא כ"ש מאותו הדין דסי' ע"ט, דהתם איכא עדים שמעידים בפרעון ועכ"ז אמרינן דלא פרעו דאזלינן בתר דבריו, משא"כ הכא בנ"ד דליכא עדים דידעי שהשטר ההוא עודנו ביד המלוה אלא רק חששה הוא דחיישינן בהכי, וא"כ בודאי כ"ש הוא דאזלינן בתר דבריו ולא חיישינן, ולכאורה היא קושיא גדולה על הרב הכנה"ג ז"ל:

אמנם אחר הישוב בס"ד נראה דאין כאן קושיא, דבאמת אין לדמות דין זה לדין דריש סי' ע"ט הנז"ל, וגבה טורא בנייהו, והוא דהתם המלוה אומר שלא נתפרע ורק העדים הוא דמעידים שפרע לו, ולהכי אזלינן בענין הפרעון בתר דברי הלוה שהם מוסכמים עם דברי המלוה דהודאתו עדיפה יותר ממאה עדים, ואמרינן לא פרע משום דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי משא"כ בנידון הרב הכנה"ג הנז' דהמלוה עצמו אומר שהיה לו שטר וכמו שאמרו העדים אח"כ, ורק שאומר דאבדו וא"כ מאי חזית דאזלת בענין זה בתר הודאת הלוה שתאמר זה הודה שלא היה שמך בעולם, זיל בתר הודאת המלוה דגם הוא בע"ד בהאי מילתא דהודה שהיה שטר, וכיון דהודה שהיה שטר מהודאה דיליה אתינן עליה, ואמרינן ליה אע"פ שאתה אומר שאבד חיישינן שמא תמצאנו אח"כ ותגבה בו שנית, דדוקא לגבי עדים שהם אינם בעלי דבר אמרינן הודאת בע"ד עדיף ממאה עדים, ואזלינן בתר הודאת בע"ד אבל גבי מלוה שהוא בע"ד בהאי מילתא דשטר דהודה שהיה לו שטר, מנ"ל למיזל בתר דברי הלוה אדרבה נזיל בתר הודאת המלוה שהודה שיש לו שטר, וכיון דהודה שיש לו שטר נאמין לדבריו יותר ממאה עדים, וחזר הדין למטען עליו שמא ימצאנו ויגבה בו שנית, ולכך הוצרך הרב הכנה"ג לעשות האי סברה דכיון דהלוה הוחזק כפרן, וידע עתה בשטר השני שכותבין לו, אז אין לחוש לשמא יגבה זה כפלים:

ולפ"ז, גם הראיה שהבאתי לעיל לנ"ד, מדין זה דריש סי' ע"ט הנז' נדחית, וליכא הוכחה לנ"ד מהא דגם בנ"ד יש לחלק בהכי ולומר, שאני נ"ד, דהאשה שהיא בע"ד הודית שהיה בידה שטר כתובה, ולהכי לענין זה תפסינן דבריה עיקר, ואזלינן בתר הודאתה, ונאמר דודאי היה שטר כתובה, ולא אזלינן בתר דבריו שאמר בתחלה שלא היה שטר כתובה, וכיון דאנחנו מניחים במונח דהיה שטר כתובה, אז יעמוד הדין על תילו לחוש החששות שראוי לחוש בהיכא דאיכא שטר אך נאבד או כפרו בו:

ודע, דאע"ג דדחיתי ראיה זו שהוכחתי לנ"ד מדין ריש סי' ע"ט, עכ"ז הרווחנו דאיכא הוכחה לנ"ד מן סברת הרב הכנה"ג הנז' דס"ל כל דהלוה ידע שכותבין שטר שני אין חוששין, דהשתא יש לו להזהר שלא יפרע אא"כ יקח שובר, ואם לא לקח איהו דאפסיד אנפשיה, ומה שיש להקשות על סברה זו, אולי ימות הלוה ויגבה מן היורשים כפליים, דהיורשים אין יודעין בענין זה, כבר תרצתי זה בס"ד לעיל בטוב טעם, וה"ה הכא בנ"ד, נמי הכי הוא, וכבר כתבתי לעיל בס"ד שיש עוד צד זכות לאשה בנ"ד מכח האומדנא, וכנז"ל, וזה ברור:

והנה, מלבד הטעמים ההם, מצאתי עוד זכות להאשה בנ"ד, דיכולין לכתוב לה כתובה שניה, ולית לן למיחש שתגבה כפלים, והוא כי מפורש בשאלה שהיא לא טענה שאבדה כתובתה, אלא טענה טענת ברי שבעלה גנב אותה ממנה, שבאמת יכולה לטעון ברי בכך היכא דהכתובה היתה מונחת בתיבה שלה בחדרה עם חפציה, ואין שום אדם יכול לפתוח התיבה שלה, כי אם רק בעלה, וגם אומדנא רבא יש לה, דבעלה גנב אותה, כי אחרים מה יעשו בשטר כתובה שלה לגנוב אותה, וע"פ אומדנא זו, יכולה לטעון ברי שבעלה גנב אותה, ודין זה ברור הוא כנודע בדיני טענות ברי, אך בעלה כפר בכל זה בב"ד, ואמר מעולם לא כתב לה כתובה, ואחר שבאו עדים והעידו בפניו, שכתב לה כתובה בשעת חופה, ונתחייב בסך כו"כ, הרי הוחזק כפרן באותו ממון, וקי"ל בסי' ע"ט סעיף ה', טענו מנה לי בידך, ואמר להד"מ ועדים מעידים שהלוהו, וחזר ואמר פרעתיך, הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם, ואין המלוה צריך לישבע וכו', וכן הוא בסעיף וא"ו וסעיף ח' ע"ש, נמצא כל שהוא הוחזק כפרן לאותו ממון, אז אותו שכנגדו נאמן בטענתו עליו באותו ממון, ולפ"ז בנ"ד, כיון דהאשה אומרת שהוא גנב הכתובה, והוא כפר בכל, ואמר שלא נתחייב לה בכתובה ולא היה לה כתובה, ואח"כ העדים העידו שנתחייב לה בסך כו"כ, וכתב לה הכתובה, הרי הוחזק כפרן לאותו דבר, וכיון שבאותו ממון הוחזק כפרן, אז היא נאמנת בטענתה שאמרה הוא גנב דכתובה, וכיון דנאמנת בדבריה אלה שאומרת הכתובה היא אצלו, תו לא חיישינן שמא אח"כ תמצא כתובה זו ותגבה בה, דהא אפילו אם היה השטר ביד אחר ונאבד ממנו, פסק מרן ז"ל בסי' מ"א סעיף ג', דכותבין לו אחר, דליכא למיחש שמא ימצאנו המלוה, כיון שלא נאבד מידו ע"ש, וכ"ש הכא דאומרת הכתובה היא אצל בעלה, וכיון דמאמינים אנחנו אותה בדבר זה, א"כ תו ליכא למיחש שתפול ממנו ותמצאנה ותגבה בה, ובפרט דהסברה מחייבת כיון דגנב אותה ודאי קרעה תכף, או הניחה במקום שלא תשיג אותה ידי האשה בשום אופן, ולכן כיון דהיא נאמנת כנגדו בדבר זה, מחמת שהוחזק כפרן, תו ליכא למיחש למידי וכותבין לה, ורק אם ירצה לעשות חרם סתם לפניה אה"ן יעשו, וכמ"ש בסעיף ח':

ובהשקפה הראשנה רציתי להוכיח מסי' ס"ט סעיף ב', בהיכא דכפר ואמר אין זה כתב ידי, והעדים מעידים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן וצריך לשלם ואינו נאמן לומר פרעתי ע"ש, אך אמרתי דאין ראיה מכאן לנ"ד, יען דהתם אנחנו באים לדון עתה על החיוב שלו שנתחייב, ועל זה אמרינן כיון דאמר תחלה אין זה כתב ידי כאלו אמר לא לויתי, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק יו"ד, ולהכי הוחזק כפרן ולא מצי למימר פרעתי כיון דעדים מעידים שהוא כתב ידו, אבל בנ"ד אין אנחנו באים לדון עתה על עיקר החיוב שלו אם חייב או לאו, והוא אינו טוען עתה טענה לפטור עצמו מעיקר החיוב, אלא אנחנו באים לדון אם נכתוב לה כתובה אחרת ונמסור לה, או חיישינן שמא היא משקרת ויש בידה כתובה הראשנה או שמא אבדה ממנה לפי שעה, ואח"כ תמצאנה, ועל זה הדבר שאנחנו דנין עליו עתה יכול זה לטעון לא תכתבו לה, שהיא משקרת ולא אבדה כתובתה, והיא אין לה סיוע לדברים אלו שלה מכח עדות העדים שהעידו שכתב לה כתובה, ולכן כיון שהוא יכול לטעון כך, אז אנן בדידן נמי חיישינן להכי, ולא כתבינן לה:

ואחר הדברים האלה שכתבתי, נראה לי בס"ד שיש לפשוט דין זה דנ"ד מסי' ע"ט סעיף ד' שפסק מרן ז"ל, אמר לו מנה הלותיך בפני פ' ופ' וא"ל להד"מ ובאו עדים שמנה לו, אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו, או דרך מתנה, הוחזק כפרן, ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי, או פרעון היו אינו נאמן ע"ש, ונראה דנידון זה דמי לנ"ד, כי לטענת המלוה שאמר שהלוהו, אין לה עזר מכח העדים, דאין העדים יודעים שהלוהו, דאפשר מתנה יהיב ליה, או פרעון פרעו, וגם לטענת הלוה שאומר עתה נמי אין לו הכחשה מדברי העדים, יען כי אומר אמת הם דברי העדים שמנה לי מנה בפניהם, אבל לא היה הלואה אלא מתנה או פרעון, ועכ"ז אמרינן כיון דהוחזק כפרן במה שכפר בנתינת המעות בפני העדים, אז המלוה נאמן גם בדבר ההלואה שאומר לשם הלואה מנאם לו, וא"כ, ה"ה בנ"ד, כיון דהאשה טענה שכתב לה כתובה בסך כו"כ, ואחכ גנב הכתובה ממנה, וזה הכחיש בכל, כיון דהוחזק כפרן בעדות העדים מצד כתיבת הכתובה, אז נאמנת האשה גם בדבר זה של גניבת הכתובה לומר שהוא גנב אותה, אע"ג דעדות העדים שהעידו על חיוב הכתובה, לא נגעה ולא פגעה בטענה זו של גניבת הכתובה, דהם לא ידעי אם היא עודנה אצלה או אם גנבה בעלה, דהא גם הך דסי' ע"ט סעיף ד' הנז' לא נגעה ופגעה עדות העדים בדבר ההלואה, דלא ידעו אם נתנם דרך הלואה או דרך מתנה, ועכ"ז אמרינן הוחזק כפרן ונאמן המלוה כנגדו בלא שבועה, נמצינו למידין שפיר מהך דסי' ע"ט סעיף ד' הנז' כיון שהוחזק כפרן לממון זה שוב אינו נאמן כלל באותו ממון, וכל מה שיטעון אותו שכנגדו דברים באותו ממון הרי הוא נאמן בכל דבר, ורציתי לחלק חלוקים דקים בין נ"ד להך דסי' ע"ט, ואחר הישוב לא ערבו לי כלל ולכן לא כתבתים:

ושו"ר להגאון חוות יאיר ז"ל בסי' צ"ח ראיה גדולה לנ"ד ומשם מובן לסתור אותם חילוקים דקים שרציתי לחלק בהשקפה הראשונה והוא שנשאל בראובן שהוציא בב"ד שט"ח על שמעון בכתיבת ידו בסך כו"כ, והשיב שמעון שאין זו חתימת ידו כלל, וטרח ראובן אח"כ וקיים חתימת ידי שמעון וחזר ותבע את שמעון באותו שט"ח, והשיב בתביעה שניה כי מזה ששה שנים לקח ממנו ראובן רבית כשיעור הלואה זו ויותר, ורוצה להחזיק במעות אלו עבור זה, וראובן טוען כל מה שלקח ממנו בהיתר לקח ולא היה רבית כלל, והשיב הגאון ח"י ז"ל בסוף תשובה ק' שיש לזכות את ראובן מטעם שהוחזק שמעון כפרן במה שטען שאין זה חתימת ידי, ואפילו ליש חולקין בח"מ ריש סי' פ"ב וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"א היינו באומר סתם מזויף שאין זה חת"י, משא"כ זה שפירש דבריו וכו' מכל אלו הדברים מובן היטב שאין רצונו לומר תקיימנו, ואח"כ תטעון עמי, רק כונתו שהוא מזוייף ממש, ולכן הוחזק כפרן אחר שקיים התובע חתימת ידו וחזר ותבעו לשמעון בחובו שחייב לו, וראובן הודה בחובו רק שטוען עליו טענה אחרת אינו נאמן בשום ענין דהוחזק כפרן עכ"ד ע"ש:

הנך רואה דהתם הטענה שטוען שמעון אח"כ אינה טענה של פרעתי, אלא היא טענה בדבר אחר שאינו נוגע בגוף החוב, וגם אינה בזמן אחר, כי אומר שהוא תופסם בשביל הרבית, וזהו ענין בפ"ע שהוא רבית על חוב אחר ואינו על חוב זה, ואין נוגעים זל"ז וגם שהוא בזמנים חלוקים, וראובן מכחישו שאומר לא לקח רבית ממנו, ועכ"ז ס"ל להגאון ח"י שגם בכה"ג הוחזק שמעון כפרן, משמע דס"ל כל שהוחזק כפרן באותו ממון, אז נאמין לאותו שכנגדו בכל דבריו שטוען באותו ממון ואע"פ שהיא טענה חיצונה הבאה מצד דבר אחר, ולא שייכה בדבר הפרעון, דהא הכא בנידון הרב ז"ל, אין שמעון טוען טענה של פרעון, וגם אינו טוען טענה לפטור עצמו מחוב זה שבשטר הכתיבת יד שתובע ראובן ממנו, ורק אומר שהוא רוצה לתפוס ולהחזיק במעות אלו, מצד תביעה שיש לו בדבר אחר, ואפ"ה סובר הרב ז"ל כיון דהוחזק כפרן, לא נאמין לו בכל דברים הבאים מצד דבר אחר באותו ענין שאומר לתפוס מעות שטר זה בשביל רבית שנתן לו על חוב אחר, אלא נאמין לראובן שאומר לא לקח רבית, ועל כן ה"ה בנ"ד אע"פ שנאמר שטענה זו דגניבת הכתובה היא אינה נוגעת בעיקר החוב שכפר בו הבעל, אלא היא טענה בפ"ע, וגם היא חלוקה בזמן, עכ"ז כיון דהיא באה ונטענה על שטר כתובה הזה שכפר בו בעלה, הרי היא נאמנת כנגדו בדבר זה שאמרה שהוא גנב אותה, ואין חוששין לדבריו כלל:

והנה עינא דשפיר חזי ראה יראה דנ"ד הוא כ"ש ועדיף טובא מנידון הגאון חוות יאיר ז"ל, יען דהתם טענתו של שמעון בדבר הרבית אין לה שייכות בחוב זה של שטר שתובע ראובן כלל, דהא אינו טוען שלקח ממנו רבית על חוב זה הכתוב בשטר כתיבת ידו שתובע ממנו ראובן עתה, אלא אומר שלקח ממנו רבית על חוב אחר שהיה לו קודם ששה שנים, ורק הוא רוצה עתה לעשות תפיסה במעות שטר זה בשביל מה שחייב לו מצד הרבית שנתן לו על אותו חוב האחר, אבל בנדון השאלה דנ"ד, טענת האשה בגניבת הכתובה היא על זאת הכתובה שכפר בה הבעל, שאמר להד"ם והוחזק לכפרן, וא"כ כל כה"ג הוי כ"ש, דיש לנו לומר כיון דהוחזק כפרן בזו הכתובה נאמין לאשה בכל דבריה וטענתה שתטעון בזאת הכתובה, וכל מה שיאמר בעלה בענין זה של הכתובה הזאת אין חיששין להם ולא נאמין אותו בהם:

אשר על כן מכל הוכחות שהוכחתי מסי' ע"ט הנז"ל, ומדברי הגאון חות יאיר ז"ל, נראה בענין נ"ד, שפיר מצו למיכתב כתובה שניה כפי הטופס שנמצא שהוא זכרון עדות שזוכרים העדים, ויתנו ביד האשה כדי שתגבה בה בזמן הראוי לה לגבות ואין חוששין להנך חששות כלל, אלא אמרינן צדקה האשה בדבריה שאמרה שגנב בעלה את הכתובה, וכיון שהוא גנב אתה, בודאי לא תשיגנה ידיה כדי שנחוש פן תגבה בה אח"ז. גם זאת ועוד, מלבד הוכחות הנז' יש זכות להאשה לכתוב לה כתובה שניה מדבר הרב הכנה"ג ז"ל, ומהרי"ט ז"ל שהבאתי לעיל, ועוד נמי יש להאשה זכות מכח האומדנא רבא דיש לנו לומר בודאי הוא גנב הכתובה, והוכחתי לעיל בס"ד מש"ע סוף סי' ש"א, דאי איכא אומדנא כותבין אפילו הלה עומד ומוחה, ואין משגיחין בו, על כן מחמת כל הני טעמי תריצי יש להורות לכתוב לה כתובה שנית ולמסור בידה:

מיהו, עכ"ז אני אומר אין צורך לכתוב כתובה, אלא במקום הכתובה יכתבו לה הב"ד יכב"ץ, מעב"ד על חיוב הכתובה שחייב לה בעלה לפרוע בזמן הגוביינה, ויכתבו במעב"ד זו מה שטענה היא, ומה שטען הוא ויכתבו ג"כ את קב"ע שהעידו העדים לפניהם בסך הכתובה שנתחייב לה בזמן פ', וגם יכתבו נוסח הטופס של הכתובה שהביא המקדש לפניהם אות באות, כדי שיהא נודע אח"ז כמה הביאה מבית אביה, וכמה כתב לה הוא תוספת מוקדם ומאוחר, ויכתבו דלפו"ד חייב הבעל בסך הנז' כשאר דיני כתובות, ויכתבו ג"כ שהם מוסרים לה המעב"ד זו לראיה שתהיה בידה במקום כתובה עצמה, כדי לגבות בה בעת גוביינה שלה וימסרו בידה מעב"ד זו, וזה האופן עדיף, מאם יכתבו לה כתובה שניה מכמה טעמים, ובודאי זו המעב"ד תועיל, כמ"ש רז"ל אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה דלא גרעה מעב"ד מכתובה, ואופן זה עדיף טפי בהיכא שתבא לגבות מן היורשים, דאז מזאת המעב"ד ידעו היורשים איך הוה גופא דעובדא, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.