רב פעלים/א/יורה דעה/מ

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, ראובן יש לו אשה הולכת כל יום לבית עשיר אחד לעשות שם שירות בבית התבשיל הן בניקור הבשר, הן בבישול שעושה להם סיוע במלאכת התבשיל וכיוצא, גם עושה להם מעט עסק בתפירה וכיוצא, והם מהנים אותה ומקצת היום עושה בבית בעלה מלאכת הבית הצריכה לבעלה ולילדיה, ככה דרכה תמיד בכל יום. ויהי היום עשו לה בבית העשיר הקפדה גדולה בדברים בענין השירות, ונתכעסה כעס גדול, עד שנשבעה בשם השם שברא את השמים ואת הארץ, שלא תעשה עוד שירות לשום אדם, לא לבעלה וילדיה, ולא לבני אדם אחרים, והלכה משם ובאה לביתה וספרה שם מהדברים שהיה לה בבית העשיר, וגם דבר השבועה אשר נשבעה, והיתה שם אחות בעלה ועוד נשים אחרות, ויצעקו עליה ויריבו עמה, ויאמרו לה מה זאת עשית להשבע על שירות ביתיך, מהרי ולכי אצל החכמים ויעשו לך התרה, והנה זאת האשה היתה עודנה עומדת בכעסה הגדול, ותאמר להם תהיה בחרם בזה העולם ובאותו עולם אם תעשה התרה לשבועתה. והנה בתוך הדברים האלה בא בעלה לבית, ותספר לו אחותו כל הענין הזה של אשתו, והבעל נתכעס על אשתו, וקללה, ואמר לה איני רוצה שתעשי שירות לא כאן ולא בבית אחר, ולא ארצה בשירות שליך עוד. והנה למחרתו בא הבעל לבית המדרש, ושאל מאתנו מה לעשות בדבר הזה, ואומר דהן אמת שאמר לה לא ירצה בשירות שלה, זה אמר בשעת כעסו עליה, אך באמת עתה הוא צריך לשירות שלה במלאכת הבית שלו, ועל מה שנשבעה על שירות אחרים לא אכפת לו, אך שירות ביתו א"א לו בלעדה. גם טוען איך תוכל להשבע על שירות שלו, והלא משועבדת היא לו לעשות מלאכתו, וא"א לו בלעדה, על כן יורנו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. הנה נודע שיש מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, והיא משועבדת לו בהם, וכנז' בסי' רל"ד סעיף ע"א, ועיין באה"ע סי' פ' ובהרמב"ם פרק כ"א מה' אישות, ועיין עוד בסי' רל"ד סעיף ע"ג, ויש מלאכות שאין האשה חייבת לעשות לבעלה כנז' שם, ועיין מש"ל פרק כ"א מה' אישות הלכה ג' והלכה ה' יע"ש. על כן זאת האשה שכללה בשבועתה כל מין שירות, הן לבעלה הן לאחרים, הנה על מלאכות שהיא משועבדת לבעלה בעבורם לא חיילא שבועתה, ואין צריכה לזה התרה, אך על מלאכות שאין משועבדת לו בהם, וכן על מלאכות של אחרים, חיילא שבועתה ובעיא התרה. ואין לומר כיון דנשבעה על הכל, איידי דחיילה על אחרים ועל מלאכות שאינה חייבת בהם לבעלה, ואינם מדברים שבינו לבינה, חיילה נמי בכולל גם על מלאכות אשר משועבדת לבעלה בהם, דזה אינו, דהא מצינו למרן ז"ל בבית יוסף שהביא מתשובת הר"ן ז"ל, והביאה מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רל"ח סעיף וא"ו, דאם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה, או על ידי שידוכין, אין לו כח להפקיע זכותה וכו' ע"ש, משמע דלא אמרינן חל בכולל להפקיע שעבוד אחרים, וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י"ח, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל ח"א סי' אלף רל"ב, דאין השבועה חיילה בכולל להפקיע שעבוד חבירו ע"ש. ואע"ג שמצינו בדין אסרה עליה תשמיש כל אדם בסי' רל"ד סעיף ס"ח, דסברת הב"ח ופרישה והש"ך ז"ל דמגו דחייל על כל העולם חל נמי לדידיה, הנה הדין הוא כסברת הט"ז ז"ל בס"ק נ"ט דהשיג עליהם בזה, וכתב דלא אמרינן חל בכולל כיון דהיא משועבדת, ואפשר לומר בנ"ד יודו הב"ח והפרישה, יען כי הם איירי באיסור הנאה דקונם, שבזה איכא טעמא לומר דחייל בכולל, ולא אמרינן אלמוה לשעבודא, וכנז' בתוספות דכתובות דף נ"ט בד"ה קונמות, וכ"כ הגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול סי' רל"ד ס"ק נ"ה, וכ"כ הרב שער המלך הלכות נדרים דף י"ג ע"א ע"ש, לכן העיקר הוא כמ"ד דלא חל בכולל:

וכן ראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול סי' רל"ח ס"ק י"ד, שהעלה כן להלכה, וכתב דהכי קי"ל אף בכולל אינו יכול להפקיע זכות חבירו, והביא שם דין הרא"ש ז"ל שהביאו הטור ח"מ סי' ע"ג סעיף ה', גם הביא דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ב, גם מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו לנדרים דף ט"ו ע"ב, וגם הביא דברי הגאון חכם צבי שהאריך למעניתו, ותמה על הסוברים דחל בכולל ע"ש. ועוד ראיתי להרב זרע אברהם ח"מ ס' ט' דף ק"ב ע"ג, בד"ה אמנם, שהביא תשובת הרא"ש שפסקה מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ג סעיף ה', וביאר טעמו של הרא"ש כמ"ש מחנה אפריסם ז"ל, משום דאין שבועה חיילה בכולל להפקיע שעבוד של חבירו, ע"ש:

ואחרי החיפוש בס"ד, ראיתי להגאון חק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ג, שחקר בראובן שנשתתף עם שמעון בשבועה לשנה אחת, ושוב על ידי ריב ומצה שהיה ביניהם קפץ ונשבע שלא יהיה לו שום שותפות עמו, אי חיילה שבועה השנית אף דהוי לבטל שבועתו הראשונה, מגו דחייל לאחר תשלום שנת השותפות חייל נמי גם בתוך זמן שבועתו הראשונה, כיון דהוי נשבע לבטל המצוה בכולל בשב ואל תעשה, והאריך הרב קצת בתשובתו על זה, והנה בסוף תשובתו בדף ק' ע"א כתב וז"ל אך את זה מצאתי טעם דלא חלה השבועה שניה נגד שבועתו ראשונה אף בכולל, ממ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' ע"ב, דאף שהיה שם שבועה בכולל כיון שהיתה שבועה ראשונה להנאת חבירו, שהרי אמר כל זמן שיבקשנו פלוני, וג"כ נראה שזאת השבועה היתה על תנאי שידוכין, ולאו כל הימנו להפקיע זכות אחרים וכו', וכבר הביאו בסתם דברי הר"ן הנז' מרן בב"י סי' רל"ח ומהר"ם אלשקאר. גם בתשובת משפטי שמואל סי' פ"ח כתב כן מדעתו גם בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ז פסק כתשובת הר"ן הלזו, והכריח שתשובת הרא"ש כלל ח' סי' ב', בראובן שנשבע שלא למכור משלו כלל לפרוע לשמעון וכו' הוא מטעם זה, כי מן הבא"ר ק"ל למ"ש הש"ך בח"מ סי' ע"ג ס"ק י"א, והרב המגיה על הט"ז הוא הרב צבי השיב על דבריו ע"ש. וקשא בדבריהם איך לא זכרו תשובת הר"ן, דכולל להפקיע זכות אחרים ליכא, וגם הרא"ש מטעם זה הוא שכתב דלא חלה וכמ"ש מהר"א ששון. באופן דלמאי דאתינן עלה לנ"ד, למדנו דלא חלה שבועה שניה להפקיע זכות ראובן, ויתירו. לו שבועה שניה, ויקיים השתוף עם ראובן עד מלאת לו שנה תמימה, עכ"ל יע"ש

והנה הרואה יראה בדברי מהר"א ששון, דהן אמת דנקיט מתחלה בפשיטות דהרא"ש והר"ן בחד טעמא קיימי, מ"מ אח"כ נתקשה דא"כ אמאי הרא"ש נקיט טעמא משום דפריעת בע"ח מצוה, ולא אמר הטעם דנקיט הר"ן, ועל זה סיים שצ"ע ע"ש, והרב זרע אברהם ג"כ נתעורר בקושיא זו ונדחק ליישב, וראיתי להרב סמא דחיי יו"ד סי' ח' דף כ"ו ע"ש מה שיישב בזה יע"ש. ולי אנא עבדא נ"ל בס"ד לתרץ קושיא זו, ע"פ מ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ד, לתרץ בעד הש"ך מה דסבר בהך דינא דהרא"ש דחייל בכולל, והוא ע"פ מ"ש הב"ח בסי' ע"ג והש"ך שם בס"ק ט"ו, שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולגבות מהם לבע"ח, ואין צריך שימכור הוא בעצמו ע"ש, וא"כ י"ל לעולם הרא"ש יודה לטעס הר"ן, אך בנידון דידיה לא שייך למימר טעם הר"ן, יען כי אע"פ שזה נשבע שלא למכור, אין הבע"ח מפסיד בשבועה זו כלום כי הב"ד עצמן מוכרין ונותנין לו, ומה אכפת לו בזה, בין אם ימכרו ב"ד ובין אם ימכור הלוה עצמו, והרא"ש ז"ל בא לדון מטעם המצוה שהוא בעצמו יוכל למכור:

הנך רואה שגם הגאון חק"ל הסכים בענין כיוצא בזה הנידון של שאלה דידן, דלא חיילא השבועה להפקיע זכות, והביא על זה הסכמת גדולי האחרונים משפטי שמואל ומהר"א ששון, גם הכריח שכן הוא דעת מרן ומהר"ם אלשקר שהביאו דברי הר"ן ז"ל פרק י"ב מהלכות נדרים הלכה יו"ד דף י"ב ע"ב, שהביא מן מהרימ"ט ח"א סי' ה' שכתב איירי דחייל אחיוב עונה חייל גם על העדפה, והרב חילק בזה חילוק נכון יע"ש:

ודע דהגאון חק"ל בשאלה דסי' צ"ג הנז"ל, בהיכא דנשתתף עם שמעון בשבועה לשנה אחת וחזר ולשבע שלא יהיה לו שיתוף עמו כלל, חקר בזה חקירה אחרת, והוא דאמת"ל דלא חלה שבועה שניה עד תשלום שנת השיתוף, אי חיילא מיהא לאחר גמר השיתוף שלא ישאר בשיתוף עמו מכח שבועתו שניה, או"ד שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה בסי' צ"ד השיב על חקירה זו, ועל חקירה אחרת כיוצא בה, והביא דברי מהרש"ך ח"א סי' פ"ב, דס"ל בכולל דקום עשה דלא חייל לצד האיסור, אפ"ה חייל לצד ההיתר, והביא שם מהרדב"ז ז"ל דס"ל כמהרש"ך, דאע"ג דלא חייל על צד האיסור חייל על צד ההיתר, ודקדק ג"כ שמרן ז"ל בב"י נמי דעתו כן, גם הוכיח מדברי הר"ן ז"ל בחידושיו לנדרים, דס"ל דעל ההיתר מיהא חייל, וכן הוכיח להדיא מתשובת הר"ן ז"ל סי' ע"ג, וכן הביא סברת הריטב"א בחדושיו לשבועות נמי הכי הוא, וכתב עוד דכן מוכח מתשובת הרשב"א סי' תרמ"א בנשבע לבטל המצוה בכולל דקום עשה דחלה מיהא לצד ההיתר, ודלא כמהר"א ששון סי' קצ"ז ומשפטי שמואל סי' ק"י, דס"ל שבועה בכולל בק"ע דלא חייל על האיסור, לא חל נמי לצד ההיתר, ודבריהם צ"ע ע"ש. והנה בנ"ד השבועה של האשה היא דומה בדומה ממש לנידון הגאון חק"ל, שנשבע להשתתף שנה וחזר ונשבע שלא ישתתף, ונראה בנ"ד גם משפטי שמואל ומהר"א ששון יודו דחיילא שבועתה על שאר מלאכות דבעל שאינה חייבת מן הדין לעשותם, וכן על עסקים דאנשים אחרים, ואין פנאי להאריך יותר בזה:

העולה מכל האמור הכא בנידון השאלה, כיון דלא חיילא שבועת האשה על מלאכות שחייבת לעשות לבעלה, משום שהיא משועבדת לו בהם, לא בעיא התרה על זה, אך על שאר מלאכות שאינה חייבת לעשותם לו, וכן על שירות מלאכות של בני אדם אחרים חיילא השבועה ובעיא התרה:

ברם בנידון השאלה, אותה האשה נדתה עצמה בעוה"ז ובעוה"ב, אם תעשה התרה לשבועתה, ובדבר הזה איכא פלוגתא, דכתב מרן ז"ל בסי' רכ"ח סעיף מ"ה, יש מי שאומר שיש לו התרה, ויש מי שאומר שאין לו התרה, וקי"ל כשכותב מרן ז"ל י"א וי"א דעתו לפסוק כי"א בתרא, וכמ"ש בברכי יוסף ח"מ סי' ז' אותיו"ד, וכן כתב במים שאל אה"ע סי' א', וכ"כ הרב בית דינו של שלמה דף קנ"ג ע"ג בד"ה עוד זאת מצאתי, וז"ל אנן בדידן שקבלנו הוראותיו של מרן בעצם כפי מה שנוטה דעתו, אפילו במקום שהביא תרי י"א פסקינן הלכתא כי"א בתרא עכ"ל, ועיין על זה עוד ביד מלאכי ושאר ספרי אחרונים, וכבר כתבתי בזה בתשובה אחרת בס"ד, א"כ בנדון השאלה אין להתיר, וגם לסברת מהר"ם מפדואה ז"ל שהביאה מור"ם בהגהה שם שהכריע להתיר במקום מצוה, קשה להתיר בנדון השאלה שנשבעה על מלאכות אחרים, ואיך חשיב זה מקום מצוה, ובפרט כי הבעל אמר על אחרים לא אכפת לו, ורק הוא רוצה להתיר על שירות שלו. ועיין כנה"ג סי' רכ"ח הגהב"י אות שנ"ח ושס"ד ושס"ה, מ"ש דברי הפוסקים שדברו בענין זה של המנדה עצמו בעוה"ז ובעוה"ב, יע"ש:

ואין לומר שאפשר הבעל יעשה התרה על הקמתו, ואח"כ יעשה לה הפרה, וכמ"ש מרן ז"ל בסעיף מ"ט יע"ש, וזו לא אמרה הנדוי אלא על התרה ולא על הפרה, וידוע הוא דהפרה לאו דוקא על נדר, אלא ישנה גם על השבועה, וכמפורש בהרמב"ם פי"א מ"ה נדרים ה"ו וה"ח, וכן העתיק חכמת אדם כלל פ"ט סעיף א' וב' כלשון הש"ע, וכן מפורש בדברי מרן בש"ע סעיף ל"ו, ומ"ש הכנה"ג בהגה"ט אות ה' שאין הבעל יכול להפר השבועה, כבר עמד על דבריו רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י ע"ש, הנה לא יעלה מזור לשאלה דידן, דאין הבעל יכול להפר מה ששייך לאחרים, גם לא יכול להפר מה שחל על מלאכות שאין אשתו מחוייבת לעשות לו, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' רל"ד סעיף ס"ג, נדרה משתי ככרות ביחד, על אחת מצטערת אם לא תאכלנה, ועל השנית אינה מצטערת, והפר לשתיהן, על אותה שמצטערת חלה ההפרה, ולא על אותה שאינה מצטערת, ע"ש, ועיין בש"ע סעיף ל"ו בדין תאנים וענבים, ועיין בש"ך ס"ק ל"ג הטעם בשם הר"ן ז"ל יע"ש, ועיין מ"ש בש"ע סעיף ס"ח ובאחרונים שם, וא"כ השתא בנדון השאלה אין תקנה על ידי הפרה:

שוב אמרתי, דיש להורות בנ"ד לעשות לה התרה לכתחלה, משום דאם תשאר בשבועתה על שירות שאין מחוייבת לעשות לבעלה, ועל שירות של בני אדם אחרים, בודאי תבא לידי מכשול, כי א"א לה להזהר בזה כל ימיה, ולכן י"ל אפילו י"א בתרא יודו בכה"ג דברור הוא שתבא לידי מכשול להתיר לה, ועיין להגאון הש"ך ז"ל ס"ק ק"ז מ"ש מתשובת רמ"א ז"ל, דנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע"ד המקום ולצורך מצוה, או שלא יבא לידי מכשול, דעתי מסכמת להתיר ע"ש. ועיין להרב בית יאודה עייאש ח"א ביו"ד סי' י"א, שנשאל במי שאמר שיהיה בנידוי פ'י האד'ה אל עולם ופ'י ד'יך אל עולם (בעוה"ז ובעוה"ב) אם יאכל וכו', וכתב דקי"ל כי"א בתרא דאין להתיר, ושוב צידד להתיר מטעם שכתבו הגה"מ בסוף ספר הפלאה, בהיכא שא"א לעמוד בזה כל ימיו וכו', ואע"ג דבסו"ד כתב דלסברת הסמ"ג והמרדכי אין נראה להתיר אם לא משום שלום בית וכו' יע"ש, הנה בנ"ד איכא שלום בית, דאם לא תעשה לבעלה אותם מלאכות שאינה חייבת לו בהם מן הדין, מאחר דנשי דעלמא נהיגי לעשותם בביתם, ולא אזלי בתר דינא, ובאמת צריכים הם לבעל בביתו, ואם לא תעשה אשתו מי יעשה לו, שצריך לשכור אחרים ודבר זה קשה מאד, ובודאי יריב עמה תמיד ותגדל המחלוקת והמריבה בבית, ויסתעף מזה כמה מכשולות רעות ורבות של כעס והקפדה, ובודאי איכא שלום בית בהתרה זו. ועיין להגאון מהר"י אדרבי ז"ל בדברי ריבות סי' שע"א, שכתב אם יש חשש שיבא לידי מכשול חשוב זה דבר מצוה, והביא ראיה מן הגה"מ הנז', ולכן בנ"ד דאיכא מכשול, בודאי דא"א להשמר שלא תכשל מלעבור על השבועה באיזה שירות לבעלה ולבניה, דעבדא ולא אדעתא, וגם עוד נמי איכא שלום בית, דודאי יוולד מזה קטטות ומריבות בינה לבין בעלה תמיד, ואפילו שאמר בעלה לא אכפת לו כ"כ על עסקים של אחרים, הנה בודאי הוא מצטער על זה כיון דמטי לביתיה הנאה מעסקים שתעסוק לאחרים דאינה עוסקת בחינם, לכך יש להורות להתיר לה. ועוד איכא בנ"ד סניף אחד שעשה הרב החבי"ב ז"ל בבעי חיי יו"ד סי' רט"ז, בהיכא דנדר מתוך כעס ע"ש, דבנ"ד נמי נשבעה זאת האשה מתוך כעס, ועוד נמי יש סניף אחר בנ"ד מ"ש הרב נאמן שמואל בסי' כ"א, בהיכא דקדים מעשה לתנאי דהו"ל נדרי שגגות דלא חלין ע"ש, ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ מהני סברה זו לסניף, ואם היה הנשבע ומנדה איש היינו עושים סניף אחר בנ"ד להתיר מכח התנאי של אמירת כל נדרי בליל כיפור, וכמ"ש בעי חיי ז"ל שם:

גם עוד מצאתי צד סברה. להתיר בנ"ד מטעם אחר, והוא דידוע פלוגתא דרבא ור"א בגמרא דגיטין דף ע"ד דרבא ס"ל סתם לעולם, ור"א ס"ל סתם כמפרש יום אחד, ובענין זה נתחבטו הראשונים והאחרונים בכמה חילוקי דינים, והעולה מדבריהם הוא דאם התנאי הוא בקום ועשה, כגון ע"מ שתשתה יין, כיון ששתה פעם אחת נתקיים התנאי, אבל אם הוא בשב ואל תעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין, אז הוא לעולם משמע. ומיהו יש חולקים על זה וס"ל, דגם בשב ואל תעשה סתם לאו לעולם משמע אלא בזמן מה סגי. ועוד יש סוברים דאף דסתם לעולם משמע, מ"מ אם סתם זה הותר מכללו לאיזה דבר, דלא הוי האי סתם כולל לכל אופן, אז אמרינן דהאי סתמא לאו לעולם משמע ובזמן מה סגי, ועיין להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' כ"ה שהאריך בזה, גם הגאון חק"ל יו"ד ח"ב סי' ב"ן האריך מאד בזה כיד ה' הטובה עליו, ואע"ג דהוא הכריע כמאן דס"ל בשב ואל תעשה סתם לעולם משמע, מ"מ יש רבים חולקים בזה, ועיין בסמיכה לחיים סי' ט"ו שהאריך ג"כ בזה, והביא דברי מהריט"א ומו"ז חק"ל הנז' ע"ש. ואנא עבדא בתשובה אחרת כתבתי בזה בס"ד. והעולה לנו מכל זה הוא, דלסברת האומרים שגם בשב ואל תעשה אמרינן סתם לאו לעולם משמע, וסגי בזמן מה, הנה בנ"ד שלא נשבעה לבלתי עשות שירות כל ימיה אלא נשבעה בסתם, י"ל דסגי לה בקיום השבועה על ימים מועטים, וזו האשה כבר יש לה שבוע אחד או חודש אחד שהיא שומרת שבועתה, לבלתי עשות שירות בעסק אחרים, וגם במלאכת בעלה ג"כ אינה עוסקת מחמת השבועה הנז'. גם זאת ועוד לדברי הפוסקים, דס"ל אם סתם זה הותר מכללו לאיזה דבר לא אמרינן סתם לעולם, הנה בנ"ד הוי הותר מכללו, דהא העלינו שכל מלאכות שחייבת בהם לבעלה מן הדין, הותר לה לעשותם ולא חלה עליהם השבועה, והשתא אי אמרינן הכא. דסגי לה קיום השבועה בזמן מה א"כ לא צריכה עוד התרה על השבועה, ואם תבא לעשות התרה עתה לא קעברה על החרם, דאם שבועה אין כאן התרה נמי אין כאן, והרי לך צד היתר היטב מטעם זה:

על כן נ"ל מכח הטעמים הנז"ל דאתייא לידי מכשול, שכתב רמ"א ומהר"י אדרבי שהוכיחו כן מן הגה"מ, וגם טעם שלום בית, וגם הסניפים של בעי חיי ונאמן שמואל הנז"ל, וגם טעם זה האחרון אשר ביארתי בס"ד, יש להורות לשואל שיאמר לאשתו לעשות התרה בעשרה דתנו הלכתא על החרם, וכמ"ש הרב משפט צדק ח"ג סי' ט"ו, והביא דבריו בעקרי הד"ט סי' ל"ד אות ה' דבעי עשרה דתנו הלכתא ע"ש, ואחר שיעשו לה עשרה התרה על החרם, אז תעשה התרה על השבועה, ואח"ז תחזור ותעשה התרה פעם שנית על החרם, כן נראה להורות בשופי בעזה"י:

ודע דאין לומר שזאת האשה חל עליה החרם אפילו אם לא תעשה התרה על השבועה, דז"א, כי הן אמת איכא סברא כזאת, שהרב זקן אהרן בסי' פ"ג רצה לומר כן בתחלת דבריו חזר וכתב כל שהוא מקיים הדבר לא חל עליו החרם, ומה שמביאים ראיה מן יהודה ליתא, דהתם לא קיים יהודה דבריו, יע"ש:

גם עוד הא דיהודה כבר תרגמה הרשב"ץ ז"ל בתשובה ח"ג סי' קפ"ב שפיר יע"ש, וגם רש"י ז"ל ישב באופן אחר, וגם הרשב"ץ כיון גם לזה, וכמ"ש בזה הרב מלל לאברהם דרוש י"א בפרשת ויגש דף נ"ב ע"ש, וכן ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"א אות נ' שהביאו עקרי הד"ט וזכור לאברהם, שכתב בנ"ד אין לחוש מצד נידוי עוה"ב, דכבר כתבו התוס' וסיעתם ופסקו מרן ז"ל סי' של"ד דין למ"ד, דאם התנאי בדבר שיוכל לקיימו וקיימו לא חל הנדוי, וכ"כ הרדב"ז בתשובותיו החדשות הנדפסות בפריר"א סי' תצ"ח וכו' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי ליכא למיחש להא דהכא הוא תנאי שאפשר לקיימו, ואם יקיים אותו לא חל הנדוי, ונכון לבו בטוח. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

אחר ששלחתי תשובתי הנז' לבית המדרש, להחכמים ששאלו ממני על זאת, השיב לי חד מנייהו, ה"ה מעלת הרב הכולל ח"ר צאלח סומך (נר"ו) ז"ל, וז"ל מ"ש מעכ"ת נר"ו תשובת הר"ן ז"ל שהביאה בבית יוסף סי' רל"ח ופסקה מור"ם שם שהיא מכוונת עם תשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף רל"ב, שכתב דאין השבועה חיילא בכולל להפקיע שעבוד חבירו וכנז' בד"ק, הנה הר"ן ז"ל הצריך שיעשה התרה לשניה ויקיים הראשונה, וא"כ לא הוי שוה בשוה לתשובת הרשב"א הנז' שכתב דאעיקרא לא חיילה, אך צ"ל דהיכא דאיכא שעבוד שאני, וגם הר"ן מודה דלא בעי התרה בהיכא דאיכא שעבוד. אבל הרמ"א ז"ל בח"מ סי' קי"ז בסופו הביא בשם המרדכי, דאינו יכול לאסור נכסיו על המלוה, אא"כ אסרן על כל העולם, והר"ן חולק וס"ל דגם על בע"ח לבדו יכול לאסור עי"ש ברמ"א, ובב"י בשם הג"י הביא שתי הדיעות, גם התוספות בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב בד"ה קונמות והרא"ש בפסקיו שם ס"ל כהמרדכי, דבכולל על אחרים יכול לאסור, ועיין בש"מ קמא על דף צ' ע"א, ובמח"א הלכות נדרים סי' כ"א, וערך השולחן יו"ד סי' רט"ו סוף אות ג' ובסי' רל"ד אות ל"ה, ובקצות החשן ח"מ סי' קי"ז אות ה' באורך. וא"כ לכאורה הר"ן ס"ל דיכול לאסור לבע"ח הגם ששעבודו על נכסיו, ומשמתין אותו עד שיתיר את נדרו, והמרדכי והתוספות והרא"ש ס"ל דאינו יכול לאסר, משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבע"ח, מיהו אם אסרן בכולל גם על אחרים אז חייל גם על בע"ח, ולפ"ז בנ"ד דנשבעה על כל העולם חייל גם על מלאכות שחייבת לבעלה, עכ"ל מהר"ץ סומך הנז"ל:

וזאת תשובתי אליו:

מ"ש מעלתו, דהר"ן הצריך לעשות התרה לשניה ויקיים הראשונה, ונמצא שאינו שוה בסברתו עם הרשב"א דסי' אלף רל"ב, שכתב דמעיקרא לא חלה, הנה תמהני מאד על מעלתו, איך נקיט כן בפשיטות, דבאמת רבים המה הגדולים שהוכיחו מתשובת הר"ן ז"ל הנז', דס"ל לא חלה השבועה בכולל להפקיע שעבוד, והם הרב הכנה"ג ביו"ד סי' רל"ו הגה"ט אות ס"ט, והרב מהר"א ששון, והרב מחנה אפרים, והרב זרע אברהם, והרב משאת משה ח"מ סי' ג' דף י"ג ע"ד, והרב חק"ל סי' צ"ג, וכולהו רבנן לאו קטלי קני באגמא נינהו ח"ו, ובודאי דהאמת אתם בזה, דהכי מוכח להדיא מדברי הר"ן ז"ל, דהא בתחילת דבריו רצה לומר דחלה בכולל, ואח"כ כתב אלא שאיני קובע עצמי בזה מפני שנראה וכו', הרי להדיא דהדר ביה מדבריו הראשונים שאמר דחיילה בכולל, ומה שסיים לפיכך יהיה נשאל על השניה ויתירו נדויו ויקיים הראשונה, עיצה טובה קמ"ל להצילו מעונש השבועה, והוא כי אע"ג דס"ל לא חלה בכולל על שבועה הראשונה שנשבע לקדשה עד הפסח, כאשר יבקש ממנו אותו פלוני ומ"מ שבועה השניה חיילה באשר הוא שם קודם הפסח, שעדיין לא בקש ממנו אותו פלוני, ולכן כיון שיש לה עתה מקום לחול אין זו שבועת שוא אלא שבועת בטוי, ורק אחר שיגיע הפסח ויבקש ממנו אותו פלוני אז לא תמצא השניה מקום לחול, והו"ל למפרע שבועת שוא, ולכן ס"ל להר"ן ז"ל דמתירין לו השניה עתה קודם שיגיע הפסח, ויבקש ממנו אותו פלוני, שבזה נעקרת השבועה לגמרי וכאלו לא היתה בעולם, ואה"ן הר"ן ז"ל יודה, דאם לא נשאל על השניה והגיע הפסח ובקש ממנו איתו פלוני לקדש דחייב לקדש, כאשר נשבע בראשונה ולא חיילה השניה, אלא דלמפרע נמצאת השניה שבועת שוא אחר שהגיע הפסח ובקש אותו פלוני וקדשה. הראת לדעת, דהרבנים ז"ל הוכיחו שפיר דהר"ן ז"ל ס"ל לא חיילה בכולל, דכן מוכח להדיא כמ"ש שאין אני תוקע עצמי, אך למה שסיים לפיכך יהיה נשאל על השניה, לא הוצרכו הרבנים ז"ל הנז' לפרש טעמו, למה מצריך התרה, אבל פשוט הוא דכונתו היא כפי מה שכתבתי. ועיין להרב חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ' דף ל"ג ע"ד, מ"ש בשם מהר"י הלוי ז"ל, שהוכיח מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ח' הנז"ל, דכל שבועה שהנשבע אינו מוכרח לבא לידי ביטול, יש לשבועתו דין שבועת ביטוי דחלה, מיהו כאשר יתחייב אח"כ אז נעשית שבועתו שבועת שוא יע"ש, ועיין בש"ע סי' רל"ח סעיף י"ז ע"ש:

ומה שהביא מעלתו מן בית יוסף והגהת הש"ע בח"מ ס"ס קי"ט וכו', הנה התם איירי באוסר הנאה דדינו הוי כמו קדושת הגוף דמפקיע מידי שעבוד, והא דסברי התוס' והרא"ש והמרדכי דאם אסר בכולל חייל גם על בע"ח, ורק על בע"ח לבדו אינו יכול לאסור משום דאלמוה רבנן לשעבודיה, הנה טעמא דמילתא מפורש בתוספות דכתובות דף נ"ט בד"ה קונמות, דכל היכא דאסר על כל העולם לא אלמוה לשעבודיה בכה"ג, ויהבי טעמא למילתא ע"ש. ובזה מובן טעם הפרישה וב"ח בסי' רל"ד, במ"ש לתרץ קושיית מרן בב"י, וכמ"ש הרב שער המלך ז"ל ה' נדרים פרק י"ב הלכה יו"ד דף י"ג ע"א, והאריך הרב שם והביא דברי הר"ן והריטב"א והרשב"א המדברים בענין זה, ופלפל בזה כדרכו יע"ש, על כן דין הנז' דאיירי באוסר הנאה בקונם, שאני מדין השבועה דאיירינן ביה, ולכן אין קושיא ואין הוכחה, לא ממ"ש הר"ן שם בדין הקונס, ולא ממ"ש התוספות והרא"ש והמרדכי שם, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.