רב פעלים/א/יורה דעה/לט

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שא"לה. ראובן היה דרכו לשתות שכר בכל לילה, ואמו היתה מוחה בו שלא ישתה פן יזיק לו, והוא ג"כ היה חושש מזה, אך נתלמד בכך וקשה לו לפרוש, ופעם אחת הכריחה אותו אמו הכרח גדול לבטל שתיית השכר לגמרי, ונתן לה דיבור שלא ישתה כלל, ואמרה לו שיתפוס קנין על זה, ואמר אין צריך, כי הנה הוא מעתה מקבל עליו שאם ישתה שכר מחויב לתת קנס לרמב"ה זיע"א מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה שכר, ואחר שקבל עליו הקנס הנז' פירש ממנו לגמרי, ולא שתה אפילו לילה אחת במשך ששה חדשים, יען כי אין לו יכולת לתת מאה גרוש בעד כל לילה. ועתה אומר שנעשה לו סיבה שמוכרח לשתות שכר בכל לילה, בשביל שאינו יכול לישן, וגם רוצה בכך מחמת הסיבה ההיא, והוא אין לו יכולת לשלם הקנס הנז', לכך רוצה שיעשו לו התרה כדי לעקור הקנס לגמרי, ואז ישתה כרצונו בכל לילה. ומעלת החכמים דפה עירנו יע"א כתבו תשובה על זאת, ושלחו אותה אלי:

וז"ל תשובתם לכאורא נראה נידון השאלה הנז"ל דומה לנדר צדקה באסמכתא, שכתב מרן ז"ל ביו"ד סי' רנ"ח סעיף יו"ד וז"ל, נדר צדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פ' אתן כו"כ לצדקה, ועשאו, חייב ליתן דבצדקה אסמכתא קניא, ע"ש בב"י ובט"ז, וא"כ בנ"ד צריך להתיר לו קודם שישתה כדי שלא יתחייב, והגם דהרדב"ז ישנות סי' קל"ד כתב דנודר לתת צדקה לעניים, דאם התירו לו מותר, אבל חכם המתיר לו בר נדוי, היינו דוקא שם דכבר נתחייב, שאמר אתן צדקה לפלוני דהוי אמירה לגבוה וכו', אבל בנ"ד שמתירין לו קודם שישתה, דעדיין לא נתחייב, אפילו הרדב"ז מודה דיכולים להתיר לו. אמנם אחר העיון נראה, דנ"ד דמי לסעיף י"א וז"ל, איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש, והעמידו קנסות על ככה לצדקה, ואח"כ נתפייסו וכו' והיא מתה"ד סי' שי"א, ופירש שם הטעם שלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זא"ז, וכיון דאין אחד תובע את חבירו אין להקל עליהם כלום. ונ"ד נמי דומה לזה שלא נדר חלא לעשות רצון אמו, ועתה שאדרבה היא רוצה שישתה אין צריך התרה. ועיין הרדב"ז חדשות ח"א סי' ק"ד, ועיין ב"י ח"מ סי' כ"ו, ועל צד היותר טוב יעשה התרה קודם שישתה. וכל זה כתבנו בנחיצה, ומעכ"ת יעיין היטב ושכמ"ה:

וזאת תשובתי שהשבתי על דבריהם,

ועל עיקר השאלה הנז'.

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת מעלת החכמים הי"ו, ותחלה אשיב על דבריהם ואח"כ אדבר בעיקר נידון השאלה, והוא מה שכתבתם דנ"ד דומה להך דסי' רנ"ח סעיף י"א, איש ואשה שקבלו וכו', תמהני מאד בדבריכם אלה, דלא דמי כלל, שהתם הטעם מפורש בתה"ד שכתב בזה"ל, וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה להקהל עליהם כלום, שהרי נתקיימו דבריהם, ומעלתכם לא שמתם עיניכם בסיום דבריו אלו, שכתב שהרי נתקיימו דבריהם, שזהו עיקר הטעם של הרב בעל התשובה ההיא, דרצונו לומר מאחר שהם לא העמידו הקנסות אלא בשביל שלא יעכבו זא"ז, שכל אחד מהם היה רואה הגירושין הם זכות שלו, ומפחד פן אותו שכנגדו יעכב ויפסידו זכות זה, לכן עשה כל אחד קנס זה על שכנגדו, ועל כן אחר שנתרצו שניהם לבטל הגירושין, הנה בעתה נהפוך הוא שכל אחד רואה הגירושין חובה לעצמו, וביטול הגירושין זכות הוא לו, ונמצא עתה בזה ג"כ נתקיימו דבריהם, שרצו שכל אחד מהם לא יפסיד זכות שלו, כיון דעתה ביטול הגירושין הוא הזכות של כל אחד מהם, ועל כן ממילא אין כאן קנס, דהקנס נעשה שלא יפסיד כל אחד זכות שלו, ועתה שנעשה ביטול הגירושין הוא הזכות של כל אחד מהם, למה ישלמו הקנס שבא לקיים הגירושין, ועל זה מביא בעל התשובה ראיה ממתניתין, דחכ"א יכול זה להתיר שלא ע"פ חכם, ואומר הריני כאלו. התקבלתי וכו', וכנז' בתשובה:

וכל זה הטעם לא שייך בנ"ד, כי בנ"ד מעיקרא לא בקשה אמו שיעשה הקנס, אלא בקשה שיאסור עליו השכר בשבועה בקנין שלא ישתה לגמרי, ועוד לא בקשה זאת אלא לטובת עצמו שלא יהיה נזוק, והוא ג"כ היה מודה לה בזה החשש של הנזק, אך הוא לא רצה שיאסר עליו שתיית היין בשבועה, ובחר בזה הדרך של הקנס, כדי שאם ירצה לשתות יוכל לשתות אם ישלם הקנס, והנה בעתה שחזר בו ורוצה לשתות, לא נתבטל הטעם של המניעה שרצתה אמו למנעו מן השתיה, אלא הוא עודנו במקומו עומד, שגם עתה יש חשש הנזק שחשה לו אמו, ורק נתחדש דבר אחר שהשינה נודדת מעיניו בלילה, ואין לו תקנה לישן אא"כ ישתה שכר, ולכך הוא ואמו רוצים בשתיה אע"פ שיש בה נזק, מפני דנדוד שינה הוא קשה, ויש בזה סיבה הכרחית, ע"ד שאומרים העולם בחור הרע במיעוטו, ומה שייכות יש לטעם התשובה של תה"ד בנ"ד, דלא נגע ולא פגע הא בהא:

ועוד תמצאון הטעם הזה מפורש בדברי תה"ד שכתב וז"ל, הטעם הוא משום דכל התנאים שהם כהאי גוונא, אין הכונה רק שלא יעכב האחד את חבירו נגד רצונו, אבל כשנעשה רצונם או שהתנאים נעשו לצרכו ולטובתו, א"כ נתבטל התנאי עכ"ל. וכן תמצאון בלבוש טעם מפורש וז"ל, ועוד אפילו שהיה בו ממש לא נדרו בזה לצדקה, אא"כ יתבע אחד מהם את חבירו, כגון שהאחד יחזור והב' לא יחזור בו, אבל אם שניהם מתרצים ואין אחד תובע, למה יתחייב, ע"כ ע"ש:

הנה כי כן, נראה פשוט, שזה הקנס של מאה גרוש לקופת רמב"ה זיע"א חשיב נדר גמור לצדקה ובעי התרה, כי בצדקה מתחייב אפילו באסמכתא, ואין חילווק בין אם אמר מה שאעשה הוא דבר מצוה או דבר הרשות, ודוקא בתענית דלית ביה רווחא להקדש אינו מתחייב באסמכתא אבל בצדקה דאיכא רווחא להקדש מתחייב אפילו באסמכתא. ועיין יד אהרן סי' תקס"ב, ונהר שלום שם, ועיין להגאון מהרי"ש ביד שאול ביו"ד סי' רנ"ח סק"ז ע"ש. וידוע דמה שנודרים לרמב"ה סתם הוא בכלל נדרי צדקה, ועיין שיו"ב סי' ר"ג אות ג' מ"ש בענין נדרים שנודרים לרמב"ה זיע"א, ועיין בספר מאמר מרדכי גיסו של מהרי"ש סי' ט"ו, ושו"ת רמ"ץ יו"ד סו' ע' מ"ש בענין נדרים שנודרים לשם רמב"ה זיע"א דאסור לשנות, ועיין חתם סופר חלק וא"ו. מיהו נראה חיוב הנדר דנ"ד, הוה מדרבנן, יען דכתבו האחרונים מ"ש רז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הוא דרבנן, וכמ"ש הרב המגיד בשם הרמב"ן בפ"ט מה' מסירה ע"ש:

ועתה אבא לדבר בעיקר השאלה, ובהשקפה הראשונה נראה דיש להסתפק בזה ספק גדול, כי כיון שאמר הנודר שהוא מעתה מקבל עליו שאם ישתה שכר מחוייב ליתן קנס לרמב"ה מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה שכר, נמצא אין זה מתחייב בקנס אלא אחר שישתה, וקי"ל אין מתירין את הנדר אלא עד שיחול, וכמ"ש בש"ע סי' רכ"ח סעיף י"ז, ולפ"ז צריך להמתין עד שישתה ואז יתירו לו הקנס, ודא עקא כי אחר ששתה נתחייב בקנס וצריך לשלם הקנס לצדקה, ואיך נתיר לו לכתחילה, דבשלמא אם נתיר לו קודם שיתחייב י"ל אין כאן מיחוש משום התרת נדר צדקה, כיון דעדיין לא נתחייב, אבל אחר שישתה דנתחייב לצדקה איך נתיר לו לכתחילה:

וראיתי להש"ך ז"ל סי' רל"ט ס"ק כ"ט, שהביא קצת דברים מתשובת מהר"מ מינץ ז"ל, וקיצר בה הרבה, ושו"ת מהר"מ מינץ ז"ל מצויה אצלי, והיא ארוכה ובשביל הוצאת הדפוס לא העתקתיה פה, ושם הביא תחלה שאלה ותשובה מהרב מהר"ר יעקב ז"ל, והשאלה היא באחד שהיה לו תאוה מרובה לרכוב על סוסים, וחמיו ואמו הוכיחו אותו על ככה, ובתוכחתם עלה עשן באפו וימלא חמה ונדר שאם ירכוב על סוס יתן מאה זהובים לצדקה, ואחר תשובה זו של מהר"ר יעקב ז"ל הובאה תשובת מהר"ם מינץ ז"ל, שהשיב לו על דברי תשובתו אחת לאחת, וכמה מילי דמעליותא אנחנו למידין מהתשובה הנז', חדא דקאמר להדיה כל כה"ג דמתירין לו קודם שירכוב, אין חשש משום היתר נדרי צדקה, מאחר דעדיין לא נתחייב, ועוד אנו למידין דיכולין להתיר קודם שירכוב, ואין כאן חשש משום דאין מתירין הנדר קודם שיחול, דהא כתב על נידון השאלה דידיה דאמרינן כאלו אמר בשעת נדרו כך, הרי עלי שלא ארכוב ואם ארכוב אתן ק' זהובים להקדש, ובהא מקרי שפיר חל הנדר קודם הרכיבה, כיון דמעתה אסור לרכוב ויש להתירו כולו, וא"כ ה"ה בנידון השאלה דידן, אע"פ שאמר בשעת הנדר שאם ישתה שכר מחוייב ליתן מאה גרוש בעד כל לילה, הנה גם הכא דיינינן כך כאלו אמר בפירוש שלא אשתה ואם אשתה אתן כו"כ, ובפרט דנזכר בשאלה שקודם אמירה זו של הקנס נתן דיבור לאמו שלא ישתה עוד, ואחר שאמרה לו שיתפוס קנין על זה אז אמר הקנס, דנמצא קודם שאמר הקנס אמר בפיו שלא אשתה, דנראה ר"ל מעתה ומעכשיו לא אשתה, דמחמת כן ראוי לומר דחשבינן ליה חל הנדר עליו קודם שתיה, ולהכי יכולין להתיר קודם שישתה:

ברם דא עקא, שנשאר עומד לנגדינו דברי הגאון הקדמון שהוא ריב"א ז"ל, שהביא מהר"ר יעקב ז"ל הנז', והיא התשובה שהעתיק הש"ך ז"ל מתשובת מהר"ם, דשם מפורש להדיה שאין להתיר נדר הפשוט כי אם אחר שיחול, דהיינו שיעשה אותו דבר שנתחייב הפשוט בעבורו. גם עומד לנגדינו הספק שלו שנסתפק שמא צריך להתיר לו בכל פעם ופעם שיעשה אותו דבר, והכא בנ"ד בפירוש אמר שהוא מחוייב ליתן קנס מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה, וזה עדיף מנידון הנזכר בתשובת מהר"ם מינץ בנדר מאה זהובים אם ירכב על הסוס, שנסתפק שם הרב מהר"ר יעקב ז"ל אם כונתו להתחייב בכל פעם או לאו:

והנה הספק שנסתפק בעל התשובה לא דחה אותו מהר"ם מינץ בשתי ידים, גם הרב מהר"ר יעקב ז"ל אזיל להדיא בתר דברי בעל התשובה הנז', וגם הש"ך ז"ל נראה דחושש לדבריו ואזיל אבתריה לענין דינא, וא"כ צריך לדעת בנ"ד איך יעשה בשביל ההתרה, דחזרנו לאותו הספק שנסתפקנו בו לעיל. גם עוד נמי הטעם שסמך עליו מהר"ם מינץ ז"ל דיתירו לו קודם שירכוב משום דחשיב חל עליו איסור רכיבה מיד, נראה טעם קלוש, וטפי מסתברא סברת מהר"ר יעקב ז"ל דפשיטא ליה דאין להתיר אלא עד אחר שירכב, וכן היא סברת הגאון הקדמון בעל התשובה שכ"כ בפשיטות, וכ"ש בנ"ד שכפי הנשמע מדברי השואל שהוא בחר בזה הדרך של הקנס, ולא רצה באיסור ושבועה כדי שלא תהיה שתיית השכר חלוטה לאיסורא, אלא יהיה בידו רשות לשתות אם ירצה לשלם מאה גרוש קנס לרמב"ה זיע"א, ובזה נתחזק הספק דידן בנידון השאלה טפי:

ובחופשי באמתחות האחרונים, ראיתי בספר מחנה אפרים בהלכות נדרים סי' י"ב, שהובא שם סברה מן מהרש"ם, דהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה, דכל זמן שלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות, דאתי דיבור ומבטל דיבור וכו'. והרב מ"א שם פקפק בזה ע"ש. ושו"ר בתשובת הרב מהר"ם בן חביב ז"ל שהובאה בספר גינת ורדים יו"ד כלל ב' סי' ב', שהביא סברת מהרש"ם הנז' ועשה לה סמוכין, ושוב כתב וז"ל באופן דעלה בידינו דדינו של הרב מהר"ש הנז' דמי שקבל נ"ש לאחר שלושים יוס, או אם יעשה מעשה פ' אע"ג דקי"ל אין חכם מתיר הנדר קודם שיחול מדרבנן, מ"מ התירוהו מותר מן התורה, ואפילו הוא עצמו יכול לבטלו, דאתי דיבור ומבטל דבור, ומ"מ אע"פ שנדרתי לקיים פסק הרב איני מחליט להתיר נ"ש בהך טעמא לחוד, כיון דיש צדדים לומר דלא אתי דבור ומבטל דבור, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, כמ"ש לעיל בשם הר"ן והרשב"א, אך מ"מ יראה לענ"ד דהוא סניף לצרפו עם טעם אחר לעשותו ס"ס, עכ"ל הרב מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובה הנז'. והנך רואה דס"ל להרב דמהרש"ם אמרה למיליתיה בכל נדרים ונזירות דעלמא, ואין לחלק בזה. אך הרב המחבר גו"ר עצמו שם בסי' ג', פליג על סברה זו דמהרש"ם הנז':

וראיתי להרב שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' ט', שכתב הרב הגדול ר"א נחום ז"ל סמך על סברת מהרש"ם, ואף כי הרב גו"ר חולק עליו, מ"מ העיד מורינו ורבינו המאירי (הוא בעל פרי הארץ), כי כן קבל מהרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל, (הוא בעל אורים גדולים), שאמר סמכינן עליו בזה, וכן הורה הלכה למעשה ע"כ ע"ש. ודע דראיתי להגאון שמחת יו"ט ז"ל בסי' ה' שהביא סברת הרשב"א גבי האומר ה"ז עולה לאחר שלושים יום, דיכול לחזור בו קודם, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכתב הרב ז"ל שם בדף כ"ד ע"א, דסברת הרשב"א הנז' לא שייכה אלא בנדרים, כיון דהוא איסור חפצא, אבל בנשבע דהוא איסור גברא שנתחייב גופו בשבועה לאסור דבר זה עליו אחר למ"ד יום, אינו יכול לחזור בלי שאלת חכם, וזהו חומר בשבועות מנדרים ע"ש, ונרגש הרב ז"ל שם מהא דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול דקשה לפי סברה זו אין מתירין בהכי, וכתב שם ישוב על זה, אך כתב שהוא דוחק, יע"ש:

עוד ראיתי בספר קול אליהו ביו"ד סי' ל"ד, תשובה אחת מרבני מצרים שהרב זרע אברהם האריך בדבר זה, והסכים דעת מהר"י טאייטצאק ז"ל ובית דינו לדברי מהרש"ם, וליכא בינייהו אלא שינוי לשון, שמהרי"ט כתב שזהו אסמכתא, ומהרש"ם כתב שהוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור, והסכים לדברי מהר"ם בן חביב הרב מהרש"ח עכ"ד, ע"ש. והנה תשובת זרע אברהם שציינו עליה רבני מצרים היא בסי' ל"א דף קכ"ט ע"א שהאריך בזה, אך בתשובה הבאה אחריה מדף קל"ד עד סוף הספר האריך יותר, ועיין עוד מ"ש שם בדף קל"ט ע"ג, ואין צורך לפרש מה שעולה לנו מדבריו, כי צריך להאריך כאן הרבה, וכאשר עיני המעיין תחזינה משרים:

אשר על כן, הנה בעתה אחרי התגלות לנו כל האמור הנז"ל, יש להורות בנידון השאלה דידן שיתירו לו קודם שישתה השכר, וכמ"ש מהר"ם מינץ ז"ל, ואין לנו לחוש משום סברת ריב"א ז"ל בעל התשובה שהביאו הש"ך ז"ל, יען כי עתה בנ"ד יש לנו לסמוך ג"כ על סברת מהרש"ם והאחרונים דאזלי בתר שטתיה, דס"ל כל כהאי גוונא שנדר על תנאי והוא חוזר בו קודם שיחול הנדר, אפילו התרה אין צריך שדי לו חזרתו, ואע"ג דהסביר לן הרב זרע אברהם ז"ל מדף קל"א ע"א וע"ב שאין דברי מהרש"ם אמורים בכל הנדרים והנזירות, אלא איירי דוקא בנזירות שמשון, אבל בנזירות ונדרים של תורה דאית בהו משום לא יחל, אע"ג דלא חל השתא לא מצי הדר ביה ובעי התרת חכם, מ"מ הא איכא רבים מהאחרונים דלא ס"ל הכי, אלא סברי דברי מהרש"ם בכל גוונא אתמר, ועוד נמי דמצינו באחרונים ז"ל דמ"ש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוא דרבנן, ולפ"ז הוי נ"ד ספיקא דרבנן, והא איכא נמי לעשות בנ"ד ס"ס בפלוגתא דרבוותא, כאשר יראה המעיין בזה, ויש לעשות ג"כ סניף אם השואל עשה המודעה שנהגו לעשות בחחלת השנה בהתרת נדרים, ונוסח כל נדרי בליל יוה"כ, ועיין מחנה אפרים ה' נדרים סי' י"ב יע"ש

ושו"ר להרב הגדול מהר"ם רוביו ז"ל, בשמן המור יו"ד סי' ג', שהביא שאלה בגביר א' מתושבי בצרה יע"א, שנשבע ש"ח שלא יכנס לבית חמיו, וקנס עצמו בשעת שבועה שאם יכנס לבית חמיו חייב לתת לכולל חברון תוב"ב אלף אריות לצדקה וכו', ומה שכתב בזה באורך ע"ש. והגם כי נידון הרב ז"ל הנז' זה האיש נכנס לבית חמיו קודם שעשו לו התרה, ונמצא זה נתחייב בנדר בעת שנכנס, מ"מ תמהני איך הרב הנז' לא זכר שר סברות הפוסקים שהבאתי לעיל. ועתה אין פנאי לפלפל בזה יותר והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.